סיפור אישי

ליאללל

New member
שלום סול.. ../images/Emo39.gif

קראתי את כל השרשור ואת דברייך.. ונותרתי חסרת מילים. רק רוצה להגיד לך שאת ראויה להערצה לקום וללכת ממקום מתעלל זה דבר קשה מאוד ואת קמת ועשית את זה ופתחת דף חדש בחייך למענך ולמען הילדים שלך.. שוב, מתנצלת שחסרת מילים מאחלת לך ולהם רק טוב
 
אם היא אמורה להגיב אפילו במחיר חייה

מי היה מציל לאחר מכן את ילדיה "עוד אישה מוכה?" "יש גיבור ויש פזיז" ואיכשהו אנחנו עושים לפעמים את השיקול הזה גם בלי כוונה.
 

בנימין 2

New member
תמיד ידעתי שיבוא היום.....

סול, אין מילים בפי.... לקחת את גורלך בידך ובנית את חייך. את יחד עם בנך בניתם ביחד את חייכם מחדש, הוא היה הדלק שלך ואת היית המנוע שלו. הדרך ארוכה ומפותלת, ולעיתים אני חושב שהיא לעולם לא נגמרת, אך היא פשוט מרתקת ומדהימה. חווית הגילוי של העולם היא חוויה שאני חושב שאין דומה לה. עתה כשבנך מתחיל לצעוד בכוחות עצמו, תני לו לפרוש כנפיים ולהמריא. ואף את פרשי כנפיים.......כי השמים הם הגבול. בהצלחה
 

sole2

New member
חברי הפורום היקרים

אתפ ממש מסחררים את ראשי אני כבר יומיים הולכת סהרורית בבית בגלל הפורום הזה איזה מקבץ אנשים מדהים ומקסים אתם . כניראה שלא עצם החשיפה הוא המרגש כי את זה עשיתי כבר המון פעמים אלא התגובות הכל כך אנושיות לנקודות הבאמת חשובות שעברתי בחיים.ההבנה והקבלה ללא שפיטה מרגישה חופשיה ולא מאויימת מרגישה הקלה ושחרור . תודה לכם יקרים מאד צוק'סום,מילה,הרהרנית,ישראל כמובן,סטארגייט,בינימין תודה מקרב לב,מרגנית ,תומר H רותוש גיל אופטימית פסימיסטית ששאלת אותי כמה שאלות אענה גם לך אני עדיין בתהליכים של הכרת עצמי,לא הכי אוהבת אותי מטעמים מובנים של שורדות וניפגעים . את ממש פגעת בול- כי על זה אני עובדת כרגע ולא בהצלחה גדולה .מנסה ללמוד כמה שאני יכולה על התופעה הזאת. בנתיים ניפגעה לי מערכת החיסון ואני מנסה גם בזה להתמודד ועם המחלות.מנסה להיות-מנסה להרגיש אני-וכאן בפורום הזה נתתם לי להרגיש בגדול את עצמי- תודה מאד גדולה שלכם ואני עדיין פה 0.
 
סול שלנו

אחרי שנתת כל כך הרבה מעצמך- כבוד וגם עונג הוא לנו שתישארי עימנו... לא רק כמודל של השראה אלא כדמות "בשר ודם", לשיחה, ויכוח, עידוד, עזרה, מחשבה, התלבטות, היסוס, שאלות, ספקות, חיזוקים... כל מה שאנחנו מקווים לעשות בעזרתך הרבה יותר טוב בעתיד.
 

SafierH

New member
תגובה מהאמא של אסף ויובל

סול יקרה התרגשתי למקרא התגובה שלך לדברים שלי, שאני מניחה שהיו לא קלים לשמיעה. חששתי שתפגעי מהטון שהיה ביקורתי משהו כלפייך. אני רוצה שתדעי שהסיפור שלך ליווה אותי במהלך היום, וחשבתי רבות על הסיבה שזה טרד כל כך את מנוחתי. ואני חושבת שהסיבה המרכזית היא לא העניין שאת הפכת עצמך לקורבן של האלימות של בעלך הרע, עם זה איכשהו אני יכולה להסתדר. למרות שקשה לי להבין את העמדה של הקורבן, עדיין לא הייתי מגנה אותך מהבחינה המוסרית על כך שבחרת להיות הקורבן. מה שהפריע לי מאד בסיפור שלך, כאדם וגם כאימא, היא המחשבה שאת נתת את ידך להפיכת הילדים שלך לקורבן של האלימות של האבא שלהם. אחד הדברים בחיים שקשה לי להיות שוות נפש כלפיהם הוא אלימות כלפי ילדים, ובכלל כלפי חפים מפשע. אז קודם כל הוקל לי במקצת לשמוע שהם לא סבלו מאלימות ישירה כלפיהם. למרות שגם החשיפה שלהם לאלימות שלו כלפייך הייתה לה, סביר להניח, השפעה שלילית על התפתחותם. ולעניין זה אני תמהה מה דעתך: האם את חושבת שיש קשר ישיר ובלעדי בין הבעיות הנפשיות של הילד שלך לבין האלימות שנחשף לה בבית? הרגשתי צורך להגיד לך את זה כי אני באמת מקווה שתהיי חזקה ואני שמחה שעברת מהמצב הפסיבי של הקורבן לעמדה יותר פעילה בחייך. אני יודעת שצפויות לך עוד תקופות לא קלות. ואני מקווה שתמצאי את הכוחות לעזור לך ולילדים שלך. אז תסלחי לי אם הייתי שיפוטית מדיי בפעם הקודמת. חנה
 

sole2

New member
היי H

חנה יקרה, כאם וכאדם חושייך ותמיהותייך בסדר גמור .הם לא הטעו אותך. אך שכחת לעשות דבר אחד והוא לבדוק בספרים מהו המושג -קורבן -ואיזה השפעות יש על חייו וחיי הקרובים לו בעקבות הטראומה שהוא עבר. אם את לא פגועה לא תוכלי להבין אפילו שתרצי בכל מאודך-כי את יוצאת מתוך נקודת הנחה שהאינסטיקנטים לא נפגעו אצל האם והיא כלביאה תמשיך להילחם. (אגב אני גם לביאה תרתי משמע-) אני מאז האירוע האחרון שעליו סיפרתי (14 שנים בערך)נושאת את משא האשמה על שיכמי עם מושג העונש הנילווה.אף אחד עדיין לא הצליח לרפא אותי מזה. ואני מקבלת את כל התלאות שעברתי עד כה ובהכנעה כמעט סגפנית . בני הצעיר אמר לי "דיי אמא תסלחי לעצמך, ריצית את העונש הנזירי- תתחילי לחיות,, אך אני לא יכולה. וזאת מכוון שאני חושבת שלא הצלחתי לשמור טוב על הילדים שלי. ויודעת בברור שלפגיעתו של בני הצעיר יש קשר ישיר למצב שהיה בבית ,אך לא בלעדי ( כי אי אפשר לדעת). עד כמה שניסיתי ונתתי את נשמתי להם לא הצלחתי להתמיד עד הסוף בטיפול בהם. אני מכה על חטא יום יום. אני לימדתי אותם שעון בגיל שנתיים, אני לימדתי אותם חשבון ולקרא בגיל שלוש ,כל משחק חדש או ספר ילדים שיצא היתי קונה להם.בכל ערב עד שעיניהם לא ניסגרו, לא משתי ממיטתם ועוד ועוד, בגיל הבגרות לא החסרתי כלום ,מ חוגים שונים עד פינוקים מסעדות בגדים טיולים צעדות סרטים וכו. .והם זוכרים את זה לטובה כדמות סמכותית טובה שאפשר להישען ולסמוך עליה. גם הם שאלו אותי את שאלת מיליון הדולר שאת שאלת, מה קרה לך ?מדוע הלכת ונחלשת והפכת לכנועה ? מדוע לא המשכת להשתמש בשיכלך וכישורייך הרבים לאן בינתך היסתתרה? לקח להם המון שנים להפנים את מה שקרה לי . אני לא מצפה שתביני אותי חיש מהר-כי הרי אינך מכירה אותי אישית.וגם אינך בקיאה כניראה (עם כל הכבוד)בתהליכים שמתרחשים במוחו של אדם הנתון להשפעת מתעלל. אך אני סומכת על חושייך כאם שאחריות ילדיה בידה שתצליחי להיכנס ולו לרגע קט למצבי דאז, להיות נתונה תחת משטר הרסני ודורס .על רקע קינאה חולנית על רקע מיני ובאינטנסיביות יום יומית.! יום יומית!- אם אדם רגיל ושפוי ,יעבור מסכת עינויים כזאת במשך שנה הוא ישתגע. אני עברתי את זה עשרים שנה נישברתי כניראה אחרי עשר שנים. חנה יקרה,שכחת להיתייחס אליי כקורבן-זה לא תואר זה לצערי,זה עובדה . ולכן אביא לך קטע מצוטט ממאמר מאתר -"במקום "-שבו תוכלי למצא חומר רב. " Reiker" ועמיתיו (113) הצביעו כי "העימות עם אלימות מאתגר את ההנחות הבסיסיות ביותר שלנו על עצמנו כבלתי פגיעים ובעלי ערך כשלעצמנו ועל העולם הצודק שהסדר שולט בו. אחרי ההתעללות תפיסה של הקורבן את עצמו ואת העולם לעולם לא תחזור להיות מה שהיתה: היא חייבת לעבור בנייה מחדש כדי לשלב בה את חוויית ההתעללות". לקיחת אחריות על ההתעללות מאפשרת לרגשות של חוסר אונים להפוך לאשליה של שליטה. באופן אירוני, קורבנות של אונס אשר מאשימים את עצמם, הם בעלי סיכויי החלמה טובים יותר מאשר אלו שאינם לוקחים אחריות אשלייתית את מוקד השליטה הפנימי היא מאפשרת לשמור על מוקד השליטה העצמי ולמנוע הרגשה של חוסר אונים. לילדים נטייה חזקה אף יותר להאשים את עצמם: "ילדים חייבים להיאחז בתמונת ההורה הטוב על מנת להתמודד עם עוצמת הפחד והזעם נוכח החוויות המייסרות שלהם" (113). כעס המכוון כלפי עצמי או אחרים מהווה בעיה תמידית אצל אלו שעברו התעללות. Reikers מסכם ש"פעולה זו של acting out לא מובנת ברוב המקרים על ידי השורדים או הקלינאים כחזרה מחדש על הטראומה ואירועים אמיתיים מהעבר". . לגבי שאלתך את חברי הפורום "לאן נעלם האינסטניקט האימהי שלי להגן על ילדיי באש ובמים.במישור האיתי והריגשי?אם תשובתי הנ'ל לא הספיקה אתן לך עוד דוגמא. בזמן השואה אם אם היתה נתונה לעריצותו של איש הגסטפו שהיה מתעלל בה בלי הפסקה והיא היתה צריכה גם להגן על ילדיה היא היתה עושה הכל בכדי להגן עם כוחות או בלי כוחות . אך אם מדובר היה בחינוך במתן דוגמא אישית ובשימת גבולות , האם היו נישארים לה כוחות או שפיות או משאבים לזה. או התמונה העגומה שהית רואה שהיא היתה גמורה והרוסה בתור אדם. שלך נשיקות לבנייך החמודים 0.
 

SafierH

New member
אהבת אם לילדיה

ואולי באהבת אם לילדיה לא תמיד מתערבים שיקולים רציונליים? בעיניי הגבורה היא דווקא הידיעה שאהיה מוכנה להקריב את חיי למען האהובים עליי מכל- הילדים שלי. כשאמרתי שהייתי מגינה עליהם אפילו במחיר חיי, התכוונתי לכך באופן מילולי: זה מה שהייתי עושה. והבחירה שלי לעשות זאת אינה מונעת ע"י שיקול רציונלי, אני חושבת שאפשר אפילו להגדיר אותה כפעולה אינסטינקטיבית ללא מחשבה רבה. יתכן וזה לא הדבר הכי רציונלי לעשות, אבל כפי שאמר ישראל בדיון על האהבה "האם הייתם מאוהבים בחייכם? אם כן אתם ודאי יודעים שהמאוהב יעשה הכל למען מושא האהבה שלו לרבות הקרבת חייו" וזה נכון גם לאהבת אם לילדיה. כך לפחות אני מרגישה. כשהשתמשתי בביטוי הזה בהתייחסות שלי למקרה של סול, התכוונתי להדגיש את הפליאה שלי: להיכן נעלם האינסטינקט האימהי שלה להגן על ילדיה באש ובמים? בתגובתי למקרה של סול התייחסתי לשני מישורים: המישור האתי, דהיינו החובה המוסרית של האמא להגן על ילדיה, והמישור השני שהייתי מכנה אולי, המישור היותר רגשי- האהבה הטבעית של אמא לילדיה והרגש האינסטינקטיבי להגן על הילדים שלה (יהיו בטח שיגידו שרגש זה אינו קיים במידה זהה אצל כל האמהות. עדיין אני מאמינה שאצל רבות מהאמהות הוא קיים, ואולי אני טועה. יתקן אותי מי שיש לו ידיעות בעניין זה) ,כמו במקרה של הלביאה המגינה בחירוף נפש על גוריה (מקווה שלא טעיתי בדימוי) . מקווה שהסברתי את עצמי קצת יותר טוב עכשיו.
 

מ י ל י ה

New member
סול היקרה

מזה כמה ימים שלא נכנסתי לפורום הזה, ופתאום אני רואה את השרשור המרגש הזה. מנסיוני בפורומים, מאוד נדיר לחוות עוצמת רגשות כזו, כפי שחוויתי מדברייך.תודה על גילוי הלב. אני קוראת בין השיטין את מסירותך ורגישותך הרבה לילדייך, וברור שזה כשהיית לכודה וכשלא היו לך התנאים האידיאליים לאמהות (בלשון המעטה). אני רוצה למסור לך את הערכתי הרבה אלייך. מי ייתן ותדעי נחת מילדייך וחוויה מתקנת של זוגיות ואהבה... מיליה
 

sole2

New member
זה הדדי מיליה,,

תודה מיליה יקרה תימצאתת כל כך נכון במשפט אחד ,את הוויתי באותם שנים, ונגעת ללבי באיחולייך החמים מצא חן בעיניי מאד גם צמד המילים ,חוויה מתקנת, ,,,בקשר לזוגיות ואהבה,, ( אני מזכירה נקודה זו מכוון שלכתוב את הכל לקח לי כל כך הרבה אנרגייה לא רק ההזכרות בעבר ובכאב ,אלא גם חיפוש מילים נכונות בכדי שאובן נכון. בתקופה לפני כניסתי לפורום חשבתי לעצמי שאיבדתי את הכושר להתבטא להתחבר ולהתקשר עם אנשים .והופתעתי לחיוב כשהכל היגיע לי בבת אחת והוצפתי ,,,) מכוון שלגביי המילים השימושיות הקשורות בזוגיות כמו,,טיפול בקשרים בן אישים, או שינוי התנהגותי או פתיחת דף חדש או חתונה ,,מפחידות כל כך. חוויה מתקנת ,במשמעות, יש הרבה מן הפתיחות והאופטימיות המזמינה והמתקנת וזה כניראה גם משמעותו של הפורום לגביי ,, כל טוב והמשך יום יפה לך ממני ס.
 
למעלה