סיפור אישי
היי לרותוש ישראל ולכולם ,,ראשית נעים להכיר פעם ראשונה פה- אני חושבת שאפשר בכל זאת לעזור לאדם פגוע שכל עולמו חרב ולהביאו למצב של עצמאות ובחירה בחופש הזה.האדם המטפל חייב להקדיש את עצמו באופן טוטאלי ואמין עד הסוף בכדי לסלול את האמון והרצון של החולה לעזור לעצמו. אני הבנתי שרק אני מכל האנשים בעולם יכולה לעזור לבני-והחלטתי להקדיש לו את חיי. נכון לא כל אחד מסוגל ביליתי שנים רבות ביח' פסיכיאטרים עם בני שם היתי האמא היחידה שהורשתה להיכנס למחלקה הסגורה עם בנה . שעות היתי יושבת בחלחלה וחורטת במוחי כל פרט שקורה שם. ניסיתי להבין איך ניקלענו למצב הזה ואיך אפשר לצאת מזה. לא אלאה בסיפורים ובדרך שאני עשיתי עם השינוי והגישה שלי לחיים ,להצלתו של בני. (עזבתי את בית ועבודה). לאחר שקניתי ספרים וצברתי ידע ,הבנתי שאנו ביחד צריכים כח. התחלתי להעביר לו הכל בעודו שוהה בבי'ח. כך הבחנתי שזה מדרבן אותו לרצות לעזור לעצמו, והוא כבר רצה לעזוב את המקום,, מה שהיה סימן טוב. בשלב הבא כרתנו ברית אמון אמיתית ביננו שנעזור אחד לשני לנצח. זה נתן לו כוחות וכלים שהוא כן מסוגל להיתמודד ולצאת מזה, בתנאי שאני אהייה מאחוריו- אך לא אפעל במקומו.! הוא רצה להרגיש מה הוא-מסוגל. לאחר חצי שנה הצלחנו להשתחרר . ומאז 10 שנים הוא איתי בבית .עדיין לא עצמאי ולא עובד אך לאט לאט מתגבשים כל חלקי הפזל של אישיותו שאבדו בילדות הקשה. הוא פיתח את החשיבה העצמאית שלו ,ואישיותו המרוסקת ניבנתה מחדש . שזה דבר מדהים ומפליא לראות את זה בהתחלה היה מחקה אותי בדרכי ההתנהגות ובמחשבה הספונטנית כמו תינוק שרק זה התחיל לראות את העולם ,-(במשפחה ראו את זה כפינוק יתר ותלות ) אך אנו ידענו מה המטרה. היינו ממש בקשר סימביוטי וטלפתי מדהים -כי שיננו האמנו בו שיצליח. אחר ביוזמתו התחיל הניתוק הרגשי ממני-שהיה אגב קשה מאד . כך הוא גילה שיש לו יכולות מחשבה פילוסופיות עמוקות ויחודיות .ושהוא מסוגל להיות אנדוידואל בעולם .והוא יכול להביע את האני המחודש שלו עם כל אחד.זה ממש מדהים לראות את זה לנגד עיניי. הוא למד את רזי המחשב לבד-קרא ספרים ועבד על דיסקים ושירים. לחשוב שפחד לנסוע באוטובוס או לרדת לרחוב ,והיום הוא נוסע לבד .הוא סבל מאלימות במשפחה הפתלוגית שהיתה לנו וכעת הוא בן 29. אציין שאת כל זה עשינו בניגוד לכל צוות הרופאים והמרפאים בבי'ח שראו בו אדם חולה ,אפטי לא מעונין בחיים ,ולעולם לא יצא ממנו כלום. ברגע שהוא החליט לפני כארבע שנים בלבד לא להיות תלוי במרפאה לבריאות הנפש בעיר ולא לבקר במועדונים המדכאים של אנוש, ולמצא אופציה אחרת לשינוי ,הוא עלה על דרך המלך לבד. חיפשנו ומצאנו מטפלים פרטים אשר עוזרים עד היום מאד. כרגע הוא מרגיש ויודע שמגיע לו הכל. ושחייבים להמשיך הלאה בחיים .יש רגעים קשים מידי פעם.אך הוא מסוגל ויכול לצחוק ולהנות,מסוגל להיות אסרטיבי ולדבר בשיחה. מה שלא עשה בעשר שנים האחרונות. וכן הוא אוהב להתקלח ולהיות מסודר. הדרך עוד ארוכה לפניו ,וצריך לרכוש השכלה פורמלית כי זה החלום שלו, צריך לחזק את הביטחון העצמי, ולהתגבר על המחשבות הכפיתיות , למצא עבודה חברה,ועוד . בתקווה שכל אדם באשר הוא תינתן לו ההזדמנות לעזור לעצמו כי רק הוא יודע מה הכי טוב עבורו. חייבים לחקור ולמצא את שורש הבעיה שלו ולעזור לו לעזור לעצמו לבד. שלכם ס.
היי לרותוש ישראל ולכולם ,,ראשית נעים להכיר פעם ראשונה פה- אני חושבת שאפשר בכל זאת לעזור לאדם פגוע שכל עולמו חרב ולהביאו למצב של עצמאות ובחירה בחופש הזה.האדם המטפל חייב להקדיש את עצמו באופן טוטאלי ואמין עד הסוף בכדי לסלול את האמון והרצון של החולה לעזור לעצמו. אני הבנתי שרק אני מכל האנשים בעולם יכולה לעזור לבני-והחלטתי להקדיש לו את חיי. נכון לא כל אחד מסוגל ביליתי שנים רבות ביח' פסיכיאטרים עם בני שם היתי האמא היחידה שהורשתה להיכנס למחלקה הסגורה עם בנה . שעות היתי יושבת בחלחלה וחורטת במוחי כל פרט שקורה שם. ניסיתי להבין איך ניקלענו למצב הזה ואיך אפשר לצאת מזה. לא אלאה בסיפורים ובדרך שאני עשיתי עם השינוי והגישה שלי לחיים ,להצלתו של בני. (עזבתי את בית ועבודה). לאחר שקניתי ספרים וצברתי ידע ,הבנתי שאנו ביחד צריכים כח. התחלתי להעביר לו הכל בעודו שוהה בבי'ח. כך הבחנתי שזה מדרבן אותו לרצות לעזור לעצמו, והוא כבר רצה לעזוב את המקום,, מה שהיה סימן טוב. בשלב הבא כרתנו ברית אמון אמיתית ביננו שנעזור אחד לשני לנצח. זה נתן לו כוחות וכלים שהוא כן מסוגל להיתמודד ולצאת מזה, בתנאי שאני אהייה מאחוריו- אך לא אפעל במקומו.! הוא רצה להרגיש מה הוא-מסוגל. לאחר חצי שנה הצלחנו להשתחרר . ומאז 10 שנים הוא איתי בבית .עדיין לא עצמאי ולא עובד אך לאט לאט מתגבשים כל חלקי הפזל של אישיותו שאבדו בילדות הקשה. הוא פיתח את החשיבה העצמאית שלו ,ואישיותו המרוסקת ניבנתה מחדש . שזה דבר מדהים ומפליא לראות את זה בהתחלה היה מחקה אותי בדרכי ההתנהגות ובמחשבה הספונטנית כמו תינוק שרק זה התחיל לראות את העולם ,-(במשפחה ראו את זה כפינוק יתר ותלות ) אך אנו ידענו מה המטרה. היינו ממש בקשר סימביוטי וטלפתי מדהים -כי שיננו האמנו בו שיצליח. אחר ביוזמתו התחיל הניתוק הרגשי ממני-שהיה אגב קשה מאד . כך הוא גילה שיש לו יכולות מחשבה פילוסופיות עמוקות ויחודיות .ושהוא מסוגל להיות אנדוידואל בעולם .והוא יכול להביע את האני המחודש שלו עם כל אחד.זה ממש מדהים לראות את זה לנגד עיניי. הוא למד את רזי המחשב לבד-קרא ספרים ועבד על דיסקים ושירים. לחשוב שפחד לנסוע באוטובוס או לרדת לרחוב ,והיום הוא נוסע לבד .הוא סבל מאלימות במשפחה הפתלוגית שהיתה לנו וכעת הוא בן 29. אציין שאת כל זה עשינו בניגוד לכל צוות הרופאים והמרפאים בבי'ח שראו בו אדם חולה ,אפטי לא מעונין בחיים ,ולעולם לא יצא ממנו כלום. ברגע שהוא החליט לפני כארבע שנים בלבד לא להיות תלוי במרפאה לבריאות הנפש בעיר ולא לבקר במועדונים המדכאים של אנוש, ולמצא אופציה אחרת לשינוי ,הוא עלה על דרך המלך לבד. חיפשנו ומצאנו מטפלים פרטים אשר עוזרים עד היום מאד. כרגע הוא מרגיש ויודע שמגיע לו הכל. ושחייבים להמשיך הלאה בחיים .יש רגעים קשים מידי פעם.אך הוא מסוגל ויכול לצחוק ולהנות,מסוגל להיות אסרטיבי ולדבר בשיחה. מה שלא עשה בעשר שנים האחרונות. וכן הוא אוהב להתקלח ולהיות מסודר. הדרך עוד ארוכה לפניו ,וצריך לרכוש השכלה פורמלית כי זה החלום שלו, צריך לחזק את הביטחון העצמי, ולהתגבר על המחשבות הכפיתיות , למצא עבודה חברה,ועוד . בתקווה שכל אדם באשר הוא תינתן לו ההזדמנות לעזור לעצמו כי רק הוא יודע מה הכי טוב עבורו. חייבים לחקור ולמצא את שורש הבעיה שלו ולעזור לו לעזור לעצמו לבד. שלכם ס.
חוץ מזה רציתי להגיד שסיפורך ריגש אותי מאוד, הן הכוח העצום שלך להמשיך הלאה ולהתקדם והן האהבה שנתת לכל סביבתך. את נותנת השראה לאנשים רבים ואני בטוח שתמשיכי לתת. הלוואי ויהיו עוד אנשים כמוך, ובהצלחה בהמשך דרכך. אוהב, תומר.