הנאשם יישאר בדילמה - מחמת הספק!

[ישראל שורק]

הנאשם יישאר בדילמה - מחמת הספק!

נתקלתי לאחרונה בכמה מקרים שדפוס אחד מאחוריהם: אנשים שנמצאים בדילמה אין סופית: למשל, אם לעזוב את בן זוגם, אם לעבור לגור עם החבר, אם להגיש מועמדות לתפקיד חדש וכדומה. מדוע "אין סופית"? ודאי תשאלו, ובצדק. הדילמה היא "אין סופית" כי שהיא נמשכת המון זמן, אפילו שנים(!). זאת אומרת שאנשים תופסים את "הדילמה" לא כנקודה בזמן אלא כמצב קיומי, מצב מתמשך, מצב שמטריד את מנוחתם אך הם הולכים לישון בלילה מבלי לקבל הכרעה ברורה וכך גם בלילה שאחריו. מוזר לא? הרי הדילמה עצמה אמורה להיות מצב-עניינים מטריד, על גבול הבלתי נסבל. כיצד אני מרגיש שאני עומד בפני הכרעה קיומית אך נמנע מלקבל אותה? האם כל מי שמתמהמה בקבלת הכרעה מבין, שבעצם ההשתהות שלו הוא מקבל החלטה? מי שיחליט בעוד חמש שנים אם להתמודד על תפקיד בכיר (או להיכנס לפוליטיקה או מה שלא יהיה) בעצם החליט שלא להתמודד, אך הוא מסרב לקחת אחריות על ההחלטה הזאת. יוצא שלפי הניתוח הזה חלק מהאנשים שתופסים את עצמם כשרויים בדילמה, חיים בעצם בכחש עצמי? האם יש לכם דוגמה לדילמה שמטרידה אתכם ואתם תופסים שהיא נמשכת זמן רב, רב מדי? האם אתם ערים להכרעות שעשיתם מבלי שבעצם סיפרתם לעצמכם על זה, מבלי שהפנמתם?

 

[tali_le]

בוודאי

התלבטות עם להתחיל ללמוד בשנה הקרובה יש שלוש אפשרויות - 2 מהן הם החלטות של כן ולא והשלישית היא לחכות עד סוף ההרשמה וכך "להיוותר" ללא ברירה מעשית. אני מודעת לעובדה שההמתנה מהווה החלטה ושכל יום שבו אני לא נרשמת הוא בחירה שלא להירשם ולהישאר במקום שבו אני נמצאת שנה נוספת - אבל אולי זו הדרך הקלה יותר מאשר החלטה ממשית לא להירשם. טלי

 

[ישראל שורק]

הי טלי! איזה כיף לפגוש אותך פה!

אני חושב שיש יותר משלוש אפשרויות: בנוסף למה שכבר ציינת אפשר להירשם, להתקבל ואז להשעות את הכניסה בשנה או בסמסטר (פרוצדורה שכמדומני לא כרוכה בתשלום), אפשר להירשם ולהחליט שאת הולכת ללמוד בפועל רק אם תשיגי עבודה/ דירה/ משהו אחר (דבר שיתן לך מוטיבציה של ממש "לנוע" גם בכיוונים הללו). הנסיון מלמד טלי שיש עוד אפשרות שעל פניה נראית מוזרה ובלתי רציונלית אבל היא הרבה יותר שכיחה ממה שאפשר לחשוב: יש אנשים שכביכול "נזכרים" להירשם אחרי הרגע האחרון. או אז הם נדרשים לבוא לראיון, למלא טופס לוועדת חריגים וכיוצא באלה דברים שמסבכים (טיפה) את החיים. למה זה קורה? למה יש בדד-ליין משהו שדווקא חוסם חלק מהאנשים מלקבל החלטה, ורק אחרי שמתפוגג לו הדד ליין (כי הוא כבר עבר...) פתאום הם מתעוררים ורוצים? יש כל מיני אפשרויות לחשוב על השאלה הזאת, אבל אני רוצה להציע את ההיפותזה הבאה: אנשים שמטבעם הם אנטי ממסדיים, "מרדניים" (דווקא במובן התמים והטוב של המושג) שונאי גבולות חיצוניים ושרירותיים יש בהם מעין אנטגוניזם לציות הכפוי עליהם באופן שרירותי (אפילו בעניין פעוט כמו תאריך יעד להרשמה). כדי לבחון את ההיפותזה הזאת יש בה גרעין של אמת צריך לראות אם מתעורר בנו אנטגוניזם לציות בירוקרטי גם במישורי חיים אחרים... היפותזות אפשריות אחרות הן: שנאת סיכון (אנשים שיחששו מצעדים שיש בהם מרכיב של הימור, אם ההימור כרוך בסיכון ויש להם מה להפסיד), קושי בשינוי הרגלים (נורא נורא קשה לרוב האנשים בצורה שמעטים נוטים לתת עליה את הדעת), קושי בוויתור על מקורות עוצמה קיימים (כל אדם שצריך לשנות באופן קיצוני את אורחותיו נאלץ לוותר על חלק ממקורות הכוח ההוויים שלו) ועוד, ועוד... ריבוי ההיפותזות לא צריך לייאש... להפך. החיים מעניינים... לא ככה טלי?

 

[niva99]

ה"היזכרות המאוחרת".................

הנה כתוצאה מאנטגוניזם בין המודע לתת- מודע. במודע הם מצהירים שהם מעונינים ללמוד. אך כפי הנראה שבתת -המודע לא ממש... ובויכוח בין שניהם ידו של התת- מודע תמיד על העליונה.

 

[ישראל שורק]

תמיד זה ככה, ניבה?

תמיד ידו של "התת מודע" על העליונה?

 

[niva99]

לכאורה התשובה בגוף השאלה

ולפי הניסוח השאלה- מתבקש לענות :"לא ,מה פתאום"! הרי אנחנו אנשים חושבים / יצורים מודעים , מחושבים. אך בא נודה בעובדות- שמה שקורה תכלס בשטח אנחנו לא תמיד פועלים לפי האינטרסים הכי טובים עבורינו. ולא אחת קורה שאנו מוצאים את עצמניו תוקעים מקלות בגלגלים שלנו. (או יורים לעצמינו ברגל). עכשיו- שאלת מליון הדולר: למה זה קורה? למה אנחנו מעוללים זאת לעצמינו?

 

[רועי החושב]

ספק זה ספק ולעזאזל עם הפרקטיקה

בשביל הבעיה שציינת יש דבר נהדר שנקרא "אינטואיציה" אדם בספק יכול פשוט לעשות מה שהקול הפנימי אומר לו לעשות ואם הוא לא אומר לו כלום הוא צריך לפנות אליו (יש שיטות רבות שחלקן גובלות בטירוף אבל אינני מתכוון להתייחס אליהן פה). ניתן לבחון אמפירית את מהימנות האינטואיציה על ידי כך שתבנה טבלת הצלחות וכישלונות ביחס לציות ואי ציות לאינטואיציה. יש לסייג ולומר שיש לעשות הבחנה בין מצב של ספק למצב שכבר הגעת להכרעה ואז האינטואיציה עשויה להתנגש עם הכרעתך- מצב זה ראוי לטבלה בפני עצמה. * דבר אחר שניתן לעשות חוץ מלפנות לאינטואיציה הוא לשאול את דעתה של אישה ולעשות בדיוק ההיפך מכך.

 

[גיל עדן דודסון]

רועי, אולי תעשה לנו טובה, אנא!

יש פורומים מתאימים לאנשים מבריקים כמוך. פילוסופיה לכל למשל. כאן זה פורום לטמבלים כמוני שסתם רוצים לחשוב על החיים בקול רם בלי התנצחות ובלי לתפוס את הפילוסופיה כהתעמלות מוח. אילו לא היתה לך אלטרנטיבה אז הייתי שותק. אבל כאשר אתה מתחיל לחרבש לי את הפורום היחיד שמדבר אליי ולשכמותי, בגובה העיניים ובכבוד "למוגבלות" האינטלקטואלית שלי אז תרשה לי בלי כעס לבקש ממך לא להתעלק על שיח פילוסופי פשוט. אל תענה לי, אל תתנצח אתי כי אני מראש מודה שאתה יותר חכם מה זה יותר? שאתה הכי חכם. ישראל לתשומת ליבך

 

[רועי החושב]

מי מכריח אותך לדבר איתי?

לא רוצה להתדיין? אל תתדיין! רוצה לסגוד לאליל ההשתקה?, סגוד לו! אבל אם היית באמת מיישם את דבריך, לא היית אפילו מגיב לי. סימן שדבריך מהפה לחוץ, ואינך מעוניין לחשוב. פילוסופיה אם כן אינה מה שאתה מחפש, אולי תתעניין ביוגה, מדיטציה וכ"ו שהוכחו כיעילות ביצירת שקט פנימי כפוי. אפילו מבחינת הפסיכואנליזה ולא הפילוסופיה נטו אפשר לאפיין את דבריך כמנגנון הגנה. מעניין מה אתה מדחיק.

 

[רועי החושב]

ועוד דבר

אין כזה דבר שיחה שאינה ויכוח. גם בתהליך טיפולי יש ויכוח סמוי וערמומי למדי בין המטופל בעל מנגנוני ההגנה למטפל המנסה לפרוץ אותם. זה שהעורמה גורמת לויכוח להסוות את עצמו והסוואה זו מקובלת הן על המטופל והן על המטפל אינו אומר שאין ויכוח, אלא יתר על כן, ויכוח שחורג מתחומי היושר האינטלקטואלי ולכן עשוי להיות הרסני. ההרסנות הפוטנציאלית של הפסיכואנליזה לשני הצדדים היא דבר ידוע ולא לשוא רווחת האימרה שהפסיכולוגים הם הכי פסיכים. אני רוצה לפנות לשאלה מהם מנגנוני הגנה. לדעתי מנגנוני ההגנה הם מנגנונים רטוריים. כלומר יש תהליך של דיאלקטיקה והוא מוגס (נעשה גס) על ידי רטוריקה וכך לעיתים לא מתאפשרת שיחה. יש להיזהר מלבלבל בין מנגנוני הגנה שהם רטורים לרטוריקה עצמה שהיא כלי חיוני להעברה מסודרת של מסרים מורכבים. לדעתי בלבול זה, ששורשיו עתיקים, גורם לאנשים ליותר בעיות ממה שהיו לפני שחודדה ההבחנה בין רכיבי המלחמה הרטורית- פסיכולוגית על פי פרויד. כלומר- פרויד גילה והציג את אמנות המלחמה בשיחה לפני שגילה והציג את אמנות השיחה עצמה. הוא עצמו ציין שחש בצעירותו דחף לפילוסופיה ומופשט אבל דיכא אותו ללא רחמים. וממפלצת כזו שדיכאה לעצמה את המחשבה בשם המעשיות אנו סובלים עד היום.

 

[שבלוז]

לדעתי עיקר הבעייה זה חוסר ההגינות.

יש בעולם אנשים שמועבדים בפרך , כל זה בשביל שאנשים אחרים יישבו במקום אחר בנוחות ובלחיצת קליק על העכבר יתריסו נגד הפרקטיקה ויגידו בשביל מה צריך לעבוד. יש הכל הרי, אוכל , בית, ספרים, אנטרנט , מה מבלבלים לנו את המוח עם עבודה ?

 

[רועי החושב]

במצב הטכנולוגי של היום

אין כמעט צורך באנשים עובדים. ממשלות, שים לב, יוצרות מקומות עבודה. תהית פעם על משמעות הדבר הזה? זה אומר שלא צריכים עובדים. באשר למיכון תחומים שאינם עבודות כפיים- יש מחשבים שהולכים ומחליפים אנשים. לדעתי אנשים פשוט רוצים לעבוד ואם לא יתנו להם לעבוד הם יתחילו לפשוע מרוב תחושת תלישות ממסגרת ולכן עבודה היא ערך עליון בחברה שלנו. זאת ועוד- הסכנה לעולם החופשי היא הדת, ואחד מהנימוקים הכי גדולים לחילוניות הוא העבודה. אדם עובד נוטה להתייחס בבוז של רחמים לדתיים למינהם. לכן חשוב שיהיה אקשן, בעיות כלכליות שיעסיקו את האנשים או שהם: 1 יעסקו בפשע 2 יהפכו לדתיים 3 חס וחלילה טפו טפו טפו יעסקו בפילוסופיה ויחשבו לבדם בלי סמכות אופס, אני עונה לקריטריון מספר שלוש ולכן אני מוגדר כאויב החברה, לא?

 

[שבלוז]

המצב הטכנולוגי דורש יותר עובדים

מאשר בעבר. המחשבים אינם מחליפים את האנשים. אדם עובד מתייחס בבוז למי שהוא רוצה להתייחס בבוז תלוי לפי תפיסת העולם שלו. הדת אינה סכנה לעולם החופשי יותר מאשר פילוסופיות מטומטמות שאנשים ממציאים. העבודה איננה קשורה לחילוניות. ישנם דתיים שעובדים, דתיים שלא עובדים , חילוניים שעובדים וחילוניים שאינם עובדים. אנשים עוסקים בפשע עקב בעיות כלכליות , או יותר נכון, עקב המלחמה הכלכלית או אפילו יותר נכון לומר, המלחמה על המשאבים הקיימת. מחשבה עצמאית איננה הנחלה הפרטית שלך. אני לא יודע אם אתה אויב של החברה , אולי ואולי לא, מצד שני החברה בנויה מהפרטים שלה ואתה בעצם פרט אחד שלה, ללא קשר אם אתה רוצה או לא ולכן מה שבעצם אתה אומר זה שאתה אויב של עצמך.

 

[nehud]

רועי החושב או המדקלם

שלום רועי להערכתי אתה נמצא בדת של הפילוסופים ומדקלם-מתפלל תפילות של אחרים (אשר כתבו ספרים והתפרסמו במידה ולא הבנת) ויש מקום לערנות אישית בורות הינה מחלה כואבת: מרבית בני האדם עובדים וימשיכו לעבוד - תכולת העבודה משתנה לאורך השנים לדוגמה יש את אותם עובדים אשר הניחו את תשתיות האינטרנט, טלפון בנו את המחשב שברשותך וחלבו את החלב עבור המעדן שאתה אוכל ברגע זה וגם להם יש ראיה פילוסופית על החים והם מישמים אותה במקום לדבר עליה באהבה אהוד

 

[מ י ל י ה]

אהוד, אני שמחה לקרוא את התגובה שלך

אני נוהגת באופן לא פילוסופי כנראה. קודם משתפת בתחושות ורק אחר כך מתחילה לחשוב למה...

 

[ישראל שורק]

אהוד תישאר איתנו!

אני חושב שהפורום הזה מתאים לך. זה שאתה חותם "באהבה" (אחרי כותרת קצת תוקפנית...) מראה שאתה לפחות מתאים לו מאוד. להתראות (מחכה לשרשור שאתה תפתח... לא שאני מזרז אותך חלילה).

 

[nehud]

תודה בגין ההזמנה ../images/Emo121.gif

 

[רועי החושב]

הדת של הפילוסופים?!

ואם אני מגרד בביצים אז אני "בדת של המגרדים בביצים"? איזה שטויות. זה שאנשים עובדים זה בעיקר בגלל שאין להם חוש הומור מפותח מספיק כדי להתעלות מעל הצורך האינפנטילי להוכיח שהם חשובים בשביל משהו, איזו "תכלית" שלשמה הם עובדים. אנשים רציניים באמת יתגאו בזה שהם כלומניקים.

 

[nehud]

שלום לרועי החושב

ציפתי לתגובה מורמת יותר אך אתמודד גם עם זו אשמח לדעת כיצד אתה מגדיר דת? האם קריאה שינון ודיקלום של דברי "חכמים" מתוך אמון באמיתות הדברים אינו תהליך דומה במרבית הדתות. ההכללות שלך לגבי אנשים עובדים מראה על עולם מחשבה והוויה צר עד מאוד היה כדאי שתוציא את הידים שלך מאיזור הביצים (מלפנים ואו מאחור

) ותתחיל לחוות באמצעותן את החיים, כי כעת גם לך יש את אותו צורך אינפנטילי להוכיח שאתה יותר חשוב מי מישהו או מי משהו ככלומיק. באהבה אהוד

 

[רועי החושב]

"תגובה מורמת" זה סובייקטיבי

אלך עם דבריך צעד משמעותי קדימה ואכריז שכל הכרה מותנית לחלוטין. אבל בכל זאת יש באפשרותי להוכיח שאין הדת בתור התניה כמו שהפילוסופיה בתור התניה משום שהדת שיקרית לעומת הפילוסופיה. וההוכחה היא זו: האדם הדתי טוען שהוא מאמין. ומהי אמונה? הבה נבחן זאת: אמונה אינה חיוב, שאם לא כן היתה הוכחה ולא אמונה. אמונה אינה שלילה, שאם לא כן היתה הפרכה ולא אמונה. אמונה לפיכך היא ספק! לפיכך האדם הדתי שטוען שהוא מאמין, למעשה מצוי בספק, גם אם היה רוצה שיפרשו את אמונתו כחיוב. גם אני מאד מאד ספקן לגבי הדת, יותר משדתיים רבים מאמינים בעוז באותה הדת, ואם אמונה היא ספק הרי שלפיכך אני יותר דתי מהם. ובכך אני מסכים איתך לחלוטין, אני דתי! אבל מה ההבדל ביני לבין דתיים מאמינים אלו? שהספק שלי יכול להתייחס גם לתחומים אחרים מלבד הדת, תחומי דעת, ואילו הספק שלהם, דהיינו האמונה, יכולה להתייחס רק לתחומי הדת ואם תתייחס לתחומים אחרים תחשב זו עבודת אלילים! ולכן אני גם דתי וגם חף מעבודת אלילים, וגם חופשי לרעות ב"שדות זרים" ללא סיכון.