הרוחניות מתחילה דרך מצוות מעשיות!!!
ב"ה
סוד "דומם - צומח - חי - מדבר" חל על כל פרט במחשבת הבריאה.
שהרי ידוע, כי הבסיס לכל הם ד' בחינות של אור ישר ושורשם", כאשר
דומם כנגד בחינה א', צומח כנגד בחינה ב', חי כנגד בחינה ג' ומדבר הוא כנגד בחינה ד'.
האלקות היא השורש.
נמצא לפיכך, כי כך גם סדר העבודה כהעתק מהבחינות העליונות שבאין סוף הנקראות
ד' בחינות דאור ישר ושורש.
על-כן, בעבור שהאדם יזכה ויתקדם לרוחניות וברוחניות ממש, הרי הוא מחוייב לגמרי להתחיל
זאת דרך מצוות מעשיות בידיו ורגליו. בכך הוא מסגל את גופו לגילוי הרשימות הרוחניות שלו הנקרא
"רשימו" שהוא בבחינת רושם מהכרת האלוקות, היינו, התכונות האלוקיות הגנוזות בבריאה, כלומר בכל המערכת
לרבות האדם עצמו. כיצד זה פועל? והתשובה היא במילה אחת "יגיעה" שהרי הגוף אינו רוצה זאת, לא מרגיש מילוי
מדומם דקדושה מהסיבה שהגוף בעצמו הוא בבחינת "דומם", והבן זאת.
ורק בתנאי ואם האדם משקיעה יגיעה בבחינת הדומם שבו, אזי הוא מצליח להתעלות ובסס נקודת פתיחה
לרוחניות, משום שעובד נגד הדעת שלו, מה שיעורר את רשימות הביטוש שבאדם בין ב' הרצונות
הרצון להשפיע והרצון לקבל ועל נאמר "לעולם אדם ירגיז יצר טוב על יצר רע". ולפי הלימוד אנו רואים
שבמידת ההתנגדות לצורת ה"מקבל" שבאדם, הרי זוכה גם למידת הדיכוך שברצון, כלומר, יכולת ההתעלות
של האדם "מעל הדעת" שלו, שהרי יודעים אנו, שיש הזדככות המסכים עד לשורשם, כלומר עד שהאדם משיג
אלוקות בבחינת ה"דומם דקדושה", וקונה מדרגה חדשה ליגיעה (נגד הדעת) ועבודה (מעל הדעת) עד שמגיע לדבקות
בהשם יתברך ויתעלה.
ב"ה
סוד "דומם - צומח - חי - מדבר" חל על כל פרט במחשבת הבריאה.
שהרי ידוע, כי הבסיס לכל הם ד' בחינות של אור ישר ושורשם", כאשר
דומם כנגד בחינה א', צומח כנגד בחינה ב', חי כנגד בחינה ג' ומדבר הוא כנגד בחינה ד'.
האלקות היא השורש.
נמצא לפיכך, כי כך גם סדר העבודה כהעתק מהבחינות העליונות שבאין סוף הנקראות
ד' בחינות דאור ישר ושורש.
על-כן, בעבור שהאדם יזכה ויתקדם לרוחניות וברוחניות ממש, הרי הוא מחוייב לגמרי להתחיל
זאת דרך מצוות מעשיות בידיו ורגליו. בכך הוא מסגל את גופו לגילוי הרשימות הרוחניות שלו הנקרא
"רשימו" שהוא בבחינת רושם מהכרת האלוקות, היינו, התכונות האלוקיות הגנוזות בבריאה, כלומר בכל המערכת
לרבות האדם עצמו. כיצד זה פועל? והתשובה היא במילה אחת "יגיעה" שהרי הגוף אינו רוצה זאת, לא מרגיש מילוי
מדומם דקדושה מהסיבה שהגוף בעצמו הוא בבחינת "דומם", והבן זאת.
ורק בתנאי ואם האדם משקיעה יגיעה בבחינת הדומם שבו, אזי הוא מצליח להתעלות ובסס נקודת פתיחה
לרוחניות, משום שעובד נגד הדעת שלו, מה שיעורר את רשימות הביטוש שבאדם בין ב' הרצונות
הרצון להשפיע והרצון לקבל ועל נאמר "לעולם אדם ירגיז יצר טוב על יצר רע". ולפי הלימוד אנו רואים
שבמידת ההתנגדות לצורת ה"מקבל" שבאדם, הרי זוכה גם למידת הדיכוך שברצון, כלומר, יכולת ההתעלות
של האדם "מעל הדעת" שלו, שהרי יודעים אנו, שיש הזדככות המסכים עד לשורשם, כלומר עד שהאדם משיג
אלוקות בבחינת ה"דומם דקדושה", וקונה מדרגה חדשה ליגיעה (נגד הדעת) ועבודה (מעל הדעת) עד שמגיע לדבקות
בהשם יתברך ויתעלה.
