אייך הכרתם אותו/אותה?
- פותח הנושא חתולת פח
- פורסם בתאריך
enigomontoya
New member
תתחילי את
תראי דוגמה
תראי דוגמה
הינה אני הראשון. סיפור מהחיים.
הנעל כמעט נשמטה מכף רגלה העירומה. היא נדנדה אותה לפנים ולאחור ובאורח פלא הצליחה לשמור על שיווי משקל ולמנוע מהנעל לצנוח. קרסולה היה מעוגל ורך. לא הצלחתי להתרכז בצג מולי. "חייב להגיש את המסמך בעוד חצי שעה" ניסיתי להזכיר לעצמי, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו הן אצבעות כף רגלה הימנית שהסתתרו באופן כמעט מושלם בנעל הסירה, חושפות חריץ דקיק שבין הבוהן לאצבע הצמודה אליה. יכולתי לשמוע את התקתוק המונוטוני של אצבעותיה הרצות על מקלדת המחשב וניסיתי לדמיין את פניה המוסתרות על ידי הדלת החצי פתוחה שהפרידה בין חדרי לבין המשרד שבו עבדה. "אתה רוצה לשתות משהו", תחבה את ראשה לכוך הזעיר, חיוכה חשף שיניים לבנות. הניב השמאלי הנוטה מעט פנימה מוסתר על ידי השיניים הסמוכות המכסות עליו, היה החותמת הסופית למושלמותה - הרי מי שמושלמת היא פגומה כי היא מושלמת. גופה היה גדול ושופע וכולו נשיות. היא הייתה חווה, מדונה, דיווה, ונוס. גדולה, גבוהה ועסיסית. תמיד העדפתני נשים קטנות, אבל היא, היא הייתה משהו אחר. חודשים ארוכים הייתי מקדים רק כדי לנסות ולתפוס מבטה, לומר לה שלום ולזכות בחיוכה, לעקוב אחרי פניה התמימות, העיניים השחורות והגדולות, והעור הרך. להריח את השובל הרענן שהייתה משאירה בעוברה, מנענעת בעליזות מצד לצד את אחוריה הגדולים. הייתי חייב לגעת בה, לנשום אותה, ללקק אותה, לנשק את אצבעות ידיה הארוכות והמטופחות והציפורניים בעלות הפרופורציות המושלמות וטבעיות למראה. ראיתי אותה שרועה על מצע קטיפה אדום ומולה בוטיצ'לי, אל גרקו, מאנה או פיקאסו בוחנים כל ס"מ מעורה, סוגדים לגופה האלוהי. ההתרגשות שעוררה בי גרמה למאוצים תדירים למקום מסתור כדי לפרוק את המתח שהצטבר בי שוב ושוב בגינה. התענוג הרגעי נמהל ברגשות אשם. "אני בוגר, בגילי לפחות" ייסרתי את עצמי עוד ועוד, " ותראה מה היא גורמת לך". והיא, היא המשיכה לחייך את חיוכה הקורן, כאילו לא חשה את השדרים הסוערים ששלח מוחי לעברה. "אני גרה בעיר הסמוכה לא רחוק", ענתה כשירדנו במעלית. תזמנתי את צאתי במדויק לשעה שסיימה את עבודתה. אפילו לא נזקקתי לשקר המתבקש, "גם אני", לעלעתי בהתרגשות. מהדרך אני זוכר רק את חצאיתה מתרוממת מעט מעל לברכיים והשמש הקיצית המרצדת של אחר הצהרים מאירה את הפלומה הדקיקה הבהירה על ירכיה הגדולות והשריריות. היא חייכה את חיוכה הפגום, המושלם. לבי הולם היום כשאני כותב את הדברים ממש כפי שהלם אז לפני למעלה מעשר שנים. כשהזמנתי אותה לעלות בנסיעה הרביעית, היססה לרגע, נבוכה, והסכימה. את הקפה שתינו על השטיח, מקום ישיבתי הרגיל בדירת הרווקים שמעל לגינה הקטנה. מצאתי את עצמי מנשק את רגליה, מטפס במעלה ירכיה מפשיל את חצאיתה מעלה מעלה. לאחר שהתאוששה מההלם הדפה אותי מעליה. מבוייש ומתנצל חשתי את רגשי החרטה הולמים בתוכי, יותר מההכרה כי איבדתי את מושא תשוקתי לנצח מאשר מהפגיעה בה. "אפשר להכין לך קפה?" חיוכה היה מלבב כתמיד, מתעלם מאירוע אתמול, משאיר אותי מבולבל ועורג מתמיד. באמצע החורף החלו הטילים ליפול. בת זוגי הקבועה ואני נמלטנו לבית הוריה בפרובינציה. היסוסי החתונה ייסרו אותי כבר שלוש שנים. האם זו האמיתית? האחת והיחידה? ומה עם התשוקה המייסרת המענגת אל האחרת, זו שכמעט והייתה שלי. הפעם סירבה לשבת על השטיח, התמקמה על הכורסא הרכה מאחורי, לוגמת את כוס המשקה החם ומניחה אותו על השולחן הסמוך. בטלוויזיה מולנו הופיע המרגיע הלאומי. שלחתי בזהירות את ידי לאחור נוגע לא נוגע בכף ידה החמה. ליטפתי את אצבעותיה רכות, מצפה בלב הולם בפראות לתגובתה. היא לא התנגדה. קידמתי את גבול העזתי. נטלתי את האמה, מנשק, מחדירה לפי ומוצץ קלות. מאחורי יכולתי רק לשמוע את קול נשימתה משנה קצב, הופך להיות יותר ויותר כבד. דקות ההמתנה הפכו אצלי לחודשים, בטרם גלשה אלי. מעצמה. עתה ראיתי את עיניה העצומות, מתמכרת כולה לתענוג הצפוי. התקשיתי להאמין, דימיתי כי אני בחלום, הינה עוד דקה ואולי עוד אחת יגיע המסע שהחל שנה קודם לכן לתומו המתנפץ. הינה בגדיה נושרים ממנה בזה אחר זה, הינה עוד שנייה אחזה סוף סוף באצבעות רגליה החשופות לרווחה, החריץ הדקיק שביניהן יהפוך לרווח של ממש. מיהרתי מדי בחוסר סבלנות מובן. היא הדפה אותי שוב. הפעם ברכות. "עוד לא" ביקשה. חזרתי לחושי, מוותר על תשוקתי המיידית למען רוך ורוגע, יודע שהסכמתה מוחלטת ללא גבולות וחסמים. החלום מתגשם. הפצעים בברכיים תוצרת השטיח, הגלידו לאיטם. זכר גחינתה על הכורסה כשראשה מסובב אלי מידי פעם בהבעת עידוד, צף שוב ושוב בכל עת בכל מקום. החשש מפני שניות ההפוגה שיוציאו את שנינו מתוך ההזיה מנע את המעבר המתבקש לחדר השינה הנוח יותר. רק לעיתים נדירות הפנטזיה והדמיון מתאחדים עם המציאות באופן כה מושלם. על ריצפת חדר השינה השתחוותי בפניה בהערצת נשיותה, מנשק את כפות רגליה, רוצה לצלול שנית אל אותו חלום מוגשם, על מיטת העץ הישנה והחורקת. קול צופרי האזעקה החריד את השכונה השקטה לעת ערב, מנער באחת את אשלית השלמות, יד חדה וענקית המפוגגת את החלום כבועת סבון. "היכן הטלפון" הייתה המחשבה הראשונה שעלתה מייד במוח: "אני חייב להתקשר אליה להודיע שאני בסדר". ו"אליה" לא חפף את זו שהייתה ישובה עתה עירומה במיטתי. קול הפיצוץ הצפוי שינה כהרף עין את נקודת הייחוס ותאוות הבשרים הפכה לפתע למשהו שולי וחסר חשיבות. המשמעות האמיתית של החיים נחה לה הרחק בפרובינציה. זרע ההחלטה החל לנבוט. החיים שבו למסלולם למרות נפילת הטילים. עם פגישות חטופות של בוקר אצל חברתה הטובה בלב העיר. עם חברתה הבוגרת יותר התפתח קשר ידידותי של שיחות נינוחות בעוד שאיתה התקשיתי ליצור דו שיח מילולי. פער הגילאים שיחק תפקיד מרכזי. בבוקר החתונה צלצל הטלפון, היא הייתה על הקו, נבוכה ממש כמוני. כמפסידה ספורטיבית התקשרה לאחל מזל טוב. שנים אחר כך שמעתי את שמה במסדרונות הכנסת – לוביסטית, ואחת ממובילות הדור הצעיר של המפלגה הגדולה. דרך ארוכה מאותה מזכירה פשוטה עשור קודם לכן. כשנפגשנו לקפה של נוסטלגיה, פגשתי אישה בשלה, בטוחה בעצמה, ועדיין עסיסית ונשית מתמיד. מסובכת בקשר בלתי אפשרי לא ממוסד. "הייתי מאוהבת בך", נזכרה. ואני אישרתי שמשיכה כפי שעוררה אצלי מעולם לא חוויתי לפני ומאז. היא הופתעה. ראתה את הקשר בינינו כמשובת צעירים, כסטוץ תקופתי ולא כזיכרון המשאיר משקע כה משמעותי. השבוע בדרך לחוגי הילדים, שמעתי את קולה ביומן החדשות ברדיו בדיון על עתיד מפלגתה, בוטחת, החלטית, מעוררת דקירה קטנטנה של זיכרונות וגעגועים. לבטח תמשיך לוותר על חייה הפרטיים למען הקריירה ותהיה לחברת כנסת או ראש עירייה. בשבילי היא תישאר לנצח הצעירה שהנעל כמעט נשמטה מכף רגלה העירומה.
הנעל כמעט נשמטה מכף רגלה העירומה. היא נדנדה אותה לפנים ולאחור ובאורח פלא הצליחה לשמור על שיווי משקל ולמנוע מהנעל לצנוח. קרסולה היה מעוגל ורך. לא הצלחתי להתרכז בצג מולי. "חייב להגיש את המסמך בעוד חצי שעה" ניסיתי להזכיר לעצמי, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו הן אצבעות כף רגלה הימנית שהסתתרו באופן כמעט מושלם בנעל הסירה, חושפות חריץ דקיק שבין הבוהן לאצבע הצמודה אליה. יכולתי לשמוע את התקתוק המונוטוני של אצבעותיה הרצות על מקלדת המחשב וניסיתי לדמיין את פניה המוסתרות על ידי הדלת החצי פתוחה שהפרידה בין חדרי לבין המשרד שבו עבדה. "אתה רוצה לשתות משהו", תחבה את ראשה לכוך הזעיר, חיוכה חשף שיניים לבנות. הניב השמאלי הנוטה מעט פנימה מוסתר על ידי השיניים הסמוכות המכסות עליו, היה החותמת הסופית למושלמותה - הרי מי שמושלמת היא פגומה כי היא מושלמת. גופה היה גדול ושופע וכולו נשיות. היא הייתה חווה, מדונה, דיווה, ונוס. גדולה, גבוהה ועסיסית. תמיד העדפתני נשים קטנות, אבל היא, היא הייתה משהו אחר. חודשים ארוכים הייתי מקדים רק כדי לנסות ולתפוס מבטה, לומר לה שלום ולזכות בחיוכה, לעקוב אחרי פניה התמימות, העיניים השחורות והגדולות, והעור הרך. להריח את השובל הרענן שהייתה משאירה בעוברה, מנענעת בעליזות מצד לצד את אחוריה הגדולים. הייתי חייב לגעת בה, לנשום אותה, ללקק אותה, לנשק את אצבעות ידיה הארוכות והמטופחות והציפורניים בעלות הפרופורציות המושלמות וטבעיות למראה. ראיתי אותה שרועה על מצע קטיפה אדום ומולה בוטיצ'לי, אל גרקו, מאנה או פיקאסו בוחנים כל ס"מ מעורה, סוגדים לגופה האלוהי. ההתרגשות שעוררה בי גרמה למאוצים תדירים למקום מסתור כדי לפרוק את המתח שהצטבר בי שוב ושוב בגינה. התענוג הרגעי נמהל ברגשות אשם. "אני בוגר, בגילי לפחות" ייסרתי את עצמי עוד ועוד, " ותראה מה היא גורמת לך". והיא, היא המשיכה לחייך את חיוכה הקורן, כאילו לא חשה את השדרים הסוערים ששלח מוחי לעברה. "אני גרה בעיר הסמוכה לא רחוק", ענתה כשירדנו במעלית. תזמנתי את צאתי במדויק לשעה שסיימה את עבודתה. אפילו לא נזקקתי לשקר המתבקש, "גם אני", לעלעתי בהתרגשות. מהדרך אני זוכר רק את חצאיתה מתרוממת מעט מעל לברכיים והשמש הקיצית המרצדת של אחר הצהרים מאירה את הפלומה הדקיקה הבהירה על ירכיה הגדולות והשריריות. היא חייכה את חיוכה הפגום, המושלם. לבי הולם היום כשאני כותב את הדברים ממש כפי שהלם אז לפני למעלה מעשר שנים. כשהזמנתי אותה לעלות בנסיעה הרביעית, היססה לרגע, נבוכה, והסכימה. את הקפה שתינו על השטיח, מקום ישיבתי הרגיל בדירת הרווקים שמעל לגינה הקטנה. מצאתי את עצמי מנשק את רגליה, מטפס במעלה ירכיה מפשיל את חצאיתה מעלה מעלה. לאחר שהתאוששה מההלם הדפה אותי מעליה. מבוייש ומתנצל חשתי את רגשי החרטה הולמים בתוכי, יותר מההכרה כי איבדתי את מושא תשוקתי לנצח מאשר מהפגיעה בה. "אפשר להכין לך קפה?" חיוכה היה מלבב כתמיד, מתעלם מאירוע אתמול, משאיר אותי מבולבל ועורג מתמיד. באמצע החורף החלו הטילים ליפול. בת זוגי הקבועה ואני נמלטנו לבית הוריה בפרובינציה. היסוסי החתונה ייסרו אותי כבר שלוש שנים. האם זו האמיתית? האחת והיחידה? ומה עם התשוקה המייסרת המענגת אל האחרת, זו שכמעט והייתה שלי. הפעם סירבה לשבת על השטיח, התמקמה על הכורסא הרכה מאחורי, לוגמת את כוס המשקה החם ומניחה אותו על השולחן הסמוך. בטלוויזיה מולנו הופיע המרגיע הלאומי. שלחתי בזהירות את ידי לאחור נוגע לא נוגע בכף ידה החמה. ליטפתי את אצבעותיה רכות, מצפה בלב הולם בפראות לתגובתה. היא לא התנגדה. קידמתי את גבול העזתי. נטלתי את האמה, מנשק, מחדירה לפי ומוצץ קלות. מאחורי יכולתי רק לשמוע את קול נשימתה משנה קצב, הופך להיות יותר ויותר כבד. דקות ההמתנה הפכו אצלי לחודשים, בטרם גלשה אלי. מעצמה. עתה ראיתי את עיניה העצומות, מתמכרת כולה לתענוג הצפוי. התקשיתי להאמין, דימיתי כי אני בחלום, הינה עוד דקה ואולי עוד אחת יגיע המסע שהחל שנה קודם לכן לתומו המתנפץ. הינה בגדיה נושרים ממנה בזה אחר זה, הינה עוד שנייה אחזה סוף סוף באצבעות רגליה החשופות לרווחה, החריץ הדקיק שביניהן יהפוך לרווח של ממש. מיהרתי מדי בחוסר סבלנות מובן. היא הדפה אותי שוב. הפעם ברכות. "עוד לא" ביקשה. חזרתי לחושי, מוותר על תשוקתי המיידית למען רוך ורוגע, יודע שהסכמתה מוחלטת ללא גבולות וחסמים. החלום מתגשם. הפצעים בברכיים תוצרת השטיח, הגלידו לאיטם. זכר גחינתה על הכורסה כשראשה מסובב אלי מידי פעם בהבעת עידוד, צף שוב ושוב בכל עת בכל מקום. החשש מפני שניות ההפוגה שיוציאו את שנינו מתוך ההזיה מנע את המעבר המתבקש לחדר השינה הנוח יותר. רק לעיתים נדירות הפנטזיה והדמיון מתאחדים עם המציאות באופן כה מושלם. על ריצפת חדר השינה השתחוותי בפניה בהערצת נשיותה, מנשק את כפות רגליה, רוצה לצלול שנית אל אותו חלום מוגשם, על מיטת העץ הישנה והחורקת. קול צופרי האזעקה החריד את השכונה השקטה לעת ערב, מנער באחת את אשלית השלמות, יד חדה וענקית המפוגגת את החלום כבועת סבון. "היכן הטלפון" הייתה המחשבה הראשונה שעלתה מייד במוח: "אני חייב להתקשר אליה להודיע שאני בסדר". ו"אליה" לא חפף את זו שהייתה ישובה עתה עירומה במיטתי. קול הפיצוץ הצפוי שינה כהרף עין את נקודת הייחוס ותאוות הבשרים הפכה לפתע למשהו שולי וחסר חשיבות. המשמעות האמיתית של החיים נחה לה הרחק בפרובינציה. זרע ההחלטה החל לנבוט. החיים שבו למסלולם למרות נפילת הטילים. עם פגישות חטופות של בוקר אצל חברתה הטובה בלב העיר. עם חברתה הבוגרת יותר התפתח קשר ידידותי של שיחות נינוחות בעוד שאיתה התקשיתי ליצור דו שיח מילולי. פער הגילאים שיחק תפקיד מרכזי. בבוקר החתונה צלצל הטלפון, היא הייתה על הקו, נבוכה ממש כמוני. כמפסידה ספורטיבית התקשרה לאחל מזל טוב. שנים אחר כך שמעתי את שמה במסדרונות הכנסת – לוביסטית, ואחת ממובילות הדור הצעיר של המפלגה הגדולה. דרך ארוכה מאותה מזכירה פשוטה עשור קודם לכן. כשנפגשנו לקפה של נוסטלגיה, פגשתי אישה בשלה, בטוחה בעצמה, ועדיין עסיסית ונשית מתמיד. מסובכת בקשר בלתי אפשרי לא ממוסד. "הייתי מאוהבת בך", נזכרה. ואני אישרתי שמשיכה כפי שעוררה אצלי מעולם לא חוויתי לפני ומאז. היא הופתעה. ראתה את הקשר בינינו כמשובת צעירים, כסטוץ תקופתי ולא כזיכרון המשאיר משקע כה משמעותי. השבוע בדרך לחוגי הילדים, שמעתי את קולה ביומן החדשות ברדיו בדיון על עתיד מפלגתה, בוטחת, החלטית, מעוררת דקירה קטנטנה של זיכרונות וגעגועים. לבטח תמשיך לוותר על חייה הפרטיים למען הקריירה ותהיה לחברת כנסת או ראש עירייה. בשבילי היא תישאר לנצח הצעירה שהנעל כמעט נשמטה מכף רגלה העירומה.
מ ש ו ב ש ת
New member
סיפור מדהים..
לא מפסיקה ללמוד
New member
סיפור מקסים
(לומדת תוהה אם מישהו ישים לב היום ללק)
(לומדת תוהה אם מישהו ישים לב היום ללק)
Z נשואה 45
New member
חתולההההה ככה את עושה לנו על הבוקר
אני הכרתי את האחד ההוא המיוחד שהוא הכי מתוק בעולם והכי חברי בעולם והכי מבין בעולם והכי מחבק בעולם והכי מקשיבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב בעולם כאן במערכת תפוז בצ'אט בחדר נשואים נשואות הייתי מככבת שם המוןמוןמוןמוןןןןןןןןןןןן וכן זה לא חדש זה היה לפני 4 שנים ומאז אנו בקשר מצוייייין. במשך השנים השכלתי למדתי קצת יותר על החיים על סביבתי על תשוקתי ועל רצונותי למכביר יום נעים
אני הכרתי את האחד ההוא המיוחד שהוא הכי מתוק בעולם והכי חברי בעולם והכי מבין בעולם והכי מחבק בעולם והכי מקשיבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב בעולם כאן במערכת תפוז בצ'אט בחדר נשואים נשואות הייתי מככבת שם המוןמוןמוןמוןןןןןןןןןןןן וכן זה לא חדש זה היה לפני 4 שנים ומאז אנו בקשר מצוייייין. במשך השנים השכלתי למדתי קצת יותר על החיים על סביבתי על תשוקתי ועל רצונותי למכביר יום נעים
johnyshoaly
New member
ואוו יפה יפה ../images/Emo45.gif
איך שומרים על הלב 4 שנים? כמה שהוא יהיה גדול החלוקה הזו לא קשה???
איך שומרים על הלב 4 שנים? כמה שהוא יהיה גדול החלוקה הזו לא קשה???
Z נשואה 45
New member
קשהקשה אך
לומדים ומתמרנים ומתחלקים בין לבין בשקט ובשלוה חייבת להודות אנו לא נמצאים כל יום יחד וזה בכלל קשהקשה וכמו שמתאימה לי מערכת היחסים הזו מתאימה מאוד גם להוא המיוחד שניינו נשואים בוגרים ושומרים על שלמות המשפחה ומאוד נזהרים שלא לפגוע באף אחד והלב ככול שאוהב מתרחב ואז נעשה יותר קל לפעמים כיף להיות שונה ומחוזר כי בסכך הכל אנו בני אדם ואנו אוהבים שיפרגנו לנו ויעודדו אותנו והכי חשוב שיתנו לנו תשומת לב וכשאין אותה בנמצא אם אותו אדם שחיים איתו יחד 23 שנים אז מנטרלים מתמרנים ומנסים למצוא פינה שקטה ואוזן קשבת קצת פירגון ואולי עוד קצת תשומת לב שזה החשוב לנו מכל יום נעים גם לך
לומדים ומתמרנים ומתחלקים בין לבין בשקט ובשלוה חייבת להודות אנו לא נמצאים כל יום יחד וזה בכלל קשהקשה וכמו שמתאימה לי מערכת היחסים הזו מתאימה מאוד גם להוא המיוחד שניינו נשואים בוגרים ושומרים על שלמות המשפחה ומאוד נזהרים שלא לפגוע באף אחד והלב ככול שאוהב מתרחב ואז נעשה יותר קל לפעמים כיף להיות שונה ומחוזר כי בסכך הכל אנו בני אדם ואנו אוהבים שיפרגנו לנו ויעודדו אותנו והכי חשוב שיתנו לנו תשומת לב וכשאין אותה בנמצא אם אותו אדם שחיים איתו יחד 23 שנים אז מנטרלים מתמרנים ומנסים למצוא פינה שקטה ואוזן קשבת קצת פירגון ואולי עוד קצת תשומת לב שזה החשוב לנו מכל יום נעים גם לך
Z נשואה 45
New member
היי טרמפ חמודה תודה לך../images/Emo140.gif ולא לא
נפגעת מה רע ברומן? ואולי גם בנוסף בסטוץ קטן? שעליו לא סיפרתי ולמה שיום אחד יתגלה הדבר ? אם את יודעת לשמור על דיסקרטיות שזה NO 1 ויודעת לשוחת טוב ויודעת לנווט אשרי וטוב לך וכן אני בטוחה בעצמי ואני גם יודעת עם מי יש לי עסק(בבית) למה לבגוד ? זו בדיוק השאלה שבכל העולם שואלים ולא נראה לי שיש למישהו תשובה אמיתית וכנה לשאלה פשוט לעזוב ? למה לעזוב אם יש לך פינה שקטה ואוזן קשבת וכו' כמו שכבר כתבתי ולמצוא את האושר במקם אחר ? מה למה התכוונה המשוררת ? שעלי למצוא ידיד, חבר, זיין ובוגד אחר ? תאמיני לי חמודה אני מוצאת את האושר שלי ואת המגיע לי ואת הפינה השקטה שלי במקום שאני רק בטוחה ששם זה המקום חמודה ולרגע אולי קמת וחשבת ? אולי האישה הזו זקוקה למשהו ? ערב נפלא גם לך
נפגעת מה רע ברומן? ואולי גם בנוסף בסטוץ קטן? שעליו לא סיפרתי ולמה שיום אחד יתגלה הדבר ? אם את יודעת לשמור על דיסקרטיות שזה NO 1 ויודעת לשוחת טוב ויודעת לנווט אשרי וטוב לך וכן אני בטוחה בעצמי ואני גם יודעת עם מי יש לי עסק(בבית) למה לבגוד ? זו בדיוק השאלה שבכל העולם שואלים ולא נראה לי שיש למישהו תשובה אמיתית וכנה לשאלה פשוט לעזוב ? למה לעזוב אם יש לך פינה שקטה ואוזן קשבת וכו' כמו שכבר כתבתי ולמצוא את האושר במקם אחר ? מה למה התכוונה המשוררת ? שעלי למצוא ידיד, חבר, זיין ובוגד אחר ? תאמיני לי חמודה אני מוצאת את האושר שלי ואת המגיע לי ואת הפינה השקטה שלי במקום שאני רק בטוחה ששם זה המקום חמודה ולרגע אולי קמת וחשבת ? אולי האישה הזו זקוקה למשהו ? ערב נפלא גם לך
נשואה גם אני לא תמיד מאושרת
ולא תמיד מוצאת אוזן קשבת בבית ואני מאמינה שהשיגרה משעממת אז מחפשים ריגושים אבל העניין הוא שביום שאני אהיה מסוגלת אפילו להתנשק עם גבר אחר מלבד בעלי שיש לו המווון חסרונות אני פשוט אגיד יפה שלום ואצא לעולם הגדול שוב ואחגוג לי ועוד משהו קטן יש מצב ששלך בעלך הכוונה גם בוגד בך?
ולא תמיד מוצאת אוזן קשבת בבית ואני מאמינה שהשיגרה משעממת אז מחפשים ריגושים אבל העניין הוא שביום שאני אהיה מסוגלת אפילו להתנשק עם גבר אחר מלבד בעלי שיש לו המווון חסרונות אני פשוט אגיד יפה שלום ואצא לעולם הגדול שוב ואחגוג לי ועוד משהו קטן יש מצב ששלך בעלך הכוונה גם בוגד בך?
לא מפסיקה ללמוד
New member
נורא מוזר Z
את מתארת בדיוק את הכי נהדר שלי...
רק שאני הכרתי אותו כשהגיע לייעץ לחברה בה אני עובדת. אין ספק שהחיים מאז השתפרו לאין ערוך לי, לו ולמשפחותינו
את מתארת בדיוק את הכי נהדר שלי...
Z נשואה 45
New member
חתולההההההההההההה אני מקווה
שהוא לא אותו אחד כי אין אין הרבה כאלה שהם הכי הכי איזה לנו נשמה יום נעים גם לך
שהוא לא אותו אחד כי אין אין הרבה כאלה שהם הכי הכי איזה לנו נשמה יום נעים גם לך
Z נשואה 45
New member
חתולה סליחה ההודעה ללא מפסיקה ללמוד
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.