קטע מספר שאני כותב:
השקפתי אל הסלון מבעד לצללים. אור עמום וכתמתם של עששית האיר את האזור המרוחק ממני. אינני רגיל לראות בביתי זה, אשר מנותק מכל בלב היער, פעילות של בני אנוש מלבדי. זאת, כמובן, אם ניתן בכלל לכנותי "בן-אנוש". כבר שנים לא מעטות שאני מוצא עצמי מתחבט בסוגייה שוב ושוב. האם אני אנושי או שמא יציר צללים מיוחד במינו? האם אני על-אנושי, או מפלץ תת-אנושי וצמא-דם? מצאתי עצמי מתחבט פעם נוספת בסוגייה הכל כך מוכרת לי, כאשר עיניי נחו ברוך על עורפה האצילי של ליליאנה. כמה מעודנת. כה אצילית. הרגשתי תחושה שלא הרגשתי כבר מזה שנים. מחנק שכזה בגרון. לא מדובר היה בתשוקה לדם, אלא בתחושה כל כך אנושית שפוקדת אותנו (או אותם) בשעות בהן אין ההיגיון מסוגל לגבור על הרגש. הפניתי בפתאומיות את מבטי מצווארה. כאשר לאט לאט החזרתי אותו, היתה לי את התחושה שהיא הבחינה בכך. ראיתי גם את מבטה מופנה הצידה. כבר מהרגע הראשון, יכולתי להבחין בכך שהיא איננה כמו כל האחרים. יש בה משהו שונה. ריחוק אצילי כזה, שמקרב אותה יותר אליי. וגם אם היא לא מודעת לכך, היא מסוגלת לחוש בדברים שהם אינם מסוגלים. ממש כמו שהיא הרגישה שהפניתית את מבטי באותו לילה גורלי. הייתי מסוגל להישאר כך כל הלילה, מתבונן בדמותה השלווה, לבושה בכותונת לילה לבנה, מתבוננת בספרים שהיו מונחים על שולחן בסלון ביתי. שיערה הגלי והרך כקטיפה, היה אסוף בחלקו וגלש במורד צווארה העדין. ידיה החלקות והאציליות הרימו ספר גדול ועב-כרס בכריכה ירוקה. התקדמתי בשקט מבעד לצללים, חציתי את הסלון ונעמדתי במרחק פסיעה ממנה. "זהו ספר זכרונות", אמרתי. היא נמתחה לרגע במקומה, כמופתעת לשמוע את קולי, למרות שהיתה לי תחושה שהיא הבחינה בי מתקרב. הבחינה בי מתקרב, אך התכחשה לתחושותיה כאשר התרכזה בספר שהחזיקה. "אני כתבתי אותו", המשכתי, "דברים קשים מתוארים בו..." "אני... לא התכוונתי לחטט", היא אמרה בקול רועד, "פשוט חיפשתי תעסוקה שאולי תעזור לי להרדם." - "אני מבין..." לחשתי, "אני מוצא את השינה, בשעות לילה אלה, משימה לא פשוטה בכלל." - "אני שמחה שלפחות אני לא לבד", היא חייכה אליי את החיוך הכי יפה שראיתי מזה שנים. כאשר מבטי הופנה לרגע מעיניה הכחולות והעמוקות אל שפתיה המפתות והאדומות כדם, מצאתי את לשוני עוברת בציפיה על ניביי, שהחלו לצאת במעט ולהתארך. מבטי ננעץ בהחלטיות בעיניה, שהביטו בו בחזרה ברוך סקרן, אך חששן. הנחתי את ידי בעדינות על הספר שהחזיקה ושמתי אותו על השולחן. ידי הימנית הונחה ברוך על כתפה ובידי השמאלית עשיתי מחווה המזמינה אותה לצעוד לכיוון מרכז הסלון. היא הניחה יד חמה ומרגיעה על זרועי וצעדנו לעברו השני של הסלון. - "את יודעת מה?" שאלתי בקול זומם, "אנחנו לא חייבים ללכת לישון כעת." השלמתי את דבריי בחצי לחישה. - "למה דבריך רומזים?" היא חייכה והסמיקה. - "הלילה כה רגוע ויפה", אמרתי, "ויהיה בזבוז להסתגר איש איש בחדרו. אני יודע בדיוק מה יתאים ללילה שכזה." צעדתי אל עבר כוננית מדפים שהיתה מוצבת ליד הקיר. עברתי באצבעותיי על תקליטים שהיו מונחים בצפיפות על המדפים והוצאתי אחד מהם. "זה בדיוק מה שאנחנו צריכים כרגע", אמרתי והנחתי אותו בגרמופון הגדול שניצב משמאל לכוננית. ליליאנה צחקה לעצמה וחייכה אליי בשנית את אותו חיוך. צ'לו וכינור מילאו את אוויר החדר השקט כעת. מנגינה מינורית ושקטה באווירה אפלה. הנחתי את ידי האחת על מותנה ואת השניה החזקתי באוויר מולה. היא שמה את ידה העדינה בידי המורמת ואת ידה השניה הניחה ברוך על כתפי. היא הניחה את ראשה על כתפי השניה ואני את ראשי הנחתי על ראשה. רקדנו לאט ושתקנו. לפתע המוזיקה התגברה. עוד כמה כלים נוספו והמנגינה הפכה מהירה יותר. החלק הזה ביצירה תמיד הזכיר לי מין מחול תזזיתי ואפל של עטלפים או של שדונים קטנים. היא הרימה את ראשה בחיוך והריקוד הפך מהיר יותר. מבעד לכל החיוכים, הרגשתי את העורקים פועמים בשני צידי צווארה. הם פעמו בחינניות ובתמימות שאין שני לה, כאילו קוראים לי להצטרך למשחקם השובב. אבל עורקיה לא פיתו אותי באותו אופן שפותתי ע"י עורקי חבריה. ליבי לא חפץ לשתות אותה בפראות ולסלקה מן העולם הזה. רציתי שהיא תהיה כמוני. הרגשתי את זה. דם ערפדי זרם בעורקיה. הייתי מסוגל להעביר אותה. כבר דימיתי את עצמי נושך את צווארה באלגנטיות ושותה כמות קטנה של דם. כבר דימיתי את עצמי לוקח מבחנה של "הנגע המבורך" שזיקקתי מדמי שלי ומטפטף בעדינות על פצעה. כבר ראיתי בדמיוני את הנוזל השחור משחור הוך לערפל אפור כשהמבחנה מוחזקת לצווארה. כבר ראיתי חוטים כתומים כלבה מתהווים בתוך הנוזל ומאשרים לי שכעת הזמן המתאים להעביר אותה. ראיתי כבר את שנינו שותים בחדווה אצילית את חבריה, אם ניתן לכנותם חברים. הרגשתי שהיא חשה מרוחקת ומנותקת מהם יותר ויותר ככל שהזמן עובר. הרגשתי את הסלידה הזאת בינהם הולכת ומתחזקת. עולם מסתורי, עולם אפל ונפלא רציתי לחשוף בפניה, אבל תהיתי כיצד. איך אוכל להגיד לה את הדברים, מבלי שהיא תחשוב שאני מטורף, במקרה הטוה, או מפלץ נורא ונאלח, במקרה הרע? איך אוכל לשכנע אותה להצטרף אליי ולנטוש את חבריה - וגדולה תהיה הסלידה בינהם כאשר תהיה? מחשבות קשות ביותר חלפו במוחי ושוב אותו מחנק עז לכד את גרוני, אך הפעם בעוצמה שלא ניתן לתאר. -"אתה נראה מהורהר" היא אמרה. ניסיתי לנער את עצמי מהמחשבות ולהתרכז בדבריה.מבעד לערפל המחשבתי עוד שמעתי אותה שואלת "על מה אתה חושב כעת?" עצב מילא את עיניי ואני רק חשבתי איך אוכל להסביר לה את הדברים, מבלי שהיא תימלט מפניי כאחוזת דיבוק... ************************************************************************************************************************** טוב, חברים, את הקטע הנ"ל כתבתי ממש עכשיו, בתור ניסוי לקטע מספר שאני כותב. הקטע הוא בערך משליש או אמצע הספר. ככה פחות או יותר הוא יהיה כתוב, רק שאני עדיין לא סגור על האם לתאר את הספר מנקודת מבטו של הערפד, או מנקודת מבט של מספר-על. קחו בחשבון שזה קטע קטן מספר שאולי יהיה די ארוך... אני אשמח לתגובות! נ.ב. בגלל שכתבתי את זה כרגע תבוך ההודעה הזאת, החלוקה לפסקאות ולשורות אולי טיפה מבולגנת. אני מקווה שלא יותר מדי...
