על הסילמאריליון - לרגל חגיגות סיום

Y. Welis

New member
../images/Emo63.gif על הסילמאריליון - לרגל חגיגות סיום

הקריאה הראשונה של wolfyy בספר. כולכם מוזמנים להוסיף את רשמיכם האישיים על הספר.
 

Y. Welis

New member
wolfyy על חוויותיה עם השלמת הקריאה בספר

למה הנבואה הוצאה מהספר? מאד אהבתי את הסיל'. טולקין לקח דף חלק, הקים לתחייה ועיצב על גביו עולם, ואח"כ הוא העניק לו נפח ועומק. התיאורים יפהפיים ומיתיים. הסידור הכרונולוגי קצת כאוטי לטעמי, אבל בסופו של דבר הסתדרתי עם הכאוס ומיקמתי את הדברים. אבל זה באמת לא כ"כ משנה, עם התיאורים שזורמים כמו מים ועולים לשיאים כמו גלים בשיא העונה - פשוט שוטפים אותך בתמונות ודמיונות מרהיבים. לאורך הספר עלתה בי השאלה - למה הואלאר לא עוזרים ומתערבים יותר, ועניתי לעצמי שכך צריך להיות. אם אי אילו אלוהים היו כל הזמן מתקנים את העוולות של בני האדם, לא היה טעם לרצון החופשי ולבחירה החופשית. אבל באיזשהו שלב זה התחיל להרגיז אותי... כי בעיני אי התערבות אלוהית, נקרא לזה, היא במקום כשמדובר בעוולות אנושיות, של בני אדם בינם לבין עצמם. עכשיו זה כמובן קרה, אבל זה קרה בהתערבותם של כוחות זרים וחזקים הן מבני האדם והן מבני הלילית. מורגות' היה ואלא, ולפיכך עוצמתי ביותר. היכולות שלו עולות על אלו של בני האדם והלילית בואלינור/הארץ התיכונה, וכך גם אלו של סאורון. הואלאר, לטעמי, פשוט לקחו כמובן מאליו את זה שילדי אילווטר יתנו בהם את בטחונם ואמונם, כאשר מבני האדם הם נסתרים יותר והללו (רובם) מעולם לא דרכו בואלינור וזכו לראות ולחוש את הואלאר ממש. הם לא התקרבו לילדי אילווטר על מנת להסביר להם ולעזור להם לראות את מעשיו של מורגות' שלא דרך מסך העיוות שלו, הם לא עזרו לפזר את הערפל... הם פשוט ציפו (על סמך מה?) שיבינו וירגישו את רשעותו של מורגות' וסאורון בתורו, וידעו להבחין. אך מדובר ביצורים חזקים ומניפולטיביים יותר, למה הואלאר לא הגישו להם יותר עזרה של ידע והבנה? ודבר נוסף שהפריע לי בסילמריליון - אין גאולה. (דבר שכן קורה בנבואתו השניה של מאנדוס..) למשל בניו של פיאנור - לקראת הסוף, כשנשארים רק שני האחים האחד ליבו כולו נתון ללקיחת הסילמרילים, והשני - רוצה לשבור את השבועה כי הוא יודע שזה הדבר הנכון לעשות, אך עדיין כפות לה ואינו מסוגל להשתחרר בסופו של דבר. אנשים שנולדו למקום הלא נכון, לשושלת הלא נכונה, הם אוטומטית נחותים יותר, בעלי יכולות פחותות - ואינם יכולים ממש להתקדם משם. מוצאך - גורלך. (מה הפלא שאנשים עושים מעשים רעים?) ואינך יכול להשתנות... אין גאולה, ולמרות שיש גיבורים נפלאים בסילמריליון, אף אחד מהם לא דיבר אלי במיוחד,(רק פינגולפין בצאתו פנים מול פנים אל מורגות') כי אף אחד לא גאל את עצמו דרך גבורתו, הם רק היו מלכתחילה שייכים לשושלת הנכונה וגורלם נועד להיות מה שהם אכן הפכו להיות. מאד משעמם בעיני... מאד טפל. יש פה גורלות כתובים מראש, וכוחות עליונים שרואים הכל. זה הוריד מערכו של הסיל' בעיני, אבל כמובן זה גם חלק מהקסם שלו... אני מאד רוצה להרחיב את הקריאה בנושא.
 

Y. Welis

New member
../images/Emo40.gif על הנבואה

שאלת מקום הנבואה מאוד עקרונית, כי כמו שניתן לראות היא מספקת סיום וסגירת מעגל לסיפור, ונותנת טעם לסבל ומשמעות לכלי הגורל (כמו החרב השחורה של טורין). היא סג של נחמה בעולם הקשה, וזו איכות שטולקין שיבח ותיאר כדבר הטוב שיש בפנטסיה (המגע האלוהי שיש בה, למעשה), במאמרו הארוך 'על סיפורי אגדות'. הבעיה היא שאין לנו התייחסות ישירה של טולקין למקומה של הנבואה בסיפור (מלבד סימון X ליד אחת הגירסאות שלה), כי כמו שתיארתי במאמר בסקציית המאמרים על המבנה של ה'היסטוריה', הסיפור עבר שינויים מקיפים ומעמיקים וכל התפיסה שמאחוריו שונתה באופן שחייב כתיבת כל הסיפור מחדש. כריסט' טען בכמה מקומות ב'היסטוריה' שלנבואה לא היה מקום במבנה החדש הזה (והראה שהיא לא צורפה לכתבי היד המאוחרים של ה'קוונטה'), גם מאחר והחומרים הוצגו עכשיו מפי בני-אדם (הסיל' הוא כתבים שהובאו מנומינור לארץ התיכונה ונשמרו בספריית מינאס טירית, ו/או דברים שבילבו שמע וכתב בבית אלרונד, ועל זה הוסיפו אח"כ ההוביטים מתוך ספרו של ההיסטוריון איש גונדור פינדגיל) - לא ניתן לשלב בן נבואה שבאה ממקור כה גבוה, כי לא סביר שהיא לא היתה יכולה להגיע אליהם. אבל קיים קטע קצר מאוחר משנות השישים, אחרי השינוי המקיף שהזכרתי, שבו טולקין חזר אליה (כרך 12, עמ' 374-5), במסגרת החיבור 'השיבולת של פיאנור':
unless the prophecy of Andreth the Wise-woman should prove true, that Turin in the Last Battle should return from the Dead, and before he left the Circles of the World for ever should challenge the Great Dragon of Morgoth, Ancalagon the Black, and deal him the death-stroke.​
הנבואה עכשיו היא חלק מנבואותיה של אנדרת' החכמה מבית ביאור (שסיפור שיחתה עם המלך פינרוד פלאגונד על גורלם של בני אדם ובני לילית, הובא בכרך 10 במסגרת המאמר הפילוסופי 'את'ראבת'), אבל הפעם טורין ולא איארנדיל הוא שמתמודד עם אנקאלאגון השחור, ולא נאמר מה גורלו של מורגות'. זה בהכרח מרמז שהוא המשיך לחשוב על הדברים, והיה ער לצורך בסיום *מנחם* לסיפור. ההחלטה של כריסט' להשמיט את הקטע (וקטעים רבים אחרים) היא שלו, ואנחנו חייבים לראות בה *דוגמא* להבנתו את הסיל', ולא איזושהי אמת אותנטית.
 

wolfyy

New member
תודה../images/Emo29.gif

אני מבינה למה הנבואה לא שולבה בסילמריליון כחלק מהסיפור, לפי מה שאתה אומר, אבל לדעתי היא בכל זאת חלק אלמנטרי מהספר ואפשר היה (עם קצת יצירתיות) למצוא דרך להוסיף אותה כנספח, עם ההסברים. אני יודעת שאם הייתי מגיעה לסוף, וכמה דפים אח"כ הייתה נמצאת הנבואה עם מעט רשמים, זה היה מראה את כל הסיל' באור אחר, נותן לו משמעות נוספת שבאמת חסרה. לא כל אחד שקורא את הספר הולך לחפש עוד מידע - או מוצא את המידע על הנבואה, וזה חבל שלא כולם יכולים לקבל השלמה של החלק הזה בסיפור.
 

Y. Welis

New member
../images/Emo221.gif על הואלאר המרוחקים

זה נושא שמאוד העסיק את טולקין בשלב המאוחר של כתיבת הסיל', אחרי השינוי המחשבתי ('השלב הרוויזיוניסטי'). איך ניתן להסביר את זה ומה הצידוק המוסרי שלהם לכך. יש הסברים שמפוזרים פה ושם, ובנקודה אחת (די מדהימה) הבורא עצמו מאשים (בשיחה בינהם) את ראש הואלאר מאנווה, בחוסר אמונה בתיקווה (התקווה הקיימת תמיד - חלק מהאמונה בטוב שבאל ובטוב שבכוונותיו), ובכשל שאיפשר למלקור לפעול כפי שפעל. קשה להסביר את הקטע הזה (שהופיע ביצירה פילוסופית בשם 'אוסאנווה קנטה', שתרגמתי בזמנו לפורום אחר), ונראה שלטולקין היו כמה דברים לומר לואלאר, ובעיה שצריך ליישב. הצידוק העליון לכך (לפחות המוכר לי ביותר) היה משפט שהופיע באיינולינדאלה (או בתחילת הקוונטה) - שהרגעים הקשים *הם* שיוצרים את הדראמות ואת הגיבורים, ואת השירה שתיזכר לעד. כך שלכל דבר יש מטרה ותכלית בעולם, ורק העליונים ידעו מהי. מבחינה אומנותית (אם נצא לרגע מתחום ההסבר העלילתי) נוכל לומר שכביכול רק על רקע שחור משחור, יתבלטו דמויות לבנות. רק על רקע של קשיים וטרגדיה, יש מקום לדראמה אנושית אמיתית. כי הטרגדיה נחשבה בעבר לצורה האומנותית הגבוהה מכולן. טום שיפי העיר (בקטע מספרו טורין שתרגמתי), שטעמו האומנותי הנזכר של טולקין היה מיושן ולא מודרני כלל, ולא קל להבנה, כי הוא יצא כנגד המוסכמות המודרניות של הרומאן, ושאף להחיות מחדש מודלים ימי-ביניימים, כמו של הסאגות הנורדיות שחלקן עוסקות בדברים דומים - גורלות חרוצים, כמו בסאגה על ניאל השרוף, ותבניות קבועות שמדריכות את חיי הגיבורים בלי שום יכולת שינוי. אני מניח שהשאלה למי שבא משרה"ט (כמוך), היא האם זה באמת הכרחי - איך זה שבשרה"ט יש הרבה יותר גמישות ומודעות עצמית (פרודו וסאם שמדברים על הספר שיכתב עליהם) מודרנית, שעושה אותו למובן וקריא יותר? התשובה היא כנראה (ואני די נסמך כאן על שיפי, מחוסר ידע מקיף דיו בחומרים הביניימים שלטענתו השפיעו על טעמו של טולקין) שטולקין העדיף לחזור למבנים ישנים יותר, כדי לתאר דברים מהעבר הרחוק שברקע שרה"ט. הקושי שלנו עם החומר נעוץ במידה רבה בכך שהטעם שלנו שונה מהמוסכמות האלה. אבל האם זה כ"כ הכרחי? לדעת טולקין כנראה שכן. יצירת הפרוזה המלאה והרחבה (בסגנון דמוי שרה"ט) האחרונה שהוא כתב על תקופת הסיל', היתה 'נדודי הורין' (הובאה בכרך 11), שתיארה את חזרתו של הורין משביו אצל מורגות' ובואו ליער ברתיל, והחורבן שהוא המיט על הישוב שם (היא נקטעה בנקודה הזו ולא המשיכה להגעתו לנארגותרונד, והבאת זהב הדרקון לתינגול בדוריאת) היא מהקודרות שהוא כתב מימיו (יחד אולי עם 'טאל אלמאר', על בני אדם בארץ התיכונה שפגשו ראשונים בנומינוריאנים) - שחורה משחור ודיכאונית מאין כמוה. נדמה גם שבחייו היה מין סוג של יאוש, עיסוק אובססיבי בגורל הצפוי והסוף הקרב ('השנים הפכו יקרות-ערך') ושאלות מנקרות על התכלית של הכל. נראה שהוא סבל מתקופות דיכאון (קצת כמו אלה של פרודו בפרק האחרון של שרה"ט, כאשר לדעתי 'היא' עבורו היתה אמו המנוחה, שאותה איבד בגיל 12), ושהמציאות השתנתה גם בכתביו. אבל לא כך היה בתחילת הדרך. הרוח הזו לא התקיימה בצורה כזו (ובטח לא בנחרצות הזו) בימי ה'אבודים' והפואמות הארוכות של שנות העשרים, ואפילו בימי הסילמאריליון המלא (ככל שהושלם) הראשון של 1936-7, ממש לפני ששרה"ט הותחל, כאשר טולקין היה עוד בן 40 ומשהו, נמרץ ואופטימי מאוד (כמו שניתן לראות במכתביו מהתקופה) ובטוח ביכולתו להשלים אותו בזמן סביר. לכן חשוב לדעתי לקרוא את הגירסאות ההן, כדי לראות את הפן האחר של הסיל', שהיה לא פחות 'סופי' ואמיתי מזה המאוחר. נכון שהפרספקטיבה הזו מקשה, אבל דעתי היא שקריאה בלגנדאריום אינה כמו קריאה בספר רגיל, אלא קריאה בתקופות היסטוריות, שבהן כל תקופה מייצגת את האמת של זמנה היא, ואין אחת שנעלה על קודמתה, אלא כולן מתקיימות באותה רמה - כמו הסצינה מפרק הסיום של 'מסע בין כוכבים הדור הבא', כאשר האנטרפרייז פוגשת במאות ואלפי אנטרפרייז מתקופות שונות וסוגי עתידים שונים, שכל אחד מהם קיים ואמיתי מאוד לצוות הספינה שחי בו. התמונה שתיתקבל מקריאה כזו תהיה יותר מאוזנת ומורכבת ועשירה מאשר הסתמכות על הסיל' המודפס של כריסט' טולקין (מ-77') בלבד.
 

Y. Welis

New member
תיקון בעניין שיחת ארו ומאנווה - היא לקוחה

מקטע אחר שהובא רק בתימצות בכרך 12. ר' המאמר שלי כאן |http://157.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forum=441&a=25150&c=3003&sc=0&ssc=0הלינק||סלינק|
 

wolfyy

New member
ללא נושא

מצד אחד זה נכון, טרגדיה בונה גיבורים. מסבל ולעיתים אובדן נולדים כוח ואומץ ורצון להלחם בגורם הרע. זה לא ייחודי לטולקין וזה ניכר בכל סוגי היצירות, אם זו מוזיקה עצובה, ציור או סרט קודרים; הרבה פעמים משהו מדהים נעשה ממקום כואב. גם בחיים הפרטיים של כל אחד מאתנו. אני מקבלת את זה כחלק מספר, מיצירה ספרותית. אבל מצד שני זה לא בדיוק ככה בסיל`, בגלל גורלות שקבועים מראש ובגלל שמעורבים באפלה ובמלחמה כוחות אדירים וזרים. אני חושבת שאפשר לראות את ארו כמי שאומר שהכל כתוב והרשות נתונה,אלא שבסיל החלק השני של המשפט לא מתבטא - גורלם של ילדיו כל הזמן חתום מראש - ואיך תקווה יכולה להתקיים כך? ומה גם שהם (ילדי אילווטר) הגיעו לארץ כשמורגות` כבר החל להשחית אותה, ישר לתוך עולם שהיה בו המון חושך ושלא נדבר על בני האדם שהגיעו אחרי שבני הלילית כבר התבססו יותר וידעו מי הם הואלאר וחזו בהם. אני לא מוצאת שיש הסבר טוב ללמה הואלאר לא נחשפו יותר גם לבני האדם ולמה לא דיברו איתם ישירות על מיהו מורגות`(וגם סאורון) ואיך אפשר להתמודד איתו. אני חושבת שהם לא רק חסרו תקווה אלא היו גאוותנים מאד ואולי לא הבינו חלק גדול מילדי אילווטר ולא היו מסוגלים להתקרב
 

wolfyy

New member
ארררג!

כתבתי המשך וזה לא נשלח. אני אמשיך מחר אין לי חשק לכתוב את זה עכשיו שוב...
 

wolfyy

New member
אוח יצא ממש מבולגן,

זה מה קורה שכותבים מהסלולרי. אני מבינה את הצורך בלהתאים את האווירה והתנאים לתקופה מיושנת, עתיקה יותר. אבל עדיין חסר לי הסבר מספק להתנהלות של הואלאר עם ילדי אילווטר. אני מבינה את חוסר ההתערבות הישיר של ארו, עד מצבים שכלו כל הקיצים (כמו עם נומנור). לדעתי הואלאר היו צריכים להיות קו התקשורת עם ילדי אילווטר, סמל התקווה ומורי דרך. והם נכשלו בתפקידים הללו. הואלאר הצטיירו כמי שאוהבים את ילדי אילווטר ואת הארץ, כך שאני לא מצליחה להבין למה הם לא סיפקו הנחיה וכלים אמיתיים עבור בני האדם ובני הלילית להתמודד עם מורגות' וסאורון. נדמה שהם ציפו שאינטואיציה ושכל ישר ינחו אותם, שני דברים שלעיתים לא פועלים כמו שצריך. היכן ניתן למצוא את הגרסאות האחרות?
 

Y. Welis

New member
הגירסאות האחרות הן בכרכי ה'היסטוריה'

עוד בעניין הואלאר והימנעותם מלהתערב - אני חושב שנאמר שארו אסר עליהם להשפיע על בניו השניים, בני האדם, שלא כמו בניו הבכורים, אם כי לא זכור לי היכן זה נאמר ובאיזה שלב. משהו שאברר בהמשך. מכל מקום בסיפור עצמו, ההימנעות שגזרו על עצמם הואלאר מלשוב לארץ התיכונה אחרי בריחת מלקור, חרצה את גורלם של בני האדם יחד עם גורלם של הנולדור הגולים והסינדאר שבבלריאנד. אולמו היה היחיד מבינהם ש'מרד' ותיקשר עם בני האדם (והביא לקשר שבין טואור לאידריל, שיצר את איארנדיל מבשר התיקווה, וכן את זיווגו עם אלווינג שירשה מלותיין סבתה את המגע השמיימי של המאיאר), אבל חשוב לשים לב שבשיחתו עם טואור הוא ציין שזה 'תפקידו בסיפור', או במלים אחרות, לא מרד אמיתי אלא גם דבר שכוון מראש. אבל אם כך, הרי שזה בהכרח ברצון הבורא. אני חושב שניתן לומר שהסיל' המאוחר הולך ונעשה יותר ויותר פטאליסטי. הגורל נעשה מוחלט יותר והבחירה האישית היא אשליה - כל דבר יוביל למילוי הגורל. אני גם ממליץ לבדוק את הגירסה שלי ב'מאמרים' ל'סיפורה של אדאנל', שנכתב מנקודת מבטם של בני אדם המוקדמים על נפילתם הראשונה. בנספח ל'אוסאנווה' שהזכרתי לעיל, הופיע קטע יוצא מן הכלל, שלפיו בני אדם בנומינור שבו וחיו את חייהם המלאים (דהיינו לפחות 400 שנה) כמו שהיו להם *במקור*, בזמן שהתעוררו ולפני שהושחתו. כלומר הם חזרו למצבם המיועד והטבעי, כפי שהיה צריך להיות מלכתחילה, ואכן עשו את רצון האל ותיקשרו עם שליחי-שליחיו, בני לילית (שנאמר שהיו דומים יותר לואלאר ולכן הקשר החזק בינהם). זו היתה אולי חזרה לגן עדן, וכפרה על הנפילה הראשונה (משהו שלא זכינו לו כאן בעולם הזה - עדיין), שאחריה כמובן באה הנפילה הבאה, שהיא המקור למצבינו כיום.
 

wolfyy

New member
תודה,

במידה מסוימת זה כן נראה לי הגיוני שהואלאר לא ישפיעו באופן ישיר על ילדי אילווטר ה'צעירים', אלא בני הלילית שקרובים יותר לואלאר גם בתכלס (חזו בהם, וחלקם חיו בואלינור) וגם ברוחם ובכשרונותיהם, הם אלו שצריכים להיות קו התקשורת של בני האדם עם הואלאר, וללמד אותם חכמה. אבל עם כל ההשחתה של מורגות' את הארץ ורשעותו שהתפרשה למרחקים רבים, ההרמוניה הזו לא שררה ולא כולם רצו ללמוד וללמד. במקרה הזה היה כן מקום לואלאר למצוא דרך להושיט יד לכל ילדי אילווטר מבלי להפר את האיסור של האחרון (אני אשמח אם תחזור אלי עם זה אחרי שתבדוק את המקורות... ) אבל קשה להתווכח כשמדובר במשהו כ"כ סבוך ועדין כמו גורל, ואם כל הדרכים ממילא מובילות לאותה תוצאה - שאנחנו לא מבינים את משמעותה בתכנית הגדולה - הרי שזה עוד יותר קשה לבחון ולשאול את הפעולות של המעורבים. זה מתקשר לי קצת ל'ילדי הורין', לגבי קללות וגורל - הרי קללות לא תמיד מתגשמות. זה תלוי, אני מניחה בכוחו של המקלל, ובהתערבויות גורל אחרות למינהן. בילדי הורין דווקא נראה שכן יש פרצת גורל... אני לא בבית כרגע והספר לא לידי לצטט בדיוק, אבל יש קטע בספר שבו מורגות' עצמו אומר שהוא חושש שטורין יצליח להסיר מעליו את האפלה שהוא (מורגות') הטיל על כל בית הורין, ולצאת מהשפעתה. זה אפילו הופך את הסיפור ליותר טרגי, היו כ"כ הרבה אפשרויות לטורין לשנות את גורלו (כמות הפעמים שעבר לי בראש "רק אם...!" במהלך הקריאה היא אינסופית) והוא פעם אחר פעם בחר במה שקירב אותו לחושך. אבל זה גם חלק ממה שהופך את הסיפור לעצוב ויפה כ"כ. (כשה"מה אמים" הם לא מתוך תסכול של למה טולקין לא כתב את זה אחרת, אלא ממש מתוך תסכול של למה טורין (או מורוון וכו') לא עשה את זה/או את זה.... מעורר הזדהות כ"כ, ולפעמים גם כעס על הדמויות על הבחירות הטיפשיות שלהן). תודה על ההפניה למאמר, תרגום נפלא.. השפה מפי סאורון נשמעת תנ"כית מעט. (והאם אי פעם נזכה?)
 

wolfyy

New member
אוי, סליחה על המשפטים הקטועים

זה כל הזמן קורה במערכת הפורומים חדשה.
 

wolfyy

New member
מחשבה נוספת -

להורין כן הייתה הדרכה כלשהי מהמערב.. אולמו שהזהיר (אמנם לא את טורין אישית) לגבי נארגות'רונד, ומליאן המיא שנתנה לו דברי עצה וגם את המתנה הנדירה של הלמבס. הספר הזה מעורר המון מחשבה על גורל ובחירות, כשההקשבה (או יותר נכון חוסר ההקשבה) מובילים הרבה פעמים לתוצאות הרות אסון. (ואולי אם מלכתחילה בואלינור היה פיאנור מקשיב לדברי הואלאר הכל היה נראה אחרת? האם בכלל ברן ולות'יין היו מתממשים אם כך היה....)
 

Y. Welis

New member
וזה חוזר להסבר הראשון - שהטראגיות יוצרת את

היופי, ובלעדיה לא היו גיבורים. אגב למה התכוונת ב'נזכה'? יש עוד תוכניות לתרגם, אם זו הכוונה, אבל זה תלוי בזמן. בעניין טורין וקרוביו - אני חושב שהם טראגיים מעבר לכל מידה זה משהו שאולי בסיפור המקורי שב'אבודים' (שהזכירה אלנה למטה) היה מתאים ומאוזן יותר, אבל בסיל' המאוחר הוא הוקצן מדי, מעבר לכל פרופורציה. אגב קטע חשוב לא הוכנס לספר - ההתמודדות של טורין עם הדרקון. ב'בלתי גמורים' יש יותר חומרי טיוטה שמהם ניתן להרכיב את הסיפור כמו בפאזל (נבואתם של גלמיר וארמינאס; קרב הטומאלדן; חזרתו של טורין למשיסת נארגותרונד והעימות עם הדרקון). פעם תרגמתי עריכה שהכנתי להם, אבל לא בטוח שהנוסח עוד עובר.
 

wolfyy

New member
התכוונתי למשהו אחר,

אבל לא חשוב, אני גם מקווה לזכות לקרוא עוד תרגומים שלך כי הם מקסימים.
 
למעלה