../images/Emo126.gifזה מה שהייתי צריכה. ../images/Emo23.gif../images/Emo14.gif
כבר כמה שבועות שאני בחזרות לטקס יום השואה, ובשבוע האחרון באופן אינטנסיבי במיוחד. היום הגעתי אחה"צ למתנס לחזרה אחרונה ולטקס הממלכתי. הייתי במצברוח רגיל למדי, אפילו לא התרגשתי מההופעה, שלא לדבר על התרגשות של יום השואה. התחיל הטקס, ושרנו שיר, ועוד אחד, וסולואים, ואמא בקהל, ואבא, ועדן, ועוד פרצופים מוכרים, וקטעי קריאה, ומיצגים שונים, והדלקת נרות, והכל היה שם אבל אני יכולה לומר שדי חלף ליידי. הייתי עסוקה במתי לקום לשיר, ובכמה לא נוח לי כי לא השאירו לי מקום, ואיזה חופר זה וכמה ההוא מדבר, ושיגמר הטקס ואני אוכל לרדת מהבמה ולהפסיק להסתנוור מהפרוג'קטור שהיה מכוון בדיוק עלי. הגיע סוף הטקס, והקהל מתבקש לקום לכבוד התקווה, ונזכרתי בפולין, ובמכתב שאריאלה כתבה לי, ובכמה היה לי חשוב לשיר את התקווה בקול, שם, בפולין. וצעקתי. צעקתי שעוד לא אבדה תקוותינו. ולא אכפת לי אם לא התנהגתי כחלק מלהקה, ולא אכפת לי שאנשים יחשבו שניסיתי לקחת פוקוס. הייתי צריכה לשיר את זה ככה, ולצעוק את זה, ולהכאיב לעצמי אבל כאב מספק כזה. וירדתי סוף סוף מהבמה, ויצאתי מהחדר הלבשה, ופתאום מלא חברות באות, וכל הלחץ של כל היום יצא, בבכי ממש חזק. ואמא לא הבינה, והחברות חיבקו ודאגו. ובין כל הכאב הזה , בין כל ההיסטריה ובין כל הדמעות, הרגשתי שיש לי כאן מקום. שיש לי חברים שחשוב להם לחבק אותי כשאני בוכה. וישבתי בצד עם אמא ואבא, ובכיתי, ונרגעתי. וחזרתי לחברים, והורדתי את הטלאי מנייר שהיה לי על החולצה. והלכתי לעדן, והוא חיבק אותי ממש חזק ובכיתי לו על הכתף. אף פעם לא בכיתי על כתף של מישהו , והייתי צריכה את זה. את החיבוק, את החיוך, את היד. וכולם באו לוודא שאני בסדר, וחיבקו אותי. ואיכשהו הרגשתי נאהבת. ואז יצאתי החוצה, הייתי חיבת לנשום אוויר, רציתי לראות אנשים, לעשן סיגריה ולהירגע. פגשתי כלמיני אנשים מוכרים, יותר או פחות, ישבתי בצד עם סיגריה, ולא אכפת לי שהמנהלת ראתה אותי, והמורות, פשוט נשמתי. והלכתי הביתה עם חברים, לא עם אבא, ונרגעתי מהכל. ומחר, 3 טקסים, לכל בצפר. יהיה לי יותר נוח לשבת. אני בטוחה. ויהיה לי יותר קל. יש לי עוד המון לכתוב על כל ההוויה הזו שנקראת יום השואה, אבל כרגע זה מספיק.
תודה שקראתן, נטע.
