קֶבּוֹ Kebbo חתיכוס פלביוס, מוּשוּ, שאפן ושלל כינויים שהצמדנו לו, היה ארנבון הולנדי צהוב (כלומר ג'ינג'י) עם עיניים כחולות אפורות ובלורית לתפארת בזכות גנים של ראש אריה. חתיך הורס וסנוב, בקיצור – נסיך. נינג'ה שנלחם על חייו בתיאבון בריא, שבסופו של דבר היה בריא יותר ממנוּ...
אימצנו אותו מפינת חי כשהיה גור (בן חודשיים לערך) והוא חי איתנו קצת יותר משבע שנים, מ-11.12.2011 ועד 2.3.2019 (אתמול), כלומר היה כבן שבע שנים וחצי במותו. זה לא מעט לארנבון בישראל אבל לא ממצה את הפונציאל של ארנבונים בשבי (שיכולים לחיות מספר דו-ספרתי של שנים עם מזל וטיפול נכון, תוחלת חיים דומה לזו של כלבים גדולים).
הוא חי חיים טובים בסה"כ. סירסנו אותו כשהיה בן שנה וחצי לערך (אצל עדי גנץ). בשנים האחרונות הוא עבר פעם–פעמיים טיפול שיניים, אבל בסה"כ אכל חציר די יפה (לא כ"כ הצליח לנו עם שיבולת שועל, אבל הוא טרף אספסת וגם ציבורת Orchard grass של אוקסבו שהזמנו לו מחו"ל). היו לו שתי קרציות ליד העין (בפעמיים נפרדות). את הראשונה מצאנו במקרה, את השנייה אחרי שהיא עשתה לו זיהום והתנפח לו העפעף... טופל בטיפות עיניים והיה בסדר. בקיץ היו קצת פרעושים (אנחנו חושדים שנדבק בביקור במרפאה) אבל נפטרנו גם מהם.
לצערנו בשנה האחרונה חלה הידרדרות עקבית במצבו, בעיה ניוונית כלשהי, כנראה נוירולוגית. לפני קצת יותר משנה הזינוקים שלו נחלשו והוא התחיל לפספס קצת יותר את הספה או שהתקשה מעט לדלג בצורה חלקה בכניסה לכלוב. לאט לאט גם הפסיק להזדקף על הרגליים האחוריות. חשבנו שזו רק היחלשות קלה של האגן שמגיעה עם הגיל, אבל בהמשך שמתי לב שהרגליים שלו לא בזווית הנכונה. עם הזמן הוא התקשה למתוח אותן קדימה, התקשה לגרד באוזן, התקשה לעמוד כדי לנקות את הפנים... (עשה זאת על רגל אחת). התחיל ללכת כמו חתול במקום "לדהור" כמו ארנבון. ועדיין היה מלא סקרנות ותיאבון.
צילום רנטגן (באפריל, ממש לפני 11 חודשים) לא העלה דבר. במאי היינו אצל עדי גנץ שאמר שזו כנראה בעיה נוירולוגית אבל לא ידע מעבר לכך. עם הזמן היה ברור שרגל שמאל האחורית שלו הולכת ונחלשת... כשהתקשה להיכנס לכלוב סידרנו לו רמפה ובהמשך פשוט ויתרנו על הכלוב והבאתי לו ארגז צרכים שטוח (תבנית פלסטיק שמצאתי בחנות).
בספטמבר ממש לפני החגים עוד עשינו לו בדיקות MRI ו-CT ב"חוות דעת" בבית ברל (צפונית לכפ"ס) אבל למרבה ההפתעה גם הן לא הראו דבר (ולקראת ההרדמה עשינו לו בדיקות דם, שהיו תקינות). אפילו הנוירולוג הבכיר בארץ, כך אומרים (ד"ר איתי ברנון) לא הצליח לאבחן במה מדובר. ניסינו לתת לו תרופה אנטי-דלקטית (מלוקסיקם) וגם תרופה נגד טפילים (E.cuniculi) ואפילו סטרואידים לזמן קצר, אך הן לא הועילו.
בסתיו רגל שמאל האחורית שלו כבר "מתה"... הוא נאלץ לגרור את עצמו על הרצפה ברגליו הקדמיות (עדיין בזריזות מרשימה, יש לציין) אבל כבר לא היה יכול להיכנס לארגז הצרכים. הוא התחיל בעצם לעשות את צרכיו על עצמו, זה גרם לפרווה שלו לנשור באזורים ש"נכוו"...
בשלב הזה הוא למעשה הפך להיות סיעודי... זה היה ודאי לא קל לו וגם לנו, אבל הוא היה חיוני בסה"כ, אכל בכיף, התלטף, היה סקרן... והתנפל על האוכל, אולי חדוותו האחרונה. אנשים שאלו אותנו למה לא להרדים אותו, אבל לא היינו מסוגלים. גם על בני אדם שהופכים לנכים או לסיעודיים לא מוותרים...
לצערנו בארץ לא יודעים הרבה (גם הרופאים המומחים) אבל נעזרנו בקבוצות פייסבוק ייעודיות בחו"ל, והבאנו לו מוצרים ייעודיים – הזמנו לו "כיסא גלגלים" בהתאמה אישית מארה"ב; קנינו באמזון שמפו מיוחד עם אינזימים שמפרקים את השתן (ZYMOX) והתחלנו לעשות לו אמבטיות די יומיות (הוא לא אהב אותן וגם אנחנו, אבל לא הייתה ברירה); הזמנו מבריטניה VetBed, שטיח סינתטי (סוג של פליס, אני חושבת) שמחלחל את הנוזלים למטה ונשאר די יבש למעלה... ועשינו כביסות יומיות (לשטיחים, למצעים, למגבות, למזרני היוגה שהוא חירע...)
זה עזר והפרווה שלו החלה לצמוח מחדש, אבל המצב הכללי המשיך להתדרדר... בשישי בלילה ראיתי אותו ככה מרוח על הרצפה בפוזה לא טובה, ונכנסתי לסרטים... ליטפתי אותו שעה ארוכה, אבל בסה"כ הוא נראה די רגיל, אכל הכול. בבוקר מצאנו אותו בלי רוח חיים ובלי ירקות או חציר סביבו... הוא שכב לו בשלווה על צד שמאל, עדיין מהמם ופרוותי, ולא השאיר אף פירור. מת על בטן מלאה, תרתי משמע...
נסענו במיוחד לבית דגן למסור את גופתו לנתיחה. רצינו לתרום אותה למדע, אבל המדע לא גילה עניין... שילמנו ₪95 לפתולוג, כסף קטן. הדו"ח המלא יגיע בימים הקרובים. אולי בדיעבד לפחות נדע מה בדיוק קרה...
אני מתנחמת בעובדה שלא נאלצנו להרדים אותו, שהוא כנראה לא סבל, שבסופו של דבר זה הקל עליו (וגם עלינו, לא נעים להודות). אבל עכשיו עדיין קשה לי מאוד... מתגעגעת אליו המון והוא חסר לי נורא. אני שמחה שהצלחתי להיפרד ממנו כמו שצריך, כי לא תמיד יכולנו להקדיש לו את מלוא תשומת הלב, אבל בשישי בערב כשראיתי שהוא ככה לא במיטבו (יחסית למצבו...) ליטפתי ונישקתי אותו בלי סוף ואני מקווה שהוא אהב את זה (הוא כבר לא יכול לברוח...).
היה שלום מוּשוּ שלי