פילוסוף רוחני33
Well-known member
הכיתה הייתה בזמן אימונים. השמש הייתה חזקה, והחיילים הזיעו. מלחמה הייתה קרובה. כבר הודיעו ברדיו בלי הרף על המתחים ההולכים וגדלים. המפקד צעק בקול חלול וצורם בלי הרף, וצעקותיו מילאו את האוויר וחתכו אותו כסכין.
שירה חשבה על אחיה אבנר, שמשרת בגדוד אחר. הקשר ביניהם היה תמיד טוב מאוד. אהבה לעזור לו בכל שהצטרך. עוד כשלמדו בבית ספר, עזרה לו בשיעורי הבית. הוא היה מביט בה בחיבה ואומר שהוא לא יודע איך להודות לה, וענתה שהוא לא צריך.
איתי היה מסתכל לפעמים בשירה בזמן האימונים. תמיד אמר לעצמו שהיא נראית אישה מעניינת במיוחד. עכשיו דאג כל הזמן מה יהיה עם המלחמה הקריבה, איך נתכונן. היה מתכנן איך להכין שימורים ואוכל כמנות הקרב. מזלם של משפחתו שיש להם מקלט ממש קרוב לבית. בניגוד לאחיה של שירה, עמיר האח של איתי לא שירת אתם. למעשה, לא שירת בצבא בכלל. פטרו אותו בגלל בעיות בריאותיות. איתי שאל את עצמו, איך זה שעמיר תמיד נראה לו כאדם חסון ובריא ובכל זאת נמצא לא כשיר פיזית לצבא. אולי השיפוט שלי מוטעה, חשב איתי. אולי אני משוחד מכך שהוא אחי ואני מעריך אותו. אולי אפילו מעריץ.
שירה דאגה מה יהיה עם אחיה אבנר במלחמה. ידעה שאין לו כוח נפשי להילחם בגבורה. תמיד אהבה אותו אהבת נפש. אם יקרה לו משהו עכשיו, איך תתמודד? איתי היה תוהה למה יש לשירה תמיד מבט עצוב. נפש האדם כל כך מורכבת, ואי אפשר להבינה עד שלא דיבר אליך.
שירה ואיתי היו לפעמים אומרים זה לזה "שלום, מה נשמע?" בחדר האוכל ואחר כך נעלמים לאכול בתוך ההמון. איתי התפעל לראות ששירה מזמינה אוכל טוב ומשובח, והחמיא לה על כך שוב ושוב. שירה הייתה מחייכת חיוך קסום. פעם אמרה לו שאם יצטרך תשמח לעזור לו לקחת את האוכל הכבד שהוא לוקח. אמר שזה בסדר, וחזרו למקומותיהם.
המפקד היה מרכז את הקבוצה יותר ויותר בתכיפות לאימונים. החיילים דאגו והיו במתח. כבר נשמעו יריות וטילים מהאופק. שירה נזכרה שלאמה יש תינוק בבית, וחשבה שהוא ודאי בוכה עכשיו בזרועות האם.
עמיר האח של איתי התחיל להרגיש רע. היו לו בחילות מגעילות שאחר כך הגיעו לפעמים אף להקאות, ואחר כך התחילו להתגבר אצלו כאבים במקומות שונים שהציקו לו מאוד. איתי השתדל למצוא זמן להתקשר להוריו ולשאול אותם מה הרופאים אמרו. היה מרגיע אותם ואומר שלמזלם יש לו קצת ידע ברפואה והוא חושב שידע לכוון את הוריו לטיפול המתאים, ושהטיפול שעמיר מקבל נשמע לו די מתאים למצבו. מצבו הלך והתדרדר.
פרצה מלחמה. החיילים עלו על הטנקים ונסעו מהר לגבול. שירה ואיתי ישבו ביחד באותו רכב. "אז מה שלום אחיך עמיר?", שאלה שירה. "הוא במצב קשה", אמר איתי, "לא מצליחים למצוא מה יש לו". "אני מאוד מקווה שמצבו ישתפר", אמרה שירה, "אני דואגת לאחי אבנר, מה יהיה אתו במלחמה. לא מבינה למה בכלל גייסו אותו. הוא לא יודע להתמודד עם דברים".
היריות נשמעו בלי הרף מכל עבר. בקושי היה זמן לדבר. שירה דאגה. איתי הבין לליבה. כעבור כמה ימים, הגיעה ידיעה שאבנר אחיה של שירה נפגע מיריית אויב. שירה התפללה לאלוהים שאחיה יינצל. איתי ניסה לנחם אותה ולהגיד לה שעדיין יש תקווה לאחיה ותמיד צריך לקוות לטוב. שירה אמרה שהיא כבר לא מאמינה בזה. היא הצטערה שלא תוכל לבוא לבקרו בבית החולים. כעבור שבוע, הודיעו לה מבית החולים שאחיה נפטר. היא בכתה. איתי אמר לה שהוא ממש מצטער לדעת על האסון שקרה לה, אבל שעכשיו מלחמה ושתהיה חזקה כדי שלא יקרה גם להם משהו. למרות מצבה הקשה, שאלה שירה בכל הזדמנות את איתי למצב אחיו עמיר, ושמחה לשמוע שהוא הולך ומבריא.
אחרי שנגמרה המלחמה, החליטו שירה ואיתי להתחתן. הם עשו חתונה מפוארת עם אורות, קישוטים ססגוניים, מוזיקה מגוונת וטובה ואוכל משובח. כשהגיעו הביתה, הפילו עייפים את המתנות והרגישו שנפטרו מעול כבד. הם נפלו על המיטה וישנו ביחד, והרגישו שלווה ונוחות. נולד להם ילד. הם קראו לו אור ואהבו אותו אהבת נפש. כך עברו השנים ביחד עם בנם אור, והתקווה חזרה.
שירה חשבה על אחיה אבנר, שמשרת בגדוד אחר. הקשר ביניהם היה תמיד טוב מאוד. אהבה לעזור לו בכל שהצטרך. עוד כשלמדו בבית ספר, עזרה לו בשיעורי הבית. הוא היה מביט בה בחיבה ואומר שהוא לא יודע איך להודות לה, וענתה שהוא לא צריך.
איתי היה מסתכל לפעמים בשירה בזמן האימונים. תמיד אמר לעצמו שהיא נראית אישה מעניינת במיוחד. עכשיו דאג כל הזמן מה יהיה עם המלחמה הקריבה, איך נתכונן. היה מתכנן איך להכין שימורים ואוכל כמנות הקרב. מזלם של משפחתו שיש להם מקלט ממש קרוב לבית. בניגוד לאחיה של שירה, עמיר האח של איתי לא שירת אתם. למעשה, לא שירת בצבא בכלל. פטרו אותו בגלל בעיות בריאותיות. איתי שאל את עצמו, איך זה שעמיר תמיד נראה לו כאדם חסון ובריא ובכל זאת נמצא לא כשיר פיזית לצבא. אולי השיפוט שלי מוטעה, חשב איתי. אולי אני משוחד מכך שהוא אחי ואני מעריך אותו. אולי אפילו מעריץ.
שירה דאגה מה יהיה עם אחיה אבנר במלחמה. ידעה שאין לו כוח נפשי להילחם בגבורה. תמיד אהבה אותו אהבת נפש. אם יקרה לו משהו עכשיו, איך תתמודד? איתי היה תוהה למה יש לשירה תמיד מבט עצוב. נפש האדם כל כך מורכבת, ואי אפשר להבינה עד שלא דיבר אליך.
שירה ואיתי היו לפעמים אומרים זה לזה "שלום, מה נשמע?" בחדר האוכל ואחר כך נעלמים לאכול בתוך ההמון. איתי התפעל לראות ששירה מזמינה אוכל טוב ומשובח, והחמיא לה על כך שוב ושוב. שירה הייתה מחייכת חיוך קסום. פעם אמרה לו שאם יצטרך תשמח לעזור לו לקחת את האוכל הכבד שהוא לוקח. אמר שזה בסדר, וחזרו למקומותיהם.
המפקד היה מרכז את הקבוצה יותר ויותר בתכיפות לאימונים. החיילים דאגו והיו במתח. כבר נשמעו יריות וטילים מהאופק. שירה נזכרה שלאמה יש תינוק בבית, וחשבה שהוא ודאי בוכה עכשיו בזרועות האם.
עמיר האח של איתי התחיל להרגיש רע. היו לו בחילות מגעילות שאחר כך הגיעו לפעמים אף להקאות, ואחר כך התחילו להתגבר אצלו כאבים במקומות שונים שהציקו לו מאוד. איתי השתדל למצוא זמן להתקשר להוריו ולשאול אותם מה הרופאים אמרו. היה מרגיע אותם ואומר שלמזלם יש לו קצת ידע ברפואה והוא חושב שידע לכוון את הוריו לטיפול המתאים, ושהטיפול שעמיר מקבל נשמע לו די מתאים למצבו. מצבו הלך והתדרדר.
פרצה מלחמה. החיילים עלו על הטנקים ונסעו מהר לגבול. שירה ואיתי ישבו ביחד באותו רכב. "אז מה שלום אחיך עמיר?", שאלה שירה. "הוא במצב קשה", אמר איתי, "לא מצליחים למצוא מה יש לו". "אני מאוד מקווה שמצבו ישתפר", אמרה שירה, "אני דואגת לאחי אבנר, מה יהיה אתו במלחמה. לא מבינה למה בכלל גייסו אותו. הוא לא יודע להתמודד עם דברים".
היריות נשמעו בלי הרף מכל עבר. בקושי היה זמן לדבר. שירה דאגה. איתי הבין לליבה. כעבור כמה ימים, הגיעה ידיעה שאבנר אחיה של שירה נפגע מיריית אויב. שירה התפללה לאלוהים שאחיה יינצל. איתי ניסה לנחם אותה ולהגיד לה שעדיין יש תקווה לאחיה ותמיד צריך לקוות לטוב. שירה אמרה שהיא כבר לא מאמינה בזה. היא הצטערה שלא תוכל לבוא לבקרו בבית החולים. כעבור שבוע, הודיעו לה מבית החולים שאחיה נפטר. היא בכתה. איתי אמר לה שהוא ממש מצטער לדעת על האסון שקרה לה, אבל שעכשיו מלחמה ושתהיה חזקה כדי שלא יקרה גם להם משהו. למרות מצבה הקשה, שאלה שירה בכל הזדמנות את איתי למצב אחיו עמיר, ושמחה לשמוע שהוא הולך ומבריא.
אחרי שנגמרה המלחמה, החליטו שירה ואיתי להתחתן. הם עשו חתונה מפוארת עם אורות, קישוטים ססגוניים, מוזיקה מגוונת וטובה ואוכל משובח. כשהגיעו הביתה, הפילו עייפים את המתנות והרגישו שנפטרו מעול כבד. הם נפלו על המיטה וישנו ביחד, והרגישו שלווה ונוחות. נולד להם ילד. הם קראו לו אור ואהבו אותו אהבת נפש. כך עברו השנים ביחד עם בנם אור, והתקווה חזרה.
נערך לאחרונה ב: