צינור: פרק ב´ מאת יואל
הנשמות שבחיות, גם הן לא יכולות לבחור, אבל בטבע שלהן הן יכולות להרגיש.. כשהן מקבלות אוכל ומים, וגם אהבה, הן נותנות בתמורה מזון ונאמנות ועזרה בעבודה.. ויש חיות שגם יודעות לתת אהבה.. אבל הנשמות שנכנסו בבני האדם, קיבלו עבודה קשה יותר מכולם, מכיוון שבטבע שלו האדם יכול לבחור.. גם הוא קצת דומה למקור.. גם אם האדם מקבל הרבה, ובאופן טבעי הוא אמור לתת הלאה, הוא יכול לבחור שלא לתת כלום ! וכשזה קורה, כמו בחשמל כשהחוטים הולכים למקום לא נכון, נוצר קצר בטבע ! ולמה זו עבודה קשה, אתם בוודאי שואלים.. ובכן, מכיוון שהנשמה שבתוך הגוף רוצה לתת מה שהיא יכולה, אבל אם הגוף רוצה להיות כמו בגן עדן, ורק לקבל לעצמו, בלי לתת, הנשמה מרגישה במצוקה.. היא מרגישה רע. הגוף מרגיש טוב, אבל הנשמה מרגישה רע. בהתחלה הגוף שמח, כי קל לו והוא לא צריך להתאמץ ולתת, אבל אחר כך, כשהנשמה מרגישה עצובה הרבה זמן, גם הגוף מתחיל להרגיש לא טוב.. ופתאום כואב פה, ולא נוח שם, ובכלל, לא טוב, ועצבני, ולא מבין שום דבר.. והגוף, כשכואב לו, שוכח לגמרי שיש בתוכו נשמה, ושהנשמה שלו עצובה כי היא לא יכולה לתת מעצמה, כמו המקור שהיא כל כך רוצה להיות כמוהו.. ואז הגוף הולך לרופא, ולוקח תרופות, וקצת נרגע.. ואז הוא חושב, הגוף, אם אעבוד יותר קשה ויהיה לי יותר כסף, אוכל לקנות יותר דברים, ולבנות בית גדול יותר, ואז ארגיש טוב יותר.. והוא הולך לעבוד, הגוף, יותר שעות כל יום, וחוזר הביתה מאוחר ועייף, אחרי שילדיו כבר נרדמו, ויש לו יותר כסף, אבל הוא רק רוצה לישון, הגוף.. והוא קונה עוד דברים, ועוד מכונית ועוד בגדים, אבל זה כמו התרופות שהרופא נותן, בהתחלה זה עוזר, אבל אחר כך שוב הגוף מרגיש לא טוב, והוא צריך עוד משהו.. ובינתיים, הנשמה שבגוף נהיית עוד יותר עצובה, כי הגוף לא מבין, ורק רוצה עוד דברים לעצמו, אפילו שכבר יש לו הרבה מאד.. חשוב שנזכור, כי הגוף שבתוכו גרה הנשמה, חוסם ממנה את האור של המקור, ומשאיר אותה בחושך.. הגוף שלנו רוצה להיות כמו בגן עדן, ורוצה רק לקבל, כמו שהיו פעם הנשמות, לפני שדחו את האור של המקור שקיבלו בחינם.. אבל הנשמה שלנו שבתוך הגוף, שכבר הייתה בגן עדן, יודעת שכדי לחזור לשם היא צריכה להיות כמו המקור, ולתת מעצמה באותה מידה שבה היא מקבלת לעצמה.. ואז הגוף נהיה עצוב, כי הוא לא מבין איך אפילו שהוא נותן לעצמו כל כך הרבה דברים, הוא עדיין לא שמח.. והכי עצוב וכואב זה בפנים, איפה שגם הגוף וגם הנשמה עצובים ביחד, ופתאום הגוף נזכר בנשמה שבתוכו, והוא מבקש ממנה שתתן לו משהו כדי לא להיות עצוב.. ובתוך החושך שבו נמצאת הנשמה, היא פתאום רואה סדק של אור, ומחייכת חיוך עצוב.. בהתחלה, אומרת הנשמה לגוף, תן לעצמך.. אתה מקבל הרבה אנרגיה ואוכל ואור.. תן מהטוב הזה קצת לעצמך.. עצור לרגע וחשוב ! אתה מקבל הרבה טוב ואנרגיה, ומשתמש בזה כדי לעבוד עוד יותר, כדי לתת לעצמך עוד יותר, ואחר כך מה ? אם לא תיתן כמו מה שאתה מקבל, תהיה כמו הצינור שמתמלא ומתמלא ובסוף מתפוצץ, או שתהיה עצוב ולא תדע למה.. אז עדיף שתמצא למי לתת.. תן למשפחה, לילדים, לאדמה, לטבע, לחיות, לאנשים אחרים שזקוקים.. תמיד יש לך משהו שאתה יכול לתת, ואם תרצה ותחפש, תמיד תמצא למי לתת.. " זה עדיף.." – אומרת הנשמה לגוף – " שהצינור יהיה פתוח גם בצד השני, ואם מים נכנסים מצד אחד, תן להם לזרום ולצאת מהצד השני, ולהשקות.. ואם אויר נכנס מצד אחד, תן לו לזרום ולצאת מהצד השני, ולהשמיע מוזיקת חליל.." ואם לימונים זה מה שהחיים נתנו לך, אמר פעם זקן חכם, אז תוסיף מים ותעשה מהם לימונדה, אבל זה כבר מסיפור אחר.. זה טוב שהגוף שלנו יקבל את מה שהוא צריך ורוצה, אבל בגלל שהנשמה שלנו מכירה את גן עדן, ורוצה לחזור לשם, היא יודעת שצריך לא רק לקבל, אלא גם לתת, כמו המקור, ולכן זה חשוב שהגוף יבין, שכל מה שהוא מקבל, זה בשביל לתת.. ומה שמצחיק ויפה בכל הסיפור זה, שככל שאנו נותנים יותר, אנו מקבלים יותר אור מן המקור, וככל שאנו מקבלים יותר, יש לנו יותר מה לתת, ואז אנו יכולים לתת עוד יותר, ואז גם לקבל עוד יותר, וכך הלאה וכך הלאה, עד שנהיה שוב בגן עדן, וכל הזמן נקבל, וכל הזמן ניתן, ולא נתמלא ולא נתרוקן, כמו המקור, כמו אלוהים..
הנשמות שבחיות, גם הן לא יכולות לבחור, אבל בטבע שלהן הן יכולות להרגיש.. כשהן מקבלות אוכל ומים, וגם אהבה, הן נותנות בתמורה מזון ונאמנות ועזרה בעבודה.. ויש חיות שגם יודעות לתת אהבה.. אבל הנשמות שנכנסו בבני האדם, קיבלו עבודה קשה יותר מכולם, מכיוון שבטבע שלו האדם יכול לבחור.. גם הוא קצת דומה למקור.. גם אם האדם מקבל הרבה, ובאופן טבעי הוא אמור לתת הלאה, הוא יכול לבחור שלא לתת כלום ! וכשזה קורה, כמו בחשמל כשהחוטים הולכים למקום לא נכון, נוצר קצר בטבע ! ולמה זו עבודה קשה, אתם בוודאי שואלים.. ובכן, מכיוון שהנשמה שבתוך הגוף רוצה לתת מה שהיא יכולה, אבל אם הגוף רוצה להיות כמו בגן עדן, ורק לקבל לעצמו, בלי לתת, הנשמה מרגישה במצוקה.. היא מרגישה רע. הגוף מרגיש טוב, אבל הנשמה מרגישה רע. בהתחלה הגוף שמח, כי קל לו והוא לא צריך להתאמץ ולתת, אבל אחר כך, כשהנשמה מרגישה עצובה הרבה זמן, גם הגוף מתחיל להרגיש לא טוב.. ופתאום כואב פה, ולא נוח שם, ובכלל, לא טוב, ועצבני, ולא מבין שום דבר.. והגוף, כשכואב לו, שוכח לגמרי שיש בתוכו נשמה, ושהנשמה שלו עצובה כי היא לא יכולה לתת מעצמה, כמו המקור שהיא כל כך רוצה להיות כמוהו.. ואז הגוף הולך לרופא, ולוקח תרופות, וקצת נרגע.. ואז הוא חושב, הגוף, אם אעבוד יותר קשה ויהיה לי יותר כסף, אוכל לקנות יותר דברים, ולבנות בית גדול יותר, ואז ארגיש טוב יותר.. והוא הולך לעבוד, הגוף, יותר שעות כל יום, וחוזר הביתה מאוחר ועייף, אחרי שילדיו כבר נרדמו, ויש לו יותר כסף, אבל הוא רק רוצה לישון, הגוף.. והוא קונה עוד דברים, ועוד מכונית ועוד בגדים, אבל זה כמו התרופות שהרופא נותן, בהתחלה זה עוזר, אבל אחר כך שוב הגוף מרגיש לא טוב, והוא צריך עוד משהו.. ובינתיים, הנשמה שבגוף נהיית עוד יותר עצובה, כי הגוף לא מבין, ורק רוצה עוד דברים לעצמו, אפילו שכבר יש לו הרבה מאד.. חשוב שנזכור, כי הגוף שבתוכו גרה הנשמה, חוסם ממנה את האור של המקור, ומשאיר אותה בחושך.. הגוף שלנו רוצה להיות כמו בגן עדן, ורוצה רק לקבל, כמו שהיו פעם הנשמות, לפני שדחו את האור של המקור שקיבלו בחינם.. אבל הנשמה שלנו שבתוך הגוף, שכבר הייתה בגן עדן, יודעת שכדי לחזור לשם היא צריכה להיות כמו המקור, ולתת מעצמה באותה מידה שבה היא מקבלת לעצמה.. ואז הגוף נהיה עצוב, כי הוא לא מבין איך אפילו שהוא נותן לעצמו כל כך הרבה דברים, הוא עדיין לא שמח.. והכי עצוב וכואב זה בפנים, איפה שגם הגוף וגם הנשמה עצובים ביחד, ופתאום הגוף נזכר בנשמה שבתוכו, והוא מבקש ממנה שתתן לו משהו כדי לא להיות עצוב.. ובתוך החושך שבו נמצאת הנשמה, היא פתאום רואה סדק של אור, ומחייכת חיוך עצוב.. בהתחלה, אומרת הנשמה לגוף, תן לעצמך.. אתה מקבל הרבה אנרגיה ואוכל ואור.. תן מהטוב הזה קצת לעצמך.. עצור לרגע וחשוב ! אתה מקבל הרבה טוב ואנרגיה, ומשתמש בזה כדי לעבוד עוד יותר, כדי לתת לעצמך עוד יותר, ואחר כך מה ? אם לא תיתן כמו מה שאתה מקבל, תהיה כמו הצינור שמתמלא ומתמלא ובסוף מתפוצץ, או שתהיה עצוב ולא תדע למה.. אז עדיף שתמצא למי לתת.. תן למשפחה, לילדים, לאדמה, לטבע, לחיות, לאנשים אחרים שזקוקים.. תמיד יש לך משהו שאתה יכול לתת, ואם תרצה ותחפש, תמיד תמצא למי לתת.. " זה עדיף.." – אומרת הנשמה לגוף – " שהצינור יהיה פתוח גם בצד השני, ואם מים נכנסים מצד אחד, תן להם לזרום ולצאת מהצד השני, ולהשקות.. ואם אויר נכנס מצד אחד, תן לו לזרום ולצאת מהצד השני, ולהשמיע מוזיקת חליל.." ואם לימונים זה מה שהחיים נתנו לך, אמר פעם זקן חכם, אז תוסיף מים ותעשה מהם לימונדה, אבל זה כבר מסיפור אחר.. זה טוב שהגוף שלנו יקבל את מה שהוא צריך ורוצה, אבל בגלל שהנשמה שלנו מכירה את גן עדן, ורוצה לחזור לשם, היא יודעת שצריך לא רק לקבל, אלא גם לתת, כמו המקור, ולכן זה חשוב שהגוף יבין, שכל מה שהוא מקבל, זה בשביל לתת.. ומה שמצחיק ויפה בכל הסיפור זה, שככל שאנו נותנים יותר, אנו מקבלים יותר אור מן המקור, וככל שאנו מקבלים יותר, יש לנו יותר מה לתת, ואז אנו יכולים לתת עוד יותר, ואז גם לקבל עוד יותר, וכך הלאה וכך הלאה, עד שנהיה שוב בגן עדן, וכל הזמן נקבל, וכל הזמן ניתן, ולא נתמלא ולא נתרוקן, כמו המקור, כמו אלוהים..
