לדוד משכיל
New member
צו את אהרן
רש"י: "אין צו אלא לשון זירוז, וביותר יש להזהיר במקום שיש חיסרון כיס". לפי הפשט, יש כאן חיסרון כיס, כי מדובר על קרבן עולה שמוקטר כליל לה', והכהנים והבעלים אינם מקבלים כלום ממנו, ע"כ יש בזה חיסרון כיס, דאף אחד לא מרוויח שום דבר, לכן צריכים לזרז דווקא במקרה זה.
רבינו בעל "הסולם" (בשם הרבי מפוריסוב) שואל כאן: למה אומר רש"י חיסרון כיס, צריך לומר חיסרון כסף? כי כיס זה ארנק, הלא לא הארנק חסר פה אלא הכסף, המילוי? ומסביר שמה שאומר רש"י "חיסרון כיס", הכוונה היא לחיסרון של כלי. ז"א כך: אם לאדם יש כלי, וכלי פירושו שהאדם משתוקק ומתגעגע וכוסף להדבק בה', והוא רואה שהגוף שלו מלא תאוות במידה מבהילה, אזי לכל הפחות יסורים יש לו, שהם בחי' כלי, ובודאי כשישתלם הכלי, תבוא ישועתו יתברך.
הנה שרנו במוצ"ש "אל תירא עבדי יעקב". ויל"ה מה הפחד הגדול? אלא כשאדם מסתכל בתוך עצמו והוא רואה איך שהוא מלא כ"כ הרבה תאוות ורצון לקבל, וכ"כ לא חי במציאות של אמונה, עד שזה ממש מבהיל. ועל זה בא הפזמון הזה ומרגיע אותו - "אל תירא", מדוע? כי צריכים להאמין שכך צריך להיות, שצריכה להיות תגבורת כזו של רצון לקבל, וזה ניקרא: "תגבורת הדינים". ז"א: שהרצונות לקבל כ"כ מתגברים, לכן יוצאים עליהם כל ההגבלות, הדינים והצמצומים, וזה מבהיל. ובזמן שיש לאדם השתוקקות ותביעה מהקב"ה אז לא צריך כ"כ לפחד, בגלל שאם יש לו את הצער היסורים והכאב מזה שהוא מרוחק מה', אז כבר השאר יבוא ממילא, מפני שהקב"ה לא חשוד שיתן לאדם לחכות בחינם. אלא על מה ולמה הוא נותן לו לחכות? בכדי שישתלם הכלי.
אני זוכר פעם אחת בשבת לפנות בוקר, הרבי זצ"ל יצא החוצה מן השיעור, והשיחה גלשה. היה שם רבי חיים רודריגז, תלמיד חכם גדול, ואני הייתי בחור צעיר ללא נימוסים. ומנהון להון תוך כדי שיחה, אמרתי לו: הקב"ה הוא בעל גאווה. כששמע כך התאדם מרוב כעס, ויצא כנגדי במלוא עוזו: איך אתה אומר דברי בלע וחירוף כאלו… הרבי בדיוק נכנס, ואז אמר לו רבי חיים רודריגז: הבחור הזה אומר שהקב"ה הוא בעל גאווה. אז ענה לו הרבי: נכון, כך כתוב: "ה' מלך גאות לבש". ומה פירוש שהוא מתלבש בלבוש של גאווה? אלא אדם רוצה שה' יקרב אותו וה' לא מקרב אותו, וזהו כביכול שה' מתלבש בלבוש של גאווה, כמו בשר ודם שמתגאה, כי רוצה שהתחתון יבקש ויבקש עד שהוא לבסוף יכניס אותו להיכלו, וכביכול הקב"ה מתלבש בלבוש כזה. אלא מה? בשר ודם עושה את זה מטעם שהוא מחשיב את עצמו, וכי הקב"ה מחשיב את עצמו לגבי הנבראים? על מי יש לו להתגאות? אלא זה רק לבוש של גאווה לטובת התחתונים, כי אם התחתון יקבל דבר ולא יהיה לו את הצורך והנחיצות והיסורים האמיתים לגבי אותו הדבר, אז הוא יאבד את זה, כי לא יחשיב את זה. לכן בזמן שיש לאדם את החיסרון הנכון והאמיתי, והיסורים ממלאים אותו מלמעלה עד למטה עד שהוא אומר: טוב לי מותי מחיי אם ה' לא מקרב אותי, בוודאי שה' יקרב אותו! ומה שה' דוחה אותו ולא מקרב אותו זה לטובתו, בכדי שהכלי שלו ישתלם ויגיע למצב שהחיסרון הוא אמיתי עד תומו.
כמובן שהעניין הזה אינו מיועד לכל אדם, אלא מיועד אך ורק לאנשים שיש בהם נקודה של אמת, והם לא נבהלים מייסורים ולא נבהלים מכאבים, אלא עם כל הייסורים והכאבים ממשיכים קדימה. מפני שכך חינכו אותנו, שהייסורים והכאבים האלו הם הכלי של האדם, והם בסופו של דבר יביאו אותו לדביקות בה', ובסופו של דבר האדם יברך עליהם, מפני שבלעדיהם לא יכול לזכות לקרבת ה'.
לכן בזמן שיש כיס, דהיינו בזמן שיש כלי, אזי לא צריך זירוז, מטעם שאם הכלי מוכן אז ישועת ה' כהרף עין. אבל הכתוב צריך לזרז במקום שיש חיסרון כיס, ז"א: במקום שאין כלי, כשהאדם נמצא במצב שלא איכפת לו, שהוא אדיש, או מפני שהוא התייאש, או שהוא מסתכל על אלה שמסביבו ורואה שגם להם לא כואב שום דבר, אז הוא גם אומר: למה אני צריך להיות יותר מאחרים? ובמקום שיש חיסרון כיס אז אין שום תקווה שיהיה מילוי פעם, ואז צריך ביותר לזירוז.
רש"י: "אין צו אלא לשון זירוז, וביותר יש להזהיר במקום שיש חיסרון כיס". לפי הפשט, יש כאן חיסרון כיס, כי מדובר על קרבן עולה שמוקטר כליל לה', והכהנים והבעלים אינם מקבלים כלום ממנו, ע"כ יש בזה חיסרון כיס, דאף אחד לא מרוויח שום דבר, לכן צריכים לזרז דווקא במקרה זה.
רבינו בעל "הסולם" (בשם הרבי מפוריסוב) שואל כאן: למה אומר רש"י חיסרון כיס, צריך לומר חיסרון כסף? כי כיס זה ארנק, הלא לא הארנק חסר פה אלא הכסף, המילוי? ומסביר שמה שאומר רש"י "חיסרון כיס", הכוונה היא לחיסרון של כלי. ז"א כך: אם לאדם יש כלי, וכלי פירושו שהאדם משתוקק ומתגעגע וכוסף להדבק בה', והוא רואה שהגוף שלו מלא תאוות במידה מבהילה, אזי לכל הפחות יסורים יש לו, שהם בחי' כלי, ובודאי כשישתלם הכלי, תבוא ישועתו יתברך.
הנה שרנו במוצ"ש "אל תירא עבדי יעקב". ויל"ה מה הפחד הגדול? אלא כשאדם מסתכל בתוך עצמו והוא רואה איך שהוא מלא כ"כ הרבה תאוות ורצון לקבל, וכ"כ לא חי במציאות של אמונה, עד שזה ממש מבהיל. ועל זה בא הפזמון הזה ומרגיע אותו - "אל תירא", מדוע? כי צריכים להאמין שכך צריך להיות, שצריכה להיות תגבורת כזו של רצון לקבל, וזה ניקרא: "תגבורת הדינים". ז"א: שהרצונות לקבל כ"כ מתגברים, לכן יוצאים עליהם כל ההגבלות, הדינים והצמצומים, וזה מבהיל. ובזמן שיש לאדם השתוקקות ותביעה מהקב"ה אז לא צריך כ"כ לפחד, בגלל שאם יש לו את הצער היסורים והכאב מזה שהוא מרוחק מה', אז כבר השאר יבוא ממילא, מפני שהקב"ה לא חשוד שיתן לאדם לחכות בחינם. אלא על מה ולמה הוא נותן לו לחכות? בכדי שישתלם הכלי.
אני זוכר פעם אחת בשבת לפנות בוקר, הרבי זצ"ל יצא החוצה מן השיעור, והשיחה גלשה. היה שם רבי חיים רודריגז, תלמיד חכם גדול, ואני הייתי בחור צעיר ללא נימוסים. ומנהון להון תוך כדי שיחה, אמרתי לו: הקב"ה הוא בעל גאווה. כששמע כך התאדם מרוב כעס, ויצא כנגדי במלוא עוזו: איך אתה אומר דברי בלע וחירוף כאלו… הרבי בדיוק נכנס, ואז אמר לו רבי חיים רודריגז: הבחור הזה אומר שהקב"ה הוא בעל גאווה. אז ענה לו הרבי: נכון, כך כתוב: "ה' מלך גאות לבש". ומה פירוש שהוא מתלבש בלבוש של גאווה? אלא אדם רוצה שה' יקרב אותו וה' לא מקרב אותו, וזהו כביכול שה' מתלבש בלבוש של גאווה, כמו בשר ודם שמתגאה, כי רוצה שהתחתון יבקש ויבקש עד שהוא לבסוף יכניס אותו להיכלו, וכביכול הקב"ה מתלבש בלבוש כזה. אלא מה? בשר ודם עושה את זה מטעם שהוא מחשיב את עצמו, וכי הקב"ה מחשיב את עצמו לגבי הנבראים? על מי יש לו להתגאות? אלא זה רק לבוש של גאווה לטובת התחתונים, כי אם התחתון יקבל דבר ולא יהיה לו את הצורך והנחיצות והיסורים האמיתים לגבי אותו הדבר, אז הוא יאבד את זה, כי לא יחשיב את זה. לכן בזמן שיש לאדם את החיסרון הנכון והאמיתי, והיסורים ממלאים אותו מלמעלה עד למטה עד שהוא אומר: טוב לי מותי מחיי אם ה' לא מקרב אותי, בוודאי שה' יקרב אותו! ומה שה' דוחה אותו ולא מקרב אותו זה לטובתו, בכדי שהכלי שלו ישתלם ויגיע למצב שהחיסרון הוא אמיתי עד תומו.
כמובן שהעניין הזה אינו מיועד לכל אדם, אלא מיועד אך ורק לאנשים שיש בהם נקודה של אמת, והם לא נבהלים מייסורים ולא נבהלים מכאבים, אלא עם כל הייסורים והכאבים ממשיכים קדימה. מפני שכך חינכו אותנו, שהייסורים והכאבים האלו הם הכלי של האדם, והם בסופו של דבר יביאו אותו לדביקות בה', ובסופו של דבר האדם יברך עליהם, מפני שבלעדיהם לא יכול לזכות לקרבת ה'.
לכן בזמן שיש כיס, דהיינו בזמן שיש כלי, אזי לא צריך זירוז, מטעם שאם הכלי מוכן אז ישועת ה' כהרף עין. אבל הכתוב צריך לזרז במקום שיש חיסרון כיס, ז"א: במקום שאין כלי, כשהאדם נמצא במצב שלא איכפת לו, שהוא אדיש, או מפני שהוא התייאש, או שהוא מסתכל על אלה שמסביבו ורואה שגם להם לא כואב שום דבר, אז הוא גם אומר: למה אני צריך להיות יותר מאחרים? ובמקום שיש חיסרון כיס אז אין שום תקווה שיהיה מילוי פעם, ואז צריך ביותר לזירוז.