לדוד משכיל
New member
פרשת כי תשא לפי הקבלה
נתבונן מעט בפרשת השבוע, פרשת כי תשא. בתחילת הפרשה מדובר על ענין נתינת מחצית השקל. על כל אחד מבני ישראל, מבן עשרים שנה ומעלה, לתת מחצית השקל לצורך מנין בני ישראל, כי ע"י שיספרו את המחציות ידעו כמה נפשות יש בעם. אומר הפסוק: "זה יתנו - כל העובר על הפקודים (כל מי שעובר בסך הנפקדים) מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'" (שמות, ל', י"ג). הנתינה צריכה להיות נתינה של מחצית השקל, והמטרה היא - בכדי לדעת את מנין בני ישראל. אלא, בכדי שלא יהיה נגף, כפי שמובא בפסוק הקודם: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שם, פס' י"ב), על כן נותנים מטבעות, וסופרים את המטבעות במקום את האנשים. יש להבין - מהי הנקודה הכללית המהווה בעיה במנין? מדוע אסור לספור? רש"י אומר במקום: "שהמנין שולט בו עין הרע". נשאלת השאלה - מדוע שולט עין הרע במנין? מה טעם הדבר?
שמעתי ממורי ורבי, הרב אשלג זצ"ל, כך: הענין של מנין פירושו שהאדם סופר, מונה ובודק כמה רכוש יש לו. פירושו של דבר - כל אחד מאיתנו בדרך כלל בודק מה הקב"ה נתן לו, איזה רכוש יש לו. כלומר, הוא רוצה לראות איזה אופי יש להשגחת השי"ת עליו. אם כן, המשמעות המסתתרת מאחורי המושג מנין היא - בדיקה של אופן השגחת השי"ת על האדם. מפני שכאשר אנו הולכים למנות מה יש ברשותנו ומה אין ברשותנו, אנו בעצם בודקים מה הקב"ה נתן ומה הוא לא נתן. לכן שולטת עין הרע במנין, מפני שכאשר האדם הולך לבדוק את השגחת ה' עליו לפי אמות מידה של השכל האנושי, הרי זה חטא, וזאת טיפשות. כי איך יכול האדם הקטן שהוא בן חלוף ויכול בשנייה אחת להיעלם והיה כלא היה, איך יכול האדם הקטן הזה לבדוק את מהות השגחתו של מלך מלכי המלכים?! האם השכל האנושי מסוגל לבדוק ולהסיק מסקנות בנוגע למהות השגחת השי"ת?! האם כאשר אנו רואים שאין לנו דברים מסוימים שאנו חושבים שצריכים להיות לנו, זה צריך להיות המדד לגבי הסקת מסקנות על השגחת השי"ת?!
על כן יש קללה במנין. מפני שהמנין משמעותו - הבדיקה התמידית שהאדם בודק לראות מה נתן לו השי"ת, ומה לא נתן לו. אם הוא נתן לו דברים שהוא חושב שהוא לא היה צריך לקבל, או שהוא לוקח ממנו דברים שהוא חושב שכן מגיעים לו - הוא מתרעם. לכן יש קללה במנין. אלא, "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". העין, משמעותה - ההסתכלות השכלית של האדם. והברכה מצויה דווקא בדבר שהוא סמוי מהתפיסה השכלית של האדם, דהיינו - באמונה. באמונה מקופלת כל הברכה. כאשר האדם מאמין שהקב"ה מתנהג עימו בהנהגת הטוב והמטיב בתכלית השלמות, ומה שהוא מבין, מה שהוא חושב ומה שהוא מרגיש, זה כלל לא משנה, כי מיהו ומהו האדם?! כאשר האדם מגיע למצב כזה, שהוא מרגיש את עצמו בתכלית השפלות אל מול מציאות האלוקים, אזי ממילא האדם מבין שהוא לא יכול למדוד את האלוקים, לשער אותו, לשפוט אותו, לדון אותו. אלא, על האדם לקבל את השגחת השי"ת בהכנעה, באהבה, בהתבטלות ובשמחה, מתוך אמונה שהקב"ה הוא הטוב והמטיב לרעים ולטובים, ואצלו כל פעולה מדודה ושקולה. זהו השורש הרוחני של רעיון איסור המנין.
אם כן, אומר הפסוק: "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש". אדם צריך לתת מחצית, מדוע דווקא מחצית? התשובה היא, כפי שאמרו חז"ל: "תפילה עושה מחצה". כלומר, התפילה היא חצי מהשלמות. מהי בעצם מהות התפילה? – חסרון וכאב וצעקה לה'. תפילה, אין משמעותה המילים שאנו אומרים שלש פעמים ביום מתוך הסידור. זו לא תפילה. זוהי סגולה לתפילה שתיקנו לנו חז"ל. תפילה אמיתית, משמעותה - חסרון הלב, הדברים שחסרים לנו באמת. לא הדברים שכתובים בסידור, אלא מה שבאמת כואב לנו, מה שבאמת חסר לנו, זוהי התפילה שלנו. ומה שחז"ל סידרו לנו סדר של ג' תפילות, זה בכדי שנגיע לכאב וחסרון על הדברים האמיתיים. אנו צריכים לעמול ולהתייגע קשה בכדי להגיע לתפילה אמיתית. בדרך כלל התפילות שלנו הן תפילות של הבל, כי מה חסר לנו בחיים? בדרך כלל חסרות לנו התאוות הבהמיות, מפני ש"עין רואה ולב חומד". ואם אנו מגדירים חסרון כתפילה, הרי אנו נמצאים במצב של תפילה לה' שברב רחמיו יספק לנו את התאוות הבהמיות, ויתן לנו כבוד, שאנשים יכבדו אותנו, ויתן לנו את האפשרות לשלוט על אחרים, ויתן לנו גם כסף ובריאות וכו'. אלו הן בדרך כלל התפילות שלנו.
אפשר לומר בפשטות, שאלו הן גם התפילות שיש לבהמות וחיות. כי אם הגדרת התפילה היא, כפי שמגדיר מורי ורבי הרב אשלג זצ"ל - חסרון מעומקא דליבא, אם כן, התפילות הללו קיימות גם אצל בהמות וחיות. אינני יודע אם אלה מביניכם שגרים בעיר זוכרים צורת בהמה וחיה על ארבע מה היא, חוץ מכמה חתולים וכלבים שמסתובבים ברחוב. אבל אלו שגרים במושבים, בקיבוצים, בכפרים, המצויים יותר בטבע, אזי הם רואים מדי יום ביומו, שגם לחיות ולבהמות יש כאבים וייסורים, גם להם יש תפילה. יש להם תפילה על אוכל ויש להם תפילה על שליטה ועל כבוד. מפני שאלו דברים שחסרים להם. ובעצם, כל התפילות שלנו כבר קיימות אצל בהמות וחיות, כך שאנו לא מחדשים דבר. ואין צריך לומר שהקב"ה אינו מחכה לתפילות כאלו, אלא לתפילה בנושא אמיתי.
תפילה אמיתית היא כאשר האדם מגיע לחסרון ולתביעה מתוך הלב שהקב"ה יקרב אותו, שהקב"ה יתגלה אליו, שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, כח של "ואהבת לרעך כמוך". אלו הן תפילות אמיתיות, כי אלו הם הנושאים החשובים באמת בחיים. אך למי יש תפילה כזאת? אנו צריכים להגיע למצב שהדברים הללו יהיו חסרים לנו לא פחות מהכאב הנפשי שיש לנו לגבי חסרון התאוות הבהמיות. לא פחות, ולמעשה אף יותר. כפי שכאשר חסרה לאדם איזו תאווה גשמית, אזי הוא מלא כאב, ולפעמים הוא נמצא בחוסר מנוחה מוחלט ואין הוא יכול להירדם בלילה מרב הכאב, מרב החסרון וההשתוקקות למושא השתוקקותו, כך, לא פחות, צריך להיות החסרון שלנו לקרבת הבורא. "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי", במילים הללו דוד המלך מביע חסרון אמיתי, תפילה אמיתית. "צמאה לך נפשי" - כמו אדם שנמצא במדבר, בצימאון נורא, שפתיו יבשות וגרונו ניחר, כך צריך להיות הצימאון לאלוקים. כאשר האדם מגיע לזה, אזי הוא נתן את המחצית שלו. זה נקרא "מחצית השקל". האדם נותן את החצי שלו – כפי שאמרו חז"ל: "תפילה עושה מחצה", ואז הקב"ה נותן את החצי שלו, כלומר - את המילוי, את האור האלוקי, את עניית התפילה.
מדוע נקראת התפילה האמיתית "מחצית השקל"? מהו המושג "שקל"? שקל הוא מלשון משקל. האדם צריך לשקול, לשים על כף המאזניים הנפשית שלו ולשקול - מה הוא רוצה? האם הוא רוצה את תועלת עצמו, את אהבת עצמו, או את אהבת הזולת ואהבת ה'? הוא צריך לשקול האם הוא מעדיף לחיות עם התאוות הבהמיות, או שהוא רוצה להגיע ל"צמאה לך נפשי"? האדם צריך לעשות את השקילה הזו כל היום כולו, מפני שכל היום האדם נמצא במצב של מבחן. הוא רוצה לומר דבר מה, הוא צריך לשקול - האם הדיבור הזה שאני רוצה לדבר משרת את הגוף שלי? אם כן, אולי עדיף לי לשתוק? אולי יותר טוב לדבר דיבורים של קדושה? וכך בכל דבר ודבר, בכל מעשה, בכל מחשבה, בכל דיבור, האדם צריך לשקול. בזה ניכר "מותר האדם מן הבהמה" - הענין של השקילה. לשקול מה נכון ומה לא נכון, מה חשוב ומה לא חשוב, מה אמת ומה שקר, ולפעול בהתאם. פעולת המשקל מביאה את האדם למצב של תפילה שהיא המחצית שעליו לתת.
קודם כל, צריך להבין, שפעולת המשקל עצמה היא לא פשוטה. תשעים ותשע אחוז מבני האדם חיים בלי משקל. אלא, האינדיקציה היחידה שלהם לגבי מה נכון ומה לא נכון, היא - מה שנכון זה מה שיספק אותי, ומה שלא נכון זה מה שלא יספק אותי. אבל זה כלל לא נקרא משקל, אלא השקילה נעשית בין שני דברים הפוכים, וזה קיים רק אצל מי שהוא בגדר אדם. אך אם המדד הוא מה יספק אותי ומה לא יספק אותי, זהו המצב הנורמאלי אצל בהמות וחיות. זהו הקריטריון של בהמות וחיות, זהו לא קריטריון אנושי. הקריטריון האנושי הוא מעל הסיפוק. אדם צריך למדוד ולשקול מה אמת ומה שקר, והמשקל הזה עצמו הוא לא פשוט. קודם כל צריך ללמוד מהי האמת ומהו שקר, ואת זה מלמדת אותנו פנימיות התורה. צריך ללמוד, צריך להפנים את הלימוד, ובעקבות ההפנמה צריך להתבונן, כל אחד בתוך חייו, ולראות מה האמת שבחייו ומה השקר שבחייו, לשקול את הדברים. וזה מביא את האדם לתפילה. כי כאשר האדם שוקל ורואה היכן האמת והיכן השקר, ומגלה שהוא בעצם מונח בשקר, אזי הוא מבין שהוא נצרך לעזרת ה', ולשם כך באה תפילה.
אם כן, מה פירוש המושג: "מחצית השקל בשקל הקודש"? פירושו של דבר, שהמשקל צריך להיות משקל של קדושה. לא משקל של טומאה, שזהו משקל של בהמות וחיות, שהאדם שוקל מה יספק אותו ומה לא יספק אותו, ומגיע למסקנה שמה שיספק אותו זה טוב, ומה שלא יספק אותו זה רע. לא, שקילה שכזו איננה נקראת שקל הקודש, אלא נקראת שקל של טומאה. שקל הקודש הוא שקילה בין רצון ה' לבין רצון הגוף שלי, בין האמת לבין השקר. זה נקרא שקל הקודש. ולאחר שהאדם עשה את השקילה הזו, עליו לפעול בהתאם לרצון ה'.
ממשיך הפסוק ואומר: "עשרים גרה השקל". יש להסביר - מדוע המשקל הזה צריך להיות עשרי
נתבונן מעט בפרשת השבוע, פרשת כי תשא. בתחילת הפרשה מדובר על ענין נתינת מחצית השקל. על כל אחד מבני ישראל, מבן עשרים שנה ומעלה, לתת מחצית השקל לצורך מנין בני ישראל, כי ע"י שיספרו את המחציות ידעו כמה נפשות יש בעם. אומר הפסוק: "זה יתנו - כל העובר על הפקודים (כל מי שעובר בסך הנפקדים) מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'" (שמות, ל', י"ג). הנתינה צריכה להיות נתינה של מחצית השקל, והמטרה היא - בכדי לדעת את מנין בני ישראל. אלא, בכדי שלא יהיה נגף, כפי שמובא בפסוק הקודם: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שם, פס' י"ב), על כן נותנים מטבעות, וסופרים את המטבעות במקום את האנשים. יש להבין - מהי הנקודה הכללית המהווה בעיה במנין? מדוע אסור לספור? רש"י אומר במקום: "שהמנין שולט בו עין הרע". נשאלת השאלה - מדוע שולט עין הרע במנין? מה טעם הדבר?
שמעתי ממורי ורבי, הרב אשלג זצ"ל, כך: הענין של מנין פירושו שהאדם סופר, מונה ובודק כמה רכוש יש לו. פירושו של דבר - כל אחד מאיתנו בדרך כלל בודק מה הקב"ה נתן לו, איזה רכוש יש לו. כלומר, הוא רוצה לראות איזה אופי יש להשגחת השי"ת עליו. אם כן, המשמעות המסתתרת מאחורי המושג מנין היא - בדיקה של אופן השגחת השי"ת על האדם. מפני שכאשר אנו הולכים למנות מה יש ברשותנו ומה אין ברשותנו, אנו בעצם בודקים מה הקב"ה נתן ומה הוא לא נתן. לכן שולטת עין הרע במנין, מפני שכאשר האדם הולך לבדוק את השגחת ה' עליו לפי אמות מידה של השכל האנושי, הרי זה חטא, וזאת טיפשות. כי איך יכול האדם הקטן שהוא בן חלוף ויכול בשנייה אחת להיעלם והיה כלא היה, איך יכול האדם הקטן הזה לבדוק את מהות השגחתו של מלך מלכי המלכים?! האם השכל האנושי מסוגל לבדוק ולהסיק מסקנות בנוגע למהות השגחת השי"ת?! האם כאשר אנו רואים שאין לנו דברים מסוימים שאנו חושבים שצריכים להיות לנו, זה צריך להיות המדד לגבי הסקת מסקנות על השגחת השי"ת?!
על כן יש קללה במנין. מפני שהמנין משמעותו - הבדיקה התמידית שהאדם בודק לראות מה נתן לו השי"ת, ומה לא נתן לו. אם הוא נתן לו דברים שהוא חושב שהוא לא היה צריך לקבל, או שהוא לוקח ממנו דברים שהוא חושב שכן מגיעים לו - הוא מתרעם. לכן יש קללה במנין. אלא, "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". העין, משמעותה - ההסתכלות השכלית של האדם. והברכה מצויה דווקא בדבר שהוא סמוי מהתפיסה השכלית של האדם, דהיינו - באמונה. באמונה מקופלת כל הברכה. כאשר האדם מאמין שהקב"ה מתנהג עימו בהנהגת הטוב והמטיב בתכלית השלמות, ומה שהוא מבין, מה שהוא חושב ומה שהוא מרגיש, זה כלל לא משנה, כי מיהו ומהו האדם?! כאשר האדם מגיע למצב כזה, שהוא מרגיש את עצמו בתכלית השפלות אל מול מציאות האלוקים, אזי ממילא האדם מבין שהוא לא יכול למדוד את האלוקים, לשער אותו, לשפוט אותו, לדון אותו. אלא, על האדם לקבל את השגחת השי"ת בהכנעה, באהבה, בהתבטלות ובשמחה, מתוך אמונה שהקב"ה הוא הטוב והמטיב לרעים ולטובים, ואצלו כל פעולה מדודה ושקולה. זהו השורש הרוחני של רעיון איסור המנין.
אם כן, אומר הפסוק: "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש". אדם צריך לתת מחצית, מדוע דווקא מחצית? התשובה היא, כפי שאמרו חז"ל: "תפילה עושה מחצה". כלומר, התפילה היא חצי מהשלמות. מהי בעצם מהות התפילה? – חסרון וכאב וצעקה לה'. תפילה, אין משמעותה המילים שאנו אומרים שלש פעמים ביום מתוך הסידור. זו לא תפילה. זוהי סגולה לתפילה שתיקנו לנו חז"ל. תפילה אמיתית, משמעותה - חסרון הלב, הדברים שחסרים לנו באמת. לא הדברים שכתובים בסידור, אלא מה שבאמת כואב לנו, מה שבאמת חסר לנו, זוהי התפילה שלנו. ומה שחז"ל סידרו לנו סדר של ג' תפילות, זה בכדי שנגיע לכאב וחסרון על הדברים האמיתיים. אנו צריכים לעמול ולהתייגע קשה בכדי להגיע לתפילה אמיתית. בדרך כלל התפילות שלנו הן תפילות של הבל, כי מה חסר לנו בחיים? בדרך כלל חסרות לנו התאוות הבהמיות, מפני ש"עין רואה ולב חומד". ואם אנו מגדירים חסרון כתפילה, הרי אנו נמצאים במצב של תפילה לה' שברב רחמיו יספק לנו את התאוות הבהמיות, ויתן לנו כבוד, שאנשים יכבדו אותנו, ויתן לנו את האפשרות לשלוט על אחרים, ויתן לנו גם כסף ובריאות וכו'. אלו הן בדרך כלל התפילות שלנו.
אפשר לומר בפשטות, שאלו הן גם התפילות שיש לבהמות וחיות. כי אם הגדרת התפילה היא, כפי שמגדיר מורי ורבי הרב אשלג זצ"ל - חסרון מעומקא דליבא, אם כן, התפילות הללו קיימות גם אצל בהמות וחיות. אינני יודע אם אלה מביניכם שגרים בעיר זוכרים צורת בהמה וחיה על ארבע מה היא, חוץ מכמה חתולים וכלבים שמסתובבים ברחוב. אבל אלו שגרים במושבים, בקיבוצים, בכפרים, המצויים יותר בטבע, אזי הם רואים מדי יום ביומו, שגם לחיות ולבהמות יש כאבים וייסורים, גם להם יש תפילה. יש להם תפילה על אוכל ויש להם תפילה על שליטה ועל כבוד. מפני שאלו דברים שחסרים להם. ובעצם, כל התפילות שלנו כבר קיימות אצל בהמות וחיות, כך שאנו לא מחדשים דבר. ואין צריך לומר שהקב"ה אינו מחכה לתפילות כאלו, אלא לתפילה בנושא אמיתי.
תפילה אמיתית היא כאשר האדם מגיע לחסרון ולתביעה מתוך הלב שהקב"ה יקרב אותו, שהקב"ה יתגלה אליו, שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, כח של "ואהבת לרעך כמוך". אלו הן תפילות אמיתיות, כי אלו הם הנושאים החשובים באמת בחיים. אך למי יש תפילה כזאת? אנו צריכים להגיע למצב שהדברים הללו יהיו חסרים לנו לא פחות מהכאב הנפשי שיש לנו לגבי חסרון התאוות הבהמיות. לא פחות, ולמעשה אף יותר. כפי שכאשר חסרה לאדם איזו תאווה גשמית, אזי הוא מלא כאב, ולפעמים הוא נמצא בחוסר מנוחה מוחלט ואין הוא יכול להירדם בלילה מרב הכאב, מרב החסרון וההשתוקקות למושא השתוקקותו, כך, לא פחות, צריך להיות החסרון שלנו לקרבת הבורא. "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי", במילים הללו דוד המלך מביע חסרון אמיתי, תפילה אמיתית. "צמאה לך נפשי" - כמו אדם שנמצא במדבר, בצימאון נורא, שפתיו יבשות וגרונו ניחר, כך צריך להיות הצימאון לאלוקים. כאשר האדם מגיע לזה, אזי הוא נתן את המחצית שלו. זה נקרא "מחצית השקל". האדם נותן את החצי שלו – כפי שאמרו חז"ל: "תפילה עושה מחצה", ואז הקב"ה נותן את החצי שלו, כלומר - את המילוי, את האור האלוקי, את עניית התפילה.
מדוע נקראת התפילה האמיתית "מחצית השקל"? מהו המושג "שקל"? שקל הוא מלשון משקל. האדם צריך לשקול, לשים על כף המאזניים הנפשית שלו ולשקול - מה הוא רוצה? האם הוא רוצה את תועלת עצמו, את אהבת עצמו, או את אהבת הזולת ואהבת ה'? הוא צריך לשקול האם הוא מעדיף לחיות עם התאוות הבהמיות, או שהוא רוצה להגיע ל"צמאה לך נפשי"? האדם צריך לעשות את השקילה הזו כל היום כולו, מפני שכל היום האדם נמצא במצב של מבחן. הוא רוצה לומר דבר מה, הוא צריך לשקול - האם הדיבור הזה שאני רוצה לדבר משרת את הגוף שלי? אם כן, אולי עדיף לי לשתוק? אולי יותר טוב לדבר דיבורים של קדושה? וכך בכל דבר ודבר, בכל מעשה, בכל מחשבה, בכל דיבור, האדם צריך לשקול. בזה ניכר "מותר האדם מן הבהמה" - הענין של השקילה. לשקול מה נכון ומה לא נכון, מה חשוב ומה לא חשוב, מה אמת ומה שקר, ולפעול בהתאם. פעולת המשקל מביאה את האדם למצב של תפילה שהיא המחצית שעליו לתת.
קודם כל, צריך להבין, שפעולת המשקל עצמה היא לא פשוטה. תשעים ותשע אחוז מבני האדם חיים בלי משקל. אלא, האינדיקציה היחידה שלהם לגבי מה נכון ומה לא נכון, היא - מה שנכון זה מה שיספק אותי, ומה שלא נכון זה מה שלא יספק אותי. אבל זה כלל לא נקרא משקל, אלא השקילה נעשית בין שני דברים הפוכים, וזה קיים רק אצל מי שהוא בגדר אדם. אך אם המדד הוא מה יספק אותי ומה לא יספק אותי, זהו המצב הנורמאלי אצל בהמות וחיות. זהו הקריטריון של בהמות וחיות, זהו לא קריטריון אנושי. הקריטריון האנושי הוא מעל הסיפוק. אדם צריך למדוד ולשקול מה אמת ומה שקר, והמשקל הזה עצמו הוא לא פשוט. קודם כל צריך ללמוד מהי האמת ומהו שקר, ואת זה מלמדת אותנו פנימיות התורה. צריך ללמוד, צריך להפנים את הלימוד, ובעקבות ההפנמה צריך להתבונן, כל אחד בתוך חייו, ולראות מה האמת שבחייו ומה השקר שבחייו, לשקול את הדברים. וזה מביא את האדם לתפילה. כי כאשר האדם שוקל ורואה היכן האמת והיכן השקר, ומגלה שהוא בעצם מונח בשקר, אזי הוא מבין שהוא נצרך לעזרת ה', ולשם כך באה תפילה.
אם כן, מה פירוש המושג: "מחצית השקל בשקל הקודש"? פירושו של דבר, שהמשקל צריך להיות משקל של קדושה. לא משקל של טומאה, שזהו משקל של בהמות וחיות, שהאדם שוקל מה יספק אותו ומה לא יספק אותו, ומגיע למסקנה שמה שיספק אותו זה טוב, ומה שלא יספק אותו זה רע. לא, שקילה שכזו איננה נקראת שקל הקודש, אלא נקראת שקל של טומאה. שקל הקודש הוא שקילה בין רצון ה' לבין רצון הגוף שלי, בין האמת לבין השקר. זה נקרא שקל הקודש. ולאחר שהאדם עשה את השקילה הזו, עליו לפעול בהתאם לרצון ה'.
ממשיך הפסוק ואומר: "עשרים גרה השקל". יש להסביר - מדוע המשקל הזה צריך להיות עשרי