פרשת ויקרא לפי הקבלה

פרשת ויקרא לפי הקבלה

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו באוהל מועד לאמר" (ויקרא א', א') - יש כאן לשון כפולה; הקב"ה קורא למשה והקב"ה מדבר אליו. מהיכן הוא מדבר אליו? מאוהל מועד. אומר רש"י במקום "ויקרא אל משה" – לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר (ישעיהו, ו, ג)". אם כן, "ויקרא" הוא לשון חיבה. וממשיך: "אבל לנביאי אומות העולם נגלה אליהם בלשון ארעי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם" (במדבר, כג, ד)" – לשון מקרה. אל עם ישראל מתגלה הקב"ה בלשון קריאה – שהיא לשון של חיבה, ואל אומות העולם הוא מתגלה בלשון "ויקר" – שהוא לשון קרי, לשון מקרה וכו'.

ההבדל בין תכונת ישראל לתכונת אומות העולם באדם מבחינה פנימית הוא – שהמושג "אומות העולם" מגדיר את תכונת האהבה העצמית והרצון לקבל, ואילו המושג "ישראל" מגדיר את תכונת אהבת הזולת, תכונת ההשפעה, הנתינה, החסד וכו'. ובזמן שאנו עוסקים בעבודת התורה והמצוות לתועלת עצמנו, ואנו נמצאים במצב של אהבה עצמית ורצון לקבל, אז אנו בגדר אומות העולם. ואם כך, ממילא הקב"ה אינו יכול להתגלות בתוך נפשותינו מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד" (הזוה"ק). ולכן באמת אנו מסתובבים בעולם עם ענינינו ואין אנו מרגישים את מציאות השם.

ניתן להגדיר את המציאות שלנו כמציאות 'חילונית', האונקלוס מפרש את המושג זר - 'חילוני'. כלומר, אנו כמו זרים אצל הקב"ה משום שאנו עושים הכל לתועלת עצמנו ולא מצד אהבת הזולת ואהבת השם. והיות שכל עניינו של הקב"ה הוא אהבת הזולת, דהיינו, אהבת הנבראים, ממילא אין הוא מתחבר איתנו בזמן שאנו מתפקדים הפוך ממה שהוא. ולכן, אומר רש"י, שלאומות העולם הקב"ה מתגלה בלשון "ויקר" – שהוא לשון ארעי וטומאה. כלומר - במקרה, באופן נמוך ומטושטש, בצורה לא ברורה ובהירה. לעיתים יש לאדם איזו הארה או הרגשה של השם, איזו מחשבה טובה, אבל באופן כללי אנו מנותקים לגמרי מהקב"ה. אמנם כתוב "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו, ו, ג) ובוודאי הקב"ה נמצא בכל אתר ואתר והוא מחייה את כל המציאות כולה, ושום דבר אינו יכול להתקיים בלעדי כוחו של הקב"ה, אבל אנו לא מרגישים את זה. אנו לא חיים את האמת הזו משום שאנו בבחינת "אומות העולם". ואילו אדם שמצליח להגיע לבחינת ישראל, דהיינו, להתגבר על טבע האגואיזם שבו של הרצון לקבל, של האהבה העצמית, וללכת בדרך של אהבת הזולת ואהבת הקב"ה, אז הקב"ה מתגלה אליו לא בדרך מקרה אלא בדרך חיבה – "ויקרא אל משה". "ויקרא" הוא לשון חיבה אומר רש"י, כלומר, הקב"ה מתגלה אז לאדם בחיבה גדולה, באהבה גדולה. ואז כדאי לו לאדם שנברא - כל העולם כולו כדאי לו. ז"א כל המציאות כולה כדאית בכדי להגיע למצב הזה, לרגע הזה של התוועדות הבורא יתברך עם הנבראים - הכל בעצם תוקן ונערך ונסדר ונברא ונוצר ונעשה בשביל המטרה הזאת.

"ויקרא" כתוב עם א' קטנה. כל ההבדל בין "ויקרא ל-"ויקר" הוא בא' הזאת. והא' הזאת מרמזת על אלופו של עולם – כלומר, על הקב"ה. וזה בעצם מה שרש"י אומר לנו כאן; באומות העולם "ויקר" בלי א' – כלומר, אין מתגלה אלופו של עולם. אבל לישראל "ויקרא" עם א' - שמתגלה להם אלופו של עולם. והרי כתוב "ויקר אלוהים אל בלעם" - וכי מדוע כתוב "ויקר" בלי א'? והרי הקב"ה כן התגלה לבלעם, ואם כך, כן צריכה להיות א' שמרמזת על אלופו של עולם. וזו סתירה; מצד אחד כתוב "ויקר" בלי א', ומצד שני המציאות היא שהקב"ה אכן התגלה לבלעם.

התשובה היא - שבזמן שאדם נמצא במצב של אומות העולם, דהיינו במצב של אהבה עצמית - אז נכון שיש לו לפעמים איזו הרגשה של מציאות השם, או מחשבה בקשר למציאות השם, ובכל זאת הדבר נחשב בלי אלופו של עולם. הן משום שבאופן כללי באמת הקב"ה לא מתגלה אליו, אלא רק לעיתים נדירות מאוד, והן משום שגם כשהקב"ה מאיר לאדם, היות שהאדם נמצא בתוך טבע של אהבה עצמית ורצון לקבל, אז לא איכפת לו מהקב"ה עצמו, איכפת לו רק מההנאה והתענוג שיש לו באותם רגעים. וזה ההבדל הגדול בין תכונת ישראל שבאדם לתכונת אומות העולם שבאדם. שאומות העולם נתונות תחת שליטת האהבה העצמית, ולכן כל דבר שאדם עושה הוא בכדי לספק את עצמו. וגם אם יש לו איזו הרגשה בעניין מציאות השם, הוא משתמש בה בכדי לספק את עצמו.

משל, למה הדבר דומה? לאדם שעובד בבית-חרושת, ומקבל בסוף החודש תלוש משכורת ונהנה מהמשכורת. האם משנה לו איזה מנהל שילם לו את המשכורת? האם משנה לו אם המנהלים של המפעל מתחלפים? דברים אלה לא משנים לו - העיקר שהוא יקבל בזמנו ובמועדו את תלוש המשכורת. יותר מזה הוא לא צריך. נמצא אם כן שהוא מעוניין במתנה ולא בנותן המתנה. מה שאין כן אדם שיש לו רגש כלפי הזולת - שאיכפת לו ממי שנותן לו את התשלום ולא מהתשלום עצמו. וזה באמת דבר נדיר - וכי איפה ישנו אדם שאיכפת לו מנותן המתנה ולא מן המתנה? כאלו אנשים הם נדירים מאוד. אבל זוהי בחינת "ישראל", בחינה של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, יט, יח) ו-"ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים, ו, ה). וכשאדם נמצא במצב של ישראל, הוא לא מחפש את התענוג – לאדם כזה איכפת מהבורא ולא מהתענוג שנולד לו כתוצאה מגילוי השם. ולכן כתוב ויקרא עם א', משום שלאדם ההולך בדרך האמונה - יש את אלופו של עולם. משום שזה מה שחשוב לו. ואילו לגבי אנשים שהם בבחינת "אומות העולם" כתוב "ויקר" כמו - "ויקר אלהים אל בלעם" - בלי א'. הגם שהקב"ה התגלה לבלעם, אם כן, מדוע לא נמצאת שם הא' שמורה על אלופו של עולם? משום שזה לא מה שמעניין את האדם הנשלט ע"י הרצון לקבל - מה שמעניין אותו זה המתנה ולא נותן המתנה.

הסברנו את המילים "ויקרא אל משה" – הקב"ה קורא למשה רבנו. מי מאיתנו שהולך בדרכו של משה רבנו, רעיא מהימנא, שהנהיג את כל העם בדרך האמונה - יכול גם הוא לזכות ולשמוע את קול קריאת הקב"ה. ורש"י מוסיף ואומר "הקול הולך ומגיע לאוזניו וכל ישראל לא שומעים." כלומר, הקב"ה קורא אל משה אבל ישראל לא שומעים אותו, רק משה רבנו שומע אותו. ואחר-כך התורה אומרת "וידבר ה' אליו" - מדוע כתוב 'אליו'? אומר רש"י "למעט את אהרון" - הקב"ה דיבר רק אל משה ולא לאהרון.

כלומר, תיתכן מציאות שהקב"ה מתגלה לאדם מסוים, והוא חי את מציאות ה', והוא בגדר נביא ה', והוא מסתובב בין אנשים - הוא שומע והם לא שומעים, הוא מרגיש והם לא מרגישים. ועל-פי רוב אנשים לא יודעים מזה. ובדרך כלל הצדיקים האמיתיים שבאמת מקושרים לה' - לא מגלים את עצמם. הם נסתרים, הם חבויים, והם לא מעוניינים בכך שאנשים ידעו עליהם, שכן "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית, ח, ב) ולכן הם אינם מחפשים פרסום, שיווק או פופולאריות - הם מעוניינים רק בדבקות בקב"ה - זה מה שמעניין אותם. ולכן, ייתכן מאוד שיש אנשים שבאמת חיים את מציאות ה', מקושרים לה', אבל אנו לא נדע מזה. והם מסתובבים בינינו והם לא מגלים - הקול נשמע אצלם ולא אצלנו. וזה מה שאומר כאן הפסוק "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר". רש"י מאריך כאן מאוד בעניין הזה - שבעצם הקול היה מורגש אך ורק באוהל מועד, אבל לא היה יוצא מחוץ לאוהל.

ומבחינה פנימית צריך להסביר זאת כך: 'אוהל' מורה על הסתרה, כפי שכתוב בהרבה מקומות. כאשר אדם 'מאהיל' הכוונה היא שהוא מכסה כיסוי כלשהו. אם כן, 'אוהל' מרמז על כיסוי. וכאן התורה רוצה להדגיש שהקריאה אל משה, וההתוודעות של הקב"ה למשה רבנו - הייתה דווקא באוהל מועד, דווקא לאדם שהולך בדרך האמונה. מהי אמונה? אמונה זאת מילה שלא תמיד נדע להסביר אותה או להבין אותה, אבל צריך לדעת שאמונה נוהגת רק בזמן שהאדם נמצא בהסתרה. כלומר, אך ורק בזמן שהפעולה של האדם נוגדת את האינטרס שלו, את ההבנה, ההרגשה וההיגיון שלו, אז נוכל לומר שהמניע לפעולה שלו הוא האמונה - האמונה בדברי חכמים והאמונה בה'. יוצא אם כן, שאמונה שייכת רק במצב של כיסוי, כלומר, כאשר מכוסה מן האדם ההיגיון, התועלת, ההבנה, ההרגשה - הכול מכוסה ממנו - והוא כמו מִדְבָּר, יבש לחלוטין, ובכל זאת הוא מקבל על עצמו עול מלכות ה', אז נבחן שהוא נמצא באוהל. והאוהל הזה הוא "אוהל מועד". 'מועד' מלשון התוועדות. כלומר, רק כאשר האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים בכל המצבים, ולא איכפת לו מעצמו, או ממה שהוא מרגיש או מבין, ואיכפת לו רק מה שחכמים אומרים, וממה שהקב"ה מבקש ממנו - לאדם כזה הקב"ה מתגלה. לכן המצב הנפשי הזה מכונה בשם 'אוהל מועד', כלומר, התוועדות שקיימת אך ורק ע"י מצב של הסתרה וכיסוי. אם אדם מוכן לעבוד את הקב"ה במצב של כיסוי, אז הקב"ה מתוועד איתו.

ולכן "ויקרא אל משה וידבר אליו מאוהל מועד לאמור" – כלומר, משה רבנו, רעיא מהימנא, שהוא איש האמונה שקיבל על עצמו עול מ
 
המשך פרשת ויקרא

עול מ...... עול מלכות ה' בכל המצבים, הוא זה שזוכה להתוועדות הקב"ה במצב הנפשי שמכונה "אוהל מועד".

אם כן, אנו נדרשים לחשבן לעצמנו מה אנו יכולים להרוויח – "והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה" (אבות, ב, א). וכיצד ניתן לחשבן דבר שכזה? צריך פשוט לפתוח ספרים של אנשים קדושים, אנשי אלוקיים - ספר תהילים וספרים של רבנו הקדוש בעל הסולם, של ר' ברוך שלום אשלג זצ"ל, ספרים של אנשים אלוקיים - שם אתה מוצא את עניין גדלות ה'. ואז אדם מתחיל להבין בעצם מה הוא מפסיד. וזה יכול להשפיע על ההתפעלות שלו, על ההרגשה שלו, ואז הוא מתחיל להבין שכדאי לו לשלם את מה שדורשים ממנו לשלם, בכדי שיוכל לזכות בדברים הנפלאים הללו שהם בעצם הכל - יותר מזה אין. כל המציאות הגשמית על כל אגפיה ומדוריה היא מציאות זמנית - מציאות נמוכה, דלוחה ואומללה.

כשהנשמה של האדם נפרדת מהגוף שלו, ואת הגוף טומנים בעפר למאכל התולעים, מה שנשאר עם הנשמה זה רק דבר אחד - מה שהאדם הצליח לזכך ולטהר ולקדש את עצמו מן הזוהמה של האהבה העצמית - וזהו כלי להתגלות ה' יתברך. ולפי השיעור שאדם עשה זאת, כך מתגלה בו ה' יתברך בנצחיות. ואם לא עסק בזה, אז באמת אין מה שיישאר ממנו, משום שכל העניינים הגשמיים הם עניינים זמניים ביותר המיועדים רק לכדי קיום המציאות הגופנית בעולם הזה ולא יותר. ואין מזה שום המשך ושום ראשית ושום תכלית. לכן אדם צריך לחשבן מה אפשר להרוויח ומה כאן אפשר להפסיד. ואפשר להרוויח דברים נפלאים מאוד, קנינים נצחיים. כפי שכותב מורי ורבי, הרב אשלג זצ"ל, אדם צריך לחשבן - כולם צריכים לעבוד ולהתייגע בעולם הזה, אבל מי שמתייגע בגשמיות הוא כמו בונה לו צריף קטן שכל רוח מצויה יכולה להעיף אותו, ומי שמתייגע ברוחניות לרכוש טבע של "ואהבת לרעך כמוך" ו-"ואהבת את ה' אלוקיך" - הגם שזה קשה מאוד, הגם שזה לא נוח, הגם שזה נוגד את האינטרס הבהמי שלנו - מכל מקום, כך האדם בונה לעצמו מבצר חזק, ולא צריף קטן שנע בכל רוח מצויה.

ובאמת להשיג את הדברים הללו, להרגיש את הדברים הללו, לחיות את הדברים הללו, זה אך ורק ע"י לימוד ספרי חכמת הקבלה ופנימיות התורה. ספרים של רבנו הקדוש ר' יהודה לייב הלוי אשלג בעל הסולם ובנו הבכור ר' ברוך שלום הלוי אשלג - שני אנשים הללו - כמו ר' שמעון בר יוחאי ור' אלעזר בנו בשעתם, הביאו אור גדול מאוד בעולם, והדברים נשארו בצורה של ספרים, קלטות, שיעורים, ואת הדברים הללו אפשר לרכוש וכדאי לרכוש אותם, ללמוד בהם, להגות בהם ולעסוק בהם יומם ולילה. ומובטח לכל אחד שע"י העסק בספרים הללו הוא ישתנה ולטובה - הוא כל כך ישתנה עד שהוא יתפעל בעצמו איך יכול להיות שהוא - אדם כל-כך קטן, כל-כך נמוך, ישתנה כל-כך לטובה. וזאת הפעולה של ספרי חכמת הקבלה ופנימיות התורה (ויקרא ס"ג).
 
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר

בפרשת "ויקרא" כתוב: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר", הדיבור של הקב"ה עם משה היה מתוך אוהל מועד. אוהל הוא מלשון מאהיל שהוא מעניין הסתרה. ידוע שמשה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" שהיה רועה את בני ישראל במידת האמונה. אמונה משמעותה שאדם נמצא במצב של הסתרה, דהיינו שהוא רואה עין בעין שגופו מתנגד בתכלית ההתנגדות להתבטל לרצון ה', כלומר הקב"ה רוצה דבר מסויים והגוף שלו רוצה דבר אחר, והוא אינו מסוגל ללכת לפי רצון ה', הגוף שלו גובר עליו, וזה נקרא מצב של הסתרה. מה נסתר במצב זה? הבורא נסתר, כי אם היתה גדלות וחשיבות הבורא מגולה היה האדם גובר על הגוף לכאורה בנקל. גדלות ורוממות המלך זהו חומר הדלק שבעזרתו אפשר לגבור על הגוף. אך כאשר אדם רואה שהקב"ה רוצה כך ואילו הגוף רוצה אחרת, והוא נכנע לגוף ואינו מסוגל בשום פנים ואופן להתכופף לבטל את עצמו לרצון ה', אז הוא רואה עין בעין את ההסתרה – הקב"ה נסתר, הבורא נסתר.

מה צריך האדם לעשות כשהוא מרגיש שהוא בהסתרה? עליו ללכת בכח, הגם שאין לו חומר דלק, אין לו את הכוחות לעשות את רצון ה', הוא הולך בכפיה עם עצמו. כפיה משמעותה שאין לו טעם ואין לו ריח, בחינת "לכתך אחרי במדבר". הוא הולך היות והוא מאמין שזהו רצון ה'. אדם שרואה שגופו מתנגד ולא נותן לו לעשות רצון ה' צריך ללכת בכח, וזו יגיעה גדולה עד מאד. אדם שלא הולך בדרך הזאת של על מנת להשפיע נחת רוח לה' לא יכול לשער ולתאר לעצמו את היגיעה הזו, אבל אדם שכן הולך בדרך הזאת מרגיש שהיגיעה הזאת, שהיא יגיעה עצומה למעלה מן הכח האנושי, היא דבר שלא צריך להיות ניכר אפילו כלפי חוץ. אין זה כמו יגיעה חיצונית שאנשים רואים אותה, כמו למשל אדם שבונה בניין רב קומות וכולם רואים את יגיעתו הרבה בבניית הבניין, אלא כאן זוהי יגיעה פנימית שאינה ניכרת כלפי חוץ. כאשר האדם רוצה לשרת את ה' אף אחד לא רואה מבחוץ את ההתנגדות של הגוף שלו לדבר ואת הכפיה שהוא כופה את עצמו, זה עניין פנימי. ייתכן שדברים קטנים לכאורה, שאצל אנשים רבים הם דברים של מה בכך, יגרמו אצל אדם מסויים מלחמה פנימית שלימה אם גופו מתנגד להם. זה נקרא אוהל, עניין של הסתרה. אבל מהאוהל הזה נהיה מועד, מלשון התוועדות, חיבור. זאת אומרת אם האדם מקבל על עצמו ללכת ביגיעה שלמעלה מהכח האנושי, דהיינו ביגיעה שלמעלה מהדעת, למעלה מהרצונות של הגוף, יגיעה שמשמעותה להתבטל לרצון המלך, אז מהאוהל הזה נהיה מועד, נעשית התוועדות, נהיה חיבור. כל התגלות האלוקות אל משה רבנו היתה מתוך המדרגה הזאת של אוהל מועד.

בכדי שאדם יצליח בעבודה הזאת הוא צריך רחמי שמים מרובים. אם היתה חברה גדולה שכולם כאחד הולכים בדרך הזאת של אהבת חברים ואהבת ה' אז האדם היה יכול לקבל יותר כוחות, מפני שאדם נכלל מהכוחות של החברה. אבל היות והאנשים שהולכים בדרך האמת, בדרך של על מנת להשפיע נחת רוח לה', הם מעטים, ע"כ זה קשה מאוד.
 

Mr Adam

New member


תודה רבה .
 
למעלה