לדוד משכיל
New member
פרשת אמור.....אמור אל הכהנים בני אהרון
אנחנו למדנו בעניין פסח ששני שאנשים טמאים לנפש אדם, אבל בפרשת השבוע כתוב: "אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", שאסור לכהן להטמא לנפש. ז"א: הכהן צריך להיות בשלימות, לכן כתוב שכהן אינו יכול להתחתן עם כל אשה: "אשה זונה וחללה לא ייקחו ואשה גרושה מאשה לא ייקחו", אסור לו לבוא במצב של פגם, וז"ע "לנפש לא יטמא", ולכן הוא צריך לקחת אשה שאין בה פגם. אצל כהן גדול יש גם איסור לקחת אשה אלמנה "כי אם בתולה מעמיו ייקח", אומר הזוה"ק: הכהן צריך לקחת דבר שלם, זה סוד שכוס של ברכה צריכה להיות בשלימות, אשה נקראת – כוס של ברכה. ואח"כ כל הפרשה מדברת באותו עניין: "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו", אדם שיש לו מום, לא יכול להתקרב ולהקריב לה'. והתורה מאריכה מאוד – שום מום. אח"כ התורה מדברת על הקורבנות בעצמם ואומרת אותו הדבר: "כל אשר בו מום לא תקריבו". א"כ כל הפרשה מדברת בעניין הזה.
העניין הוא כפי שהדריך אותנו "הברכת שלום" זצ"ל, שעיקר עבודת האדם היא, להשתדל להיות בשלימות. ז"א: מה שלמדנו לגבי פסח שני שבאו אנשים ואמרו – אנחנו טמאים לנפש אדם, זהו בחינת קו שמאל, שאדם הולך ועושה ביקורת על עצמו, ורואה שנפש האדם שלו היא טמאה, והנפש הבהמית היא השולטת. אבל עיקר עבודת האדם היא דווקא בקו ימין, וקו ימין נקרא – שלמות. אנו מדברים בתורה דרשות היחיד: הכהן משמעותו – האדם אשר רוצה לשרת את הבורא, אדם שרוצה להיות בקרבת ה' ולשרתו, להרגיש את מציאות ה', הוא צריך להיות בשלמות, זה בחינת קו ימין. ועליו נאמר: "לנפש לא יטמא בעמיו", ז"א: האדם אז לא צריך ללכת לעשות ביקורת על עצמו, לראות שהשליטה היא ע"י נפש הטומאה, לא! "לנפש לא יטמא", אלא האדם צריך ללכת בדרך של אמונה, דאם אדם הולך בדרך של אמונה, הוא מאמין שבורא עולם שכתוב: "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו' ג') בחר בו לשרת אותו. ככל שהאמונה שלו בגדלות ה' היא יותר גבוהה ויותר גדולה ויותר תמידית, אז יש לו שלמות ושמחה ואושר.
א"כ, הצווי "לנפש לא יטמא בעמיו" פירושו: שעיקר העבודה שלכם היא להיות בשלמות, לא להסתכל על מה שלא בסדר, שהוא עניין טומאה, אלא להסתכל על מה שכן בסדר. לכן כתוב: "והוא אשה בבתוליה ייקח". האשה משמעותה כנסת ישראל, ואיך אדם יכול לזכות להתחבר לכנסת ישראל, שהוא יהיה חייל והיא תהיה אשת חייל, ויקבל את האורות של התגלות ה' ממנה? זה תלוי בו, אם הוא רואה את השכינה בשלמות, בכל המצבים, אז הוא באמת יכול לקבל את האור משם, אבל אם הוא רואה את השכינה בפגם, שכינה נקראת: מדרגה שבה מגולה הבורא, אם הוא רואה את הבחינה הזאת של השגחת הבורא בעולם כפגם, בחינת זונה או חללה, כל מיני אופנים, אז אסור לו לקחת את זה. פירוש: הוא לא יכול לקבל השפע של התגלות ה' אם השגחת ה' נראית בעיניו כך. לכן כתוב: "כל אשר בו מום לא יקרב", הכהן שיש בו מום לא יקריב, דהיינו: שהאדם צריך בעיקר לסגל לעצמו הסתכלות של אמונה על החברים ועל הבורא ועל כל הסובב אותו, להתרגל להסתכל בהסתכלות של אמונה שמשמעותה: שהבורא משגיח על כל הנבראים כולם בבחינת הטוב והמטיב עד הפרט הכי זניח, שנראה בעיני האדם כטפל, על הכל משגיח הבורא. אם אדם מסתכל בעיניים של שלמות על הכל, אזי הקב"ה מקרב אותו, מפני שיש כלל: ברוך מתדבק בברוך ואין ארור מתדבק בברוך. לכן האדם צריך להשתדל להיות ברוך.
וזהו עניין ב' קוין – קו ימין וקו שמאל, אדם צריך ללכת בשני הקוים הללו, באופן שעיקר היום הוא בבחינת: "לנפש לא ייטמא", ומקצת היום הוא בבחינת "אנחנו טמאים לנפש אדם". מתוך שני הכתובים הללו בא הכתוב השלישי שהוא הקב"ה ונותן לו אמונה בקביעות. קו ימין נקרא: אבא נותן את הלובן, שלמות. קו שמאל: אימא נותנת את האודם, זהו החסרון, ואח"כ הקב"ה נותן נשמה שמשמעותה – אמונה בקביעות! (סעודת פסח שני תשנ"ט).
אנחנו למדנו בעניין פסח ששני שאנשים טמאים לנפש אדם, אבל בפרשת השבוע כתוב: "אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", שאסור לכהן להטמא לנפש. ז"א: הכהן צריך להיות בשלימות, לכן כתוב שכהן אינו יכול להתחתן עם כל אשה: "אשה זונה וחללה לא ייקחו ואשה גרושה מאשה לא ייקחו", אסור לו לבוא במצב של פגם, וז"ע "לנפש לא יטמא", ולכן הוא צריך לקחת אשה שאין בה פגם. אצל כהן גדול יש גם איסור לקחת אשה אלמנה "כי אם בתולה מעמיו ייקח", אומר הזוה"ק: הכהן צריך לקחת דבר שלם, זה סוד שכוס של ברכה צריכה להיות בשלימות, אשה נקראת – כוס של ברכה. ואח"כ כל הפרשה מדברת באותו עניין: "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו", אדם שיש לו מום, לא יכול להתקרב ולהקריב לה'. והתורה מאריכה מאוד – שום מום. אח"כ התורה מדברת על הקורבנות בעצמם ואומרת אותו הדבר: "כל אשר בו מום לא תקריבו". א"כ כל הפרשה מדברת בעניין הזה.
העניין הוא כפי שהדריך אותנו "הברכת שלום" זצ"ל, שעיקר עבודת האדם היא, להשתדל להיות בשלימות. ז"א: מה שלמדנו לגבי פסח שני שבאו אנשים ואמרו – אנחנו טמאים לנפש אדם, זהו בחינת קו שמאל, שאדם הולך ועושה ביקורת על עצמו, ורואה שנפש האדם שלו היא טמאה, והנפש הבהמית היא השולטת. אבל עיקר עבודת האדם היא דווקא בקו ימין, וקו ימין נקרא – שלמות. אנו מדברים בתורה דרשות היחיד: הכהן משמעותו – האדם אשר רוצה לשרת את הבורא, אדם שרוצה להיות בקרבת ה' ולשרתו, להרגיש את מציאות ה', הוא צריך להיות בשלמות, זה בחינת קו ימין. ועליו נאמר: "לנפש לא יטמא בעמיו", ז"א: האדם אז לא צריך ללכת לעשות ביקורת על עצמו, לראות שהשליטה היא ע"י נפש הטומאה, לא! "לנפש לא יטמא", אלא האדם צריך ללכת בדרך של אמונה, דאם אדם הולך בדרך של אמונה, הוא מאמין שבורא עולם שכתוב: "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו' ג') בחר בו לשרת אותו. ככל שהאמונה שלו בגדלות ה' היא יותר גבוהה ויותר גדולה ויותר תמידית, אז יש לו שלמות ושמחה ואושר.
א"כ, הצווי "לנפש לא יטמא בעמיו" פירושו: שעיקר העבודה שלכם היא להיות בשלמות, לא להסתכל על מה שלא בסדר, שהוא עניין טומאה, אלא להסתכל על מה שכן בסדר. לכן כתוב: "והוא אשה בבתוליה ייקח". האשה משמעותה כנסת ישראל, ואיך אדם יכול לזכות להתחבר לכנסת ישראל, שהוא יהיה חייל והיא תהיה אשת חייל, ויקבל את האורות של התגלות ה' ממנה? זה תלוי בו, אם הוא רואה את השכינה בשלמות, בכל המצבים, אז הוא באמת יכול לקבל את האור משם, אבל אם הוא רואה את השכינה בפגם, שכינה נקראת: מדרגה שבה מגולה הבורא, אם הוא רואה את הבחינה הזאת של השגחת הבורא בעולם כפגם, בחינת זונה או חללה, כל מיני אופנים, אז אסור לו לקחת את זה. פירוש: הוא לא יכול לקבל השפע של התגלות ה' אם השגחת ה' נראית בעיניו כך. לכן כתוב: "כל אשר בו מום לא יקרב", הכהן שיש בו מום לא יקריב, דהיינו: שהאדם צריך בעיקר לסגל לעצמו הסתכלות של אמונה על החברים ועל הבורא ועל כל הסובב אותו, להתרגל להסתכל בהסתכלות של אמונה שמשמעותה: שהבורא משגיח על כל הנבראים כולם בבחינת הטוב והמטיב עד הפרט הכי זניח, שנראה בעיני האדם כטפל, על הכל משגיח הבורא. אם אדם מסתכל בעיניים של שלמות על הכל, אזי הקב"ה מקרב אותו, מפני שיש כלל: ברוך מתדבק בברוך ואין ארור מתדבק בברוך. לכן האדם צריך להשתדל להיות ברוך.
וזהו עניין ב' קוין – קו ימין וקו שמאל, אדם צריך ללכת בשני הקוים הללו, באופן שעיקר היום הוא בבחינת: "לנפש לא ייטמא", ומקצת היום הוא בבחינת "אנחנו טמאים לנפש אדם". מתוך שני הכתובים הללו בא הכתוב השלישי שהוא הקב"ה ונותן לו אמונה בקביעות. קו ימין נקרא: אבא נותן את הלובן, שלמות. קו שמאל: אימא נותנת את האודם, זהו החסרון, ואח"כ הקב"ה נותן נשמה שמשמעותה – אמונה בקביעות! (סעודת פסח שני תשנ"ט).
