פילוסוף קליני.

פילוסוף קליני.

חשבתי ( בעיקבות הקושי להיתקבל לפסיכולוגיה ויאושי הכללי שלי מפיכו.,. למינהם ) לעשות תואר שני בפילוספיה ולהיות פילוסוף קליני - ושניה בירצינות : אני באמת מאמין שפילוספיה יכולה להיות כלי חזק לעזרה/סיוע/הבנה וכו . .
 

רותוש

New member
שלום לך אביר,

שינוי החלטה בעקבות קושי להתקבל למשהו- אני לא כל כך מבינה, מאיפה זה בא? מחוסר אמונה בעצמך? או מחוסר כוח לשפר? ייאוש כללי מפסיכו.- הכרתי בחיי פסיכולוגים שעשו שטויות נוראיות. וסביר שהרבה תיאוריות בפסיכולוגיה שוות לתחת. אבל זה לא מונע ממני לממש את הרגשת השליחות של הטיפול, בתקווה שאלמד לעשות זאת ללא תלות בדברים שלא טובים. לגביי פילוסופיה ככלי- יש כל מיני סוגים של אנשים שלמדו דברים לא קשורים לפסיכולוגיה, קוראים לעצמם פסיכוטרפיסטים, ומטפלים קלינית באנשים. אני רואה זאת בתור דבר שמאוד חבל שהוא מתקיים. יש כל כך הרבה מחקרי התנהגות וודאים שאותם אנשים לא נחשפו אליהם, והם בסיכון גבוהה לייעץ עצות אחיטופל. לדוגמא- פתרונות למשמורת על ילד, כאשר אחד או שניים מההורים לא מתפקדים כראוי- יש מחקרים מאוד מובהקים עם מתאמים מאוד גבוהים לגביי מה קורה לילד בכל מיני מצבים.
 
צודקת !

אז ככה אני לא מאמין בקלניות ביכלל - המקום של אדם כמטופל לא מקדם אותו ( לדעתי ) -טיפול זה מושג שלילי מבחנתי - עזרה זה הדרך שאני יותר מאמין בה
 
השדה הסמנטי של טיפול

חורג קצת מהגבולות האמיתיים של המושג הזה. אני לא חושב שאנחנו צריכים להיות מאויימים כל כך ממושג זה או אחר, בוודאי לו מהמילה טיפול. אך עובדה שאנחנו כן. אולי זה בגלל הקונוטציה הפסיבית של "היות מטופל" (דבר שהוא לא הכרחי מבחינה לוגית).
 
המוסד האקדמי . . .

(לגבי הקושי להיתקבל)מדובר באבסורד בתנאי הקבלה שמבוססים על איטילגנציה אחרת לחלוטין מהאינטיליגינציה שבאמת פיכולוג צריך - דבר נוסף אני לא מחזיק ביכלל מימחקרים - הדעת האקדמית לא מתאימה להבנת נפש האדם - . . . (לדעתי)
 

בנימין 2

New member
הפסיכולוג והאקדמיה

אביר, אנ ימסכים עם כל מלה ומלה. בשונה ממקצועות אחרים מהפסיכולוג נדרשת מומחיות מסוג אחר. אבל.. מה אומר לך החשיפה לחומר רב העוסק בנושא מפתחת כיווני חשיבה ומעשירה מאוד.
 
אולי . . .

חשיפה לחומר עלולה ליצור גם תופעות לואי שליליות - בכל אופן דרישות הקבלה לפילוספיה ממש לא קשרות לדבר שבאמת . . .
 

aviah

New member
אחריות

ייעוץ פילוסופי מעביר את האחריות אל המטופל, מכאן ברורה התנגדות המימסד להכרה במקצוע הזה, כמו גם רתיעה של אנשים מפניו.
 
ויתרונו הגדול !

המימסד דבר ראשון יכול לקפוץ לי - הטיפול במטופל יהפוך אותו למטופל טוב אך לא ירפא - הטיפול מנציח את עובדת היותו מטופל וחוסך מימנו את האחריות על עצמו - וחוסם (עקרונית)כל גישה להחלצות מהמצב !
 
../images/Emo45.gif אבל...

אני מסכים אביה. אבל לא נכון שאנשים נרתעים מהתחום. כמי שעוסק בפילוסופיה יישומית ובייעוץ פילוסופי אני יכול לספר לך שמאולי ההפך הוא הנכון. יותר ויותר אנשים מעוניינים להיכנס להרפתקה הזאת. בין השאר גם משום שהתהליך הייעוצי אינטנסיבי וקצר יותר ממה שמקובל בפסיכולוגיה והישגיו קלים יותר למדידה.
 
בשמחה

קיוויתי שמישהו ישים לב לזה וישאל אותי... תודה. בא אדם, הוא משקף וגם משדר בלבול שגובל בחוסר אונים ביחס לזהותו המקצועית. אנחנו כבר בפגישות הראשונות מנסים לברר מה ייחשב להשג, מבחינתו, בתהליך הייעוצי שהוא עובר. זאת אומרת, איך נראית הצלחה (הלכה למעשה), וכיצד נראה כישלון. נניח שהוא (בעזרתי) מאמץ את היעד הבא: לשלול אפשרויות מסויימות, למפות את נקודות העוצמה והחולשה שלו ולהקטין את טווח ההתלבטות. בשלב הבא, אנחנו יוצרים לוח זמנים (כן, זה נשמע מוזר, אבל הרבה פעמים עצם הצבת לוח זמנים לקבלת החלטה מאוד מקלה על התהליך) וסדר עדיפויות: אנחנו מנסים להגדיר מה ייחשב השג, מה ייחשב כשלון, ומה מחיריהם (של ההשג והכשלון). אני מציב לא אחת בפני נועצים אתגרים דיאגנוסטיים (פנה במכתב למקום העבודה הזה והזה... עשה כך... הימנע מלעשות כך...) ותיעוד ההתמודדות עם האתגרים הוא עצמו חלק מאוד חשוב בתהליך (יכול להיות שחשבתי שאני אינני מסוגל אך משעה שנדרשתי לבדוק זאת הלכה למעשה התברר לי שזה לא היה מסובך). לא תמיד זה קל, אבל עצם המאמץ הכרחי למנוע מה שקורה בהרבה הקשרי ייעוץ: יורים ואחר כך מסמנים עיגול מסביב למקום פגיעת הכדור (סליחה על המטאפורה האלימה במקצת). הרי דיאלוגים ייעוציים נוטים להיות אינטימיים, חושפניים וכמעט תמיד מתגלים בהם הבטים הראויים לבחינה ולתשומת לב. ובכל זאת, יועץ אחראי אמור להיות ככל האפשר מכוון לתכלית שלשמה נשכר. אני עצמי נוהג לבחון יחד עם שותפי או שותפתי לדיאלוג (מדי שלושה מפגשים או ארבעה) אם יש טעם להמשך, ואם כן, בכפוף לאיזה מנדט. את המנדט (וקריטריונים להערכתו) משרטטים בתחילת הדרך. מאחר שהמפגשים מתועדים (הרבה פעמים רק אני מתעד, לצערי) הנועצים יכולים לבחון מה בעצם קורה שם... ואם תוסיפי לזה את העובדה שמעת לעת הם נדרשים לקרוא, לכתוב, לתעד ובקיצור לקחת אחריות על התהליך- כל אלה אמנם לא הופכים את הייעוץ הפילוסופי לתרופת קסם לשום מחלה, אבל מאפשרים לנו להעביר את שדה הייעוץ למקום הרבה יותר מואר ומאוורר ושקוף לשני הצדדים.
 

aviah

New member
יש פה כבר שוני ענק

מכל צורת טיפול ידועה אחרת.
 
וזה נישמע מעולה !

אבל למה לקרוא לזה טיפול ? זה מילה רעה שמסירה את האחריות של הצד המשלם ( וזה רע ) .
 
תודה! ../images/Emo13.gif ותיקון (קטן)

לא תפסת אותי, אני חושב, קורא לתהליך הזה "טיפול". ואפילו אם כן
לוקח זמן להשתחרר מהשדה הסמנטי הכל כך דומיננטי של הטיפולים למיניהם... אנחנו לא פסיכואנליטיקאים ולכן לא נעשה עניין כ"כ גדול מפליטות פה...
 
אני כן . . .

מחזיק מאוד מדיוק בכל מילה - הדיבור הוא האור שמקרינה המחשבה - עיוות קל בו משפיע מאוד על . . . - אגב השיטה לא חדשה לי - מאז שאני זוכר אני עושה את זה (בשילוב עם עבודת נפש) באופן לא רישמי כמובן _ עם עצמי וחברים . . .
 
אני כן . . .

מחזיק מאוד מדיוק בכל מילה - הדיבור הוא האור שמקרינה המחשבה - עיוות קל בו משפיע מאוד על . . . - אגב השיטה לא חדשה לי - מאז שאני זוכר אני עושה את זה (בשילוב עם עבודת נפש) באופן לא רישמי כמובן _ עם עצמי וחברים . . .
 

הרהרנית

New member
מרתק

אם ככה , נראה לי שאני מועמדת מתאימה ליעוץ כזה. אם אגדיר לעצמי למה...הרי שאין בי קונפילקט שנוגע ללא מודע, המלחמה הפנימית שיש לי היא ברמה של מוסר. האם לנהוג כך או אחרת, האם ייה הדבר הנכון, הערכי עבורי, יש לי הבנה פנימית עמוקה ולא מחחפשת אנליזה. אלא בקשת פנס מאדם שיודע להקשיב ולשקף איפה אני , בלוגיקה שלי, שמה לעצמי רגל. וכדי שזה לא ישאר באויר. אתן דוגמא. אני כרגע לא עובדת, לומדת, יצאתי ממעגל העבודה בשנתיים האחרונות לפי בחירתי שלי. עכשיו, אני מגדלת 2 ילדים קסומים ועוד איש אחד, שהוא לגמרי במקרה , אבי הילדים הנ"ל. היום, אני מתקשה לחזור לעבוד. אני מבינה למה...ואין לי עדיין היכולת להתמודדות עם העולם. אני שמה לב, שכשאני חושבת על מה שאני חייבת לעות עכשיו, יש לי תמונה ברורה של איך זה הגיע לכך ומה הייתי רוצה. העייפות פלשה לי לאצבעות ואני תוהה אם מה שכתבתי ברור מספיק. לילה טוב
 
ככה את כותבת באצבעות עייפות?

כתיבה בהירה מאוד בהינתן העייפות... ובכל זאת כמה שאלות: לא הבנתי הרהרנית מהי בעצם הבעיה שאת מתמודדת מולה. האם זה נראה לך בעייתי שלא לחזור למעגל העבודה? האם את צריכה לחזור למעגל העבודה בשל (מה שנתפס) אילוצים כלכליים? אם יש לך תמונה ברורה של מה היית רוצה - איפה שימת הרגל שתיארת קודם ואיך היא נראית? האם קיים פער בין הרצונות שלך שאת מיטיבה לכאורה לנסח (לפחות לעצמך) לבין יכולות המימוש של הרצונות הללו? והם הפער הזה למיטב שיפוטך נמצא בך או נמצא בעולם שמחוצה לך? יותר מדי שאלות, אני יודע... ובכל זאת חייב אדם לשאול ולו לשם הסקרנות בלבד!
 
למעלה