עקשנות בתפילה...
עקשנות טובה ורעה (חיי מוהר"ן ו) זאת התורה (תורה ט"ז, רבי יוחנן משתעי) אמראמר בשבת בשחרית, באמצע הקיץ, שנת תקס"ג (הקיץ הראשון בעיר ברסלב), ואז נתקבצו אליו פתאום על אותה שבת, כי לא היה אז זמן קיבוץ כלל (כמבואר במקום אחר, שעיקר זמן הקהילה והקיבוץ בקביעות על פי דעתו, היה שש פעמים בשנה), ובתחילה הקפיד קצת ואמר, שאנו עושים לעצמנו ´שבתות´, היינו כי הוא בעצמו עשה וקבע לנו שבתות לבא אז אצלו, ועכשיו עשינו לעצמנו שבת לקיבוץ, ואחר כך אמר: אני הייתי רוצה לעשות איזה דבר אודות הגזירות (שקורין פונקטין – גזירת ה"נקודות", על היהודים, בין ה"נקודות", גזירת הקנטוניסטים), שנשמע בעולם שרותים לגזור על ישראל ח"ו. היינו, שהיה רוצה לעסוק להמתיקם ולבטלם, אך כשאני בעצמי, מה אני, כי אני בעצמי איש פשוט, על כן נתקבצו העולם פתאום, כדי שאוכל לעשות מה שאני צריך לעשות בזה. ואמר אז ענין הנדפס בסימן ק"ס, שאצל אלישע כתוב ´אלישע´ סתם, ופעם כתיב ´איש האלקים´, ואיתא (זהר שמות מ"ד), שכשהיה בעצמו, נקרא אלישע סתם, וכשהיו בני הנביאים אצלו, נקרא איש אלקים. ואמר אז תורה שתי פעמים; בליל שבת אמר התורה "אמציעתא דעלמא היכא" (שבסימן כ"ד, המדברת שם מתשעה היכלין דלא איתדבקין ולא ידיעין, ולית מאן דקיימא בהו וכו´). ובבקר בסעודת שחרית אמר התורה הנ"ל (ט"ז – רבי יוחנן משתעי ודמיא עיניה כתרי סיהרא). ואמר אז, שיש שבעים אומות, והם כלולים בעשיו וישמעאל, שזה כלול משלשים וחמש אומות, וזה כלול משלשים וחמש אומות, ולעתיד יכבשו אותם התרין משיחין: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ויש צדיק אחד שהוא כלול מתרין משיחין יחדיו, ועוד אמר אז כמה דברים יותר ממה שנדפסו. ואז נשבר השולחן מרוב העולם שדחקו עצמן עליו, והקפיד ואמר: ´וכי גוים יושבים אצלי בשלחן?! וכי עכשיו ימות המשיח שיתקרבו גוים לצדיקים? כמו שכתוב ´ונהרו אליו כל גוים´. וזה הפסוק שייך להתורה רבי יוחנן משתעי הנ"ל, עיין שם. כי כן היה דרכו ז"ל שכל שיחותיו שייך להתורה שעסק בה אז. ובאותה שנה עסק הרבה מאד בעניין הפונקטין, והצטער עליהם הרבה מאד. ואמר, כי לא דבר ריק הוא, והקפיד מאד ל האומרים שבוודאי לא יתקיימו הפונקטין, כי איך אפשר שהשי"ת יעשה חס ושלום זאת לישראל. והוא ז"ל אמר כמה פעמים, שהוא שטות, כי הלא מצינו שכבר היה כמה גזירות קשות על ישראלרחמנא לצלן, ועוד דיבר מזה הרבה, שצריכין להתפחד מאלו הגזירות הנשמעים ח"ו, ושלא להחזיק אותן לדבר קל, רק צריכין להעתיר ולהתפלל ולצעוק ולהתחנן הרבה הרבה לפני ה´ ית´, אולי יעתר ה´, שנזכה לבטלם. כי בוודאי תפילה וצעקה מועיל תמיד. ועיין בהשיחה השייכת להתורה "לשמש שם אוהל בהם", שם מבואר עוד, כמה וכמה התייגע אז בעתים הללו על אודות הפונקטין שנשמעו אז. והן הן הגזירות שיצאו בימינו, בעוונתינו הרבים, שש עשרה שנה לאחר הסתלקותו, ובכח וזכות תפילתו נתעכבו עד הנה, והלוואי היו מצייתים אותו, להרעיש ארץ ומלואה מקודם, לעסוק הרבה בתפילות וצעקות להשי"ת, כרצונו, בוודאי היו מבטלין לגמרי." (במקום אחר, מבואר כמה לחם רבינו על ענין זה, ושפעם אחת אמר "דחיתי אותם לעשרים וכמה שנים", ואמנם כך היה). לא להתעקש ולא לדחוק את השעה דעת רבינו היתה אמנם לא להתעקש על שום דבר (חיי מוהר"ן תל – תל"ה), אבל בתפילה צריכים להיות עקשן; להרבות לבקש, להפציר ולהתחנן להשם יתברך, ובעיקר לא להתפעל מכך שלא נענים מיד, לא ימשיך להתפלל. וזה בכלל כוונת רבינו (ליקוטי מוהר"ן ח"ב מ"ח) "וצריך להיות עקשן גדול בעבודת השם". אך לא להיות עקשן בזמן! כלומר, לא לעמוד על כך ולהתעקש לקבל מיד מה שמבקשים! אי אפשר להתעקש ולדרוש את המתבקש, מיד, כי לפעמים אומרים לאדם להמתין. וזה מתבאר על פי דברי הזוהר הק´: ´זימנין דלא שמע´ (זהר ח"א ק"ח ע"ב). שלכאורה יקשה, והרי הקדוש ברוך הוא שומע תפילת כל פה? אלא ודאי שה´ שומע תפילות כל פה, אלא לפעמים ה´ שומע ונענה ´מיד´, וזמנין אינו שומע ונענה מיד. התחזקות להרבות בתפילה רק עבור זה לבד צריכין התחזקות גדולה: מבקשים מהקדוש ברוך הוא דבר מסוים, ואיננו נושעים עדיין, ומודים ומשבחים ´כי אתה שומע תפילת כל פה´, הגם שלא נושענו, ולמה ומדוע? נבצר מבינתנו לדעת – הנסתרות לה´ אלקינו! אבל על כל פנים, גם אם לא נותנים לו מיד מה שהוא מבקש, צריך להמשיך ולבקש ולא יחלש דעתו מכך. כמו כן לא לבוא לחלישות הדעת אם לא נותנים לו את כל מה שביקש, אלא להרגיש שמחה ולתת שבח והודיה להקדוש ברוך הוא אף על המעט שיש לו. וכמו שמצינו אצל ה´תם´ (בסיפורי מעשיות, מעשה ט´ "מעשה מחכם ותם") שכאשר הגישו לו לחם לאכול, ביקש לאחר מכן שיגישו לו מנת בשר, ואחר כך מרק, ועל כל בקשותליו הגישו לו לחם. והרגיש טעם בלחם כאילו אוכל בשר, ושמח והודה לה´ על ה´בשר´ ועל ה´מרק´... ובאמת, זה רוצים מן השמים, שיבקש ויחזור ויבקש על כל דבר שהוא צריך, ועד ישעותו השלימה יסתפק וישמח במה שנותנים לו. עד שיזכה, בבוא הזמן, על ידי ריבוי תפילה, לקבל את מה שביקש, בשלמותו. וכאמור, שצריך לזה התחזקות גדולה, והאדם החפץ במשהו, ואין נותנים לו, ואף על פי כן אינו מפסיק מלרצות – הוא נקרא ´עקשן גדול´, ועל זה הורה רבינו "צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה´" (ליקו"מ, ח"ב מ"ח), אך לא לעמוד ולהתעקש על תאריך ומועד מחיר, לקבל את מבוקשו. עשה תפילתך תחנונים בליקוטי מוהר"ן (כ´ אות ה´), כותב רבינו ביאור על משה רבינו שנענש על הכאת הצור ולא נכנס לארץ ישראל "כי מי שדוחק את השעה – שהעה דוחקתו, ונסתלק קודם זמנו וכו´" עיי"ש. היינו שהגם שכל בקשתו ותחינתו של משה היתה על דבר נעלה כזה, להגיע לארץ ישראל, וביקש זאת באופן ראוי, אך לדחוק את השעה, אסור! כמו שמסיים שם רבינו: "ובשביל זה אין לדחוק את השעה על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים, אם יתן לו השי"ת יתן, ואם לאו, לאו!" מה היתה שליחות רבינו לצדיקי דורו?... ידוע המעשה מרבי זלמן ´הקטן´, שרבינו מינה אותו לשליח לגדולי צדיקי הדור לבקש מהם הסכמות על הליקוטי מוהר"ן, שנה שלימה הטלטל רבי זלמן בדרכים בקשר להסכמות, עד שהביא את ההסכמות שנדפסו בליקוטי מוהר"ן. ככל הידוע, שלח רבינו עמו דברים מסוימים שיאמר להמגיד מקוז´ניץ זי"ע ולהחוזה מלובלין זי"ע, כשחזר, אמר למוהרנ"ת: "יודע אני דיבורים כאלה מרבינו שגם אתם אינכם יודעים!" כי רבי זלמן היה מצווה ועומד לא לגלות את הדיבורים שנשלחו עמו להצדיקים הנ"ל, והיה אומר על כך רבי אברהם ברבי נחמן: "האף שאין אנו יודעים, מתוך ידיעה, מה היו הדיברוים, אך אנו מבינים. השליחות היתה, איפוא, שלא יתעקשו להביא את המשיח" (כידוע הסיפור הנורא מהצדיקים, החוזה מלובלין זי"ע ועוד, שהתעקשו בכל כוחם, ועשו פעולות שונות להביא את המשיח בדורם). ועל זה אמר רבי אברהם: אנו מבינים, השליחות היתה – שלא להתעקש! היינו, שמצד אחד אסור להתעקש ולבקש שיתנו לו דווקא את מה שהוא מבקש. ואילו ההוראה "צריך להיות עקשן" ביאורה, להתעקש ולא להרפות מהרצון, אך לאו דווקא לקבל כרצונו מיד ועכשיו.
עקשנות טובה ורעה (חיי מוהר"ן ו) זאת התורה (תורה ט"ז, רבי יוחנן משתעי) אמראמר בשבת בשחרית, באמצע הקיץ, שנת תקס"ג (הקיץ הראשון בעיר ברסלב), ואז נתקבצו אליו פתאום על אותה שבת, כי לא היה אז זמן קיבוץ כלל (כמבואר במקום אחר, שעיקר זמן הקהילה והקיבוץ בקביעות על פי דעתו, היה שש פעמים בשנה), ובתחילה הקפיד קצת ואמר, שאנו עושים לעצמנו ´שבתות´, היינו כי הוא בעצמו עשה וקבע לנו שבתות לבא אז אצלו, ועכשיו עשינו לעצמנו שבת לקיבוץ, ואחר כך אמר: אני הייתי רוצה לעשות איזה דבר אודות הגזירות (שקורין פונקטין – גזירת ה"נקודות", על היהודים, בין ה"נקודות", גזירת הקנטוניסטים), שנשמע בעולם שרותים לגזור על ישראל ח"ו. היינו, שהיה רוצה לעסוק להמתיקם ולבטלם, אך כשאני בעצמי, מה אני, כי אני בעצמי איש פשוט, על כן נתקבצו העולם פתאום, כדי שאוכל לעשות מה שאני צריך לעשות בזה. ואמר אז ענין הנדפס בסימן ק"ס, שאצל אלישע כתוב ´אלישע´ סתם, ופעם כתיב ´איש האלקים´, ואיתא (זהר שמות מ"ד), שכשהיה בעצמו, נקרא אלישע סתם, וכשהיו בני הנביאים אצלו, נקרא איש אלקים. ואמר אז תורה שתי פעמים; בליל שבת אמר התורה "אמציעתא דעלמא היכא" (שבסימן כ"ד, המדברת שם מתשעה היכלין דלא איתדבקין ולא ידיעין, ולית מאן דקיימא בהו וכו´). ובבקר בסעודת שחרית אמר התורה הנ"ל (ט"ז – רבי יוחנן משתעי ודמיא עיניה כתרי סיהרא). ואמר אז, שיש שבעים אומות, והם כלולים בעשיו וישמעאל, שזה כלול משלשים וחמש אומות, וזה כלול משלשים וחמש אומות, ולעתיד יכבשו אותם התרין משיחין: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ויש צדיק אחד שהוא כלול מתרין משיחין יחדיו, ועוד אמר אז כמה דברים יותר ממה שנדפסו. ואז נשבר השולחן מרוב העולם שדחקו עצמן עליו, והקפיד ואמר: ´וכי גוים יושבים אצלי בשלחן?! וכי עכשיו ימות המשיח שיתקרבו גוים לצדיקים? כמו שכתוב ´ונהרו אליו כל גוים´. וזה הפסוק שייך להתורה רבי יוחנן משתעי הנ"ל, עיין שם. כי כן היה דרכו ז"ל שכל שיחותיו שייך להתורה שעסק בה אז. ובאותה שנה עסק הרבה מאד בעניין הפונקטין, והצטער עליהם הרבה מאד. ואמר, כי לא דבר ריק הוא, והקפיד מאד ל האומרים שבוודאי לא יתקיימו הפונקטין, כי איך אפשר שהשי"ת יעשה חס ושלום זאת לישראל. והוא ז"ל אמר כמה פעמים, שהוא שטות, כי הלא מצינו שכבר היה כמה גזירות קשות על ישראלרחמנא לצלן, ועוד דיבר מזה הרבה, שצריכין להתפחד מאלו הגזירות הנשמעים ח"ו, ושלא להחזיק אותן לדבר קל, רק צריכין להעתיר ולהתפלל ולצעוק ולהתחנן הרבה הרבה לפני ה´ ית´, אולי יעתר ה´, שנזכה לבטלם. כי בוודאי תפילה וצעקה מועיל תמיד. ועיין בהשיחה השייכת להתורה "לשמש שם אוהל בהם", שם מבואר עוד, כמה וכמה התייגע אז בעתים הללו על אודות הפונקטין שנשמעו אז. והן הן הגזירות שיצאו בימינו, בעוונתינו הרבים, שש עשרה שנה לאחר הסתלקותו, ובכח וזכות תפילתו נתעכבו עד הנה, והלוואי היו מצייתים אותו, להרעיש ארץ ומלואה מקודם, לעסוק הרבה בתפילות וצעקות להשי"ת, כרצונו, בוודאי היו מבטלין לגמרי." (במקום אחר, מבואר כמה לחם רבינו על ענין זה, ושפעם אחת אמר "דחיתי אותם לעשרים וכמה שנים", ואמנם כך היה). לא להתעקש ולא לדחוק את השעה דעת רבינו היתה אמנם לא להתעקש על שום דבר (חיי מוהר"ן תל – תל"ה), אבל בתפילה צריכים להיות עקשן; להרבות לבקש, להפציר ולהתחנן להשם יתברך, ובעיקר לא להתפעל מכך שלא נענים מיד, לא ימשיך להתפלל. וזה בכלל כוונת רבינו (ליקוטי מוהר"ן ח"ב מ"ח) "וצריך להיות עקשן גדול בעבודת השם". אך לא להיות עקשן בזמן! כלומר, לא לעמוד על כך ולהתעקש לקבל מיד מה שמבקשים! אי אפשר להתעקש ולדרוש את המתבקש, מיד, כי לפעמים אומרים לאדם להמתין. וזה מתבאר על פי דברי הזוהר הק´: ´זימנין דלא שמע´ (זהר ח"א ק"ח ע"ב). שלכאורה יקשה, והרי הקדוש ברוך הוא שומע תפילת כל פה? אלא ודאי שה´ שומע תפילות כל פה, אלא לפעמים ה´ שומע ונענה ´מיד´, וזמנין אינו שומע ונענה מיד. התחזקות להרבות בתפילה רק עבור זה לבד צריכין התחזקות גדולה: מבקשים מהקדוש ברוך הוא דבר מסוים, ואיננו נושעים עדיין, ומודים ומשבחים ´כי אתה שומע תפילת כל פה´, הגם שלא נושענו, ולמה ומדוע? נבצר מבינתנו לדעת – הנסתרות לה´ אלקינו! אבל על כל פנים, גם אם לא נותנים לו מיד מה שהוא מבקש, צריך להמשיך ולבקש ולא יחלש דעתו מכך. כמו כן לא לבוא לחלישות הדעת אם לא נותנים לו את כל מה שביקש, אלא להרגיש שמחה ולתת שבח והודיה להקדוש ברוך הוא אף על המעט שיש לו. וכמו שמצינו אצל ה´תם´ (בסיפורי מעשיות, מעשה ט´ "מעשה מחכם ותם") שכאשר הגישו לו לחם לאכול, ביקש לאחר מכן שיגישו לו מנת בשר, ואחר כך מרק, ועל כל בקשותליו הגישו לו לחם. והרגיש טעם בלחם כאילו אוכל בשר, ושמח והודה לה´ על ה´בשר´ ועל ה´מרק´... ובאמת, זה רוצים מן השמים, שיבקש ויחזור ויבקש על כל דבר שהוא צריך, ועד ישעותו השלימה יסתפק וישמח במה שנותנים לו. עד שיזכה, בבוא הזמן, על ידי ריבוי תפילה, לקבל את מה שביקש, בשלמותו. וכאמור, שצריך לזה התחזקות גדולה, והאדם החפץ במשהו, ואין נותנים לו, ואף על פי כן אינו מפסיק מלרצות – הוא נקרא ´עקשן גדול´, ועל זה הורה רבינו "צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה´" (ליקו"מ, ח"ב מ"ח), אך לא לעמוד ולהתעקש על תאריך ומועד מחיר, לקבל את מבוקשו. עשה תפילתך תחנונים בליקוטי מוהר"ן (כ´ אות ה´), כותב רבינו ביאור על משה רבינו שנענש על הכאת הצור ולא נכנס לארץ ישראל "כי מי שדוחק את השעה – שהעה דוחקתו, ונסתלק קודם זמנו וכו´" עיי"ש. היינו שהגם שכל בקשתו ותחינתו של משה היתה על דבר נעלה כזה, להגיע לארץ ישראל, וביקש זאת באופן ראוי, אך לדחוק את השעה, אסור! כמו שמסיים שם רבינו: "ובשביל זה אין לדחוק את השעה על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים, אם יתן לו השי"ת יתן, ואם לאו, לאו!" מה היתה שליחות רבינו לצדיקי דורו?... ידוע המעשה מרבי זלמן ´הקטן´, שרבינו מינה אותו לשליח לגדולי צדיקי הדור לבקש מהם הסכמות על הליקוטי מוהר"ן, שנה שלימה הטלטל רבי זלמן בדרכים בקשר להסכמות, עד שהביא את ההסכמות שנדפסו בליקוטי מוהר"ן. ככל הידוע, שלח רבינו עמו דברים מסוימים שיאמר להמגיד מקוז´ניץ זי"ע ולהחוזה מלובלין זי"ע, כשחזר, אמר למוהרנ"ת: "יודע אני דיבורים כאלה מרבינו שגם אתם אינכם יודעים!" כי רבי זלמן היה מצווה ועומד לא לגלות את הדיבורים שנשלחו עמו להצדיקים הנ"ל, והיה אומר על כך רבי אברהם ברבי נחמן: "האף שאין אנו יודעים, מתוך ידיעה, מה היו הדיברוים, אך אנו מבינים. השליחות היתה, איפוא, שלא יתעקשו להביא את המשיח" (כידוע הסיפור הנורא מהצדיקים, החוזה מלובלין זי"ע ועוד, שהתעקשו בכל כוחם, ועשו פעולות שונות להביא את המשיח בדורם). ועל זה אמר רבי אברהם: אנו מבינים, השליחות היתה – שלא להתעקש! היינו, שמצד אחד אסור להתעקש ולבקש שיתנו לו דווקא את מה שהוא מבקש. ואילו ההוראה "צריך להיות עקשן" ביאורה, להתעקש ולא להרפות מהרצון, אך לאו דווקא לקבל כרצונו מיד ועכשיו.
עלולים להתפקר מזה. כן אנו מוצאים מאמרים מופלאים רבים מהנביאים ומחז"ל, דברים נוראים מאד, שאם לא נכנסים לעמקם אלא לומדים אותם סתם (פראסט), אפשר להכלל ב"ופושעים יכשלו בם". ולכאורה קשה הדבר, מדוע צריך להכניס את הבריות לנסיונות? אלא כך היא דרכה של תורה בכל מקום: "זכה" ו"לא זכה". מאמרים ולשונות כאלו מופיעים בתורה ובנביאים ובחז"ל, אם יזכה האדם ויהיה בבחינת "זכה" יראה אותם בצורה כזו, ואם ילמדם בבחינת "לא זכה", יראה אחרת ח"ו. העיקר לא להניח את הרצון כל זמן שאדם מסתובב בזה העולם, הוא זקוק להתחזקות על כל דבר ממש, על תורה, על תפילה וכו´, הוא יכול להיותא יש כשר אם הוא ירצה, אך ללא כל ספק הוא צריך להתחזקות רב, ובעיקר שלא לעזוב את הרצון, היינו שכל זמן שהוא חי עלי אדמות, כל עוד שלא עצם את עיניו, עליו להזהר לא להניח את הרצון, לרצות ולרצות, להתחנן ולהתפלל להקב"ה ולהשתוקק ללא הרף. הרצון וההשתוקקות פועלים הארה בנפש האדם ולא יחשוב האדם שהרצון וההשתוקקות אינם פועלים מאומה, כל זמן שאינו מקבל את הדבר אליו הוא משתוקק, לא ולא! כי גם אם לא רוכש את הדבר אליו שאף, אך הארה ממנו הוא בכל זאת מקבל. מוהרנ"ת כותב בליקוטי הלכות (או"ח ברכת הריח, ד, י"ח): כשהאדם רוצה להגיע לאיזה ענין, תחילה הוא צריך שיהיה לו הארה מאותו הדבר. ולדוגמא, ענין ארץ ישראל; לפני שעושים פעולות מעשיות לעלות ארצה, צריך להשתוקק ולשאוף ולבקש מה´ ית´ שיזכה לבא לארץ ישראל, כך הוא מחדרי בקרבו הארה מארץ ישראל, עד שברצות ה´ יזכה גם לבא אליה בפועל ממש. כשהאדם מבקש על דבר מסוים והוא רחוק ממנו מאד, קלושים מאד הסיכוים שיגיע אי פעם אליו, והעצה היא, לפעול בעצמו שאיפה והשתוקקות לאותו דבר, עד שיתחיל להרגיש איזה הארה של מה שמשתוקק אליו, ועל ידי כך יוכל בסוף להגיע לדבר שביקש. לחיות חיי עושר ואורה אף על פי כן מכנה אותנו רבנו "שלימאזלניקעס" ("שלומיאלים" בלשון העם, והם דברי מוהרנ"ת כמובא ב"מכתב ההסתלקות"), הרי יש לנו רכוש גדול, ומדוע אין משתמשים בו, מדוע מסתפקים בהארה בלבד וחיים חיי עניות ודחקות במקום לחיות חיי עושר ורווחה? הניחא אם לא היה לנו רכוש, אבל הרי יש לנו ב"ה רכוש נאה ויפה וגדול כזה, שאפשר לנו לחיות איתו חיים טובים, חיים יפים, חיים עדינים... חיים נפלאים... היום הוא יום אחר, הלילה הוא לילה אחר, הכל שונה... כל יום שהיה יכול להיות רגיל ושגרתי ללא כל יופי, יכול להיות נאה ויפה יותר, כל יום שחולף ללא תכלית, הרי הוא אבידה שאינה חוזרת... צריכים לדבר אחד עם חבירו, לא דיבורים בעלמא, אלא צריכים לומר אחד לחבירו, שכל זמן שאנו מסתובבים פה בעולם הזה, אנו צריכים לדאוג שיהיו הימים טובים יותר, ימים מאירים (לעכטיגע טעג) שיאירו ויזרחו, ויש לנו במה להאיר ולהזריח את ימינו... רבינו מבאר (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ד אות ח) את הפסוק "ויקרא אלקים לאור יום", שרק יום שהוא מאיר הוא בגדר יום! כל מהות היום, הוא האור שבו, לאור יום! רק אם הוא מאיר אפשר לכנותו יום. לחטוף בטרם הפרד היום! הימים הולכים וחולפים... אף יום אינו שב... וצריך לשמור את היום בשמירה מעולה ולהכניס בו מה שיותר טוב, מה שרק יכולים, להכניס בו צדקה, להכניס בו תפילה, תורה, הלכות, ספרי רבינו, העיקר להכניס מה שיותר. הנה זה עתה אנו נמצאים כבר בזמן בין השמשות, הולכים כבר להפרד מהיום, מאחלים כבר זה לזה "ליל מנוחה", נפרדים והולכים מהיום... ´געוואלד´ (אהה!), כבר הולך ובא יום נוסף... האם היום העבר הוא כבר אבוד לגמרי או שמא אפשר בכל זאת עוד לחטוף משהו ולהכניס בתוך היום העוזב אותנו... ולכן נהוג ונתקבל בכל המקומות לעסוק בתורה ובדברים שבקדושה ברגעים של הגבול בין היום והלילה (שו"ע או"ח סי´ א סעי´ א, מג"א סק"א משל"ה מסכת חולין, סדרך חיים ד"ה ועתה ארשום) כגון בין מנחה למעריב שזהו חיבור הלילה ליום, או בטרם האיר היום, כמובא מהאר"י הק´ שאז יש הארת הרצון נפלאה. ערב ובוקר – הוא שלימות כתיב (בראשית א ה): "ויהי ערב ויהיה בוקר יום אחד"... לילה ובוקר זה יום, רק אם ממלאים אותם כראוי בדברי קדושה, אז הם חטיבה אחת של שלימות! ומאידך הרי אפשר להכניס כל כך הרבה דברים בטלים וריקים, דברי שטות והבל ביום אחד, ולבסוף גם יום זה יעבור, ועמו כל דברי ההבל והשטות, איזה יום הוא זה?! ועל זה צריך לזעוק להשי"ת: רבונו של עולם, אב רחמן, איזה יום עבר עלי?! יום מלא בדברים בטלים?! געוואלד! ומאד מאד צריכים להזהר בזה, כי גם אם ישובו בתשובה אין זה כמו שנזהרים מלכתחילה להכניס רק טוב בכל יום. דהנה דוד המלך ע"ה ביקש מהקב"ה שימחול לו על עוון של בת שבע, והקב"ה מחל לו. וכאשר ביקש שיכתוב שנמחל לו, לזה לא הסכים עמו הקב"ה, הוא ביקש שוב: "מחוק", גם זה לא! והודיעו כי בחייו לא יכתוב ולא ימחוק, ורק לאחר הסתלקותו ימחוק (שבת ל