מלידס באהבה
אני רוצה להביא מכתב אחד מהאתר שהקמתי על נשים חרדיות. מטרת האתר היתה לנסות ולשבור כמה מיתוסים בקשר למעמדה של האשה ביהדות, ולא דרך ההלכה, אלא מהיכרות אישית עם נשים חרדיות ומה הן חושבות על מעמדן. אחת מהנשים שלחה מכתב מאנגליה שאותו פרסמתי גם באתר. היא בעלת תשובה שמתארת את תהליך התשובה והתתלבטות באופן מאד ציורי ונפלא. אני מקווה שתהנו. ---------- א´ אלול תשס"א לידס אנגליה חברה יקרה ברכת שלום של לב מתגעגע עוד מעט ושנה ראשונה כאן באנגליה מגיעה לסיומה. עוד רגע קט ותתחיל שנה חדשה. וזו החולפת מלאה היתה ומרתקת. ואני מנסה להכניס לתוך דף של מילים ולו חלק מהתחושות, מההתרחשויות שעברנו במהלך החודשים, השבועות, הימים, הרגעים... מסתכלת אחורה אל השנה האחרונה ומחייכת. אני חושבת שאת כברת הדרך שהאדם עובר - הוא יכול לראות טוב יותר - רק במבט לאחור. תוך כדי הליכה - הוא רואה לעיתים רק את האבק העולה סביב רגליו...ואילו במבט לאחור הוא רואה את המרחק שצעד (לאחר ששקע האבק בצידי הדרך) ואיזה מרחק זה היה. נדמה כי מרחק שנות אור. ואולי, במקרה שלנו נכון יותר לומר - שנת אור... ויחד עם זה, אני לא שוכחת לרגע את נפתולי הדרך בה הלכנו...בה אנו הולכים, ורק ההולכים בדרך יודעים כמה כוחות נפש אדירים דרושים לו לאדם על מנת להיות מסוגל להניח בצד הדרך את התיאוריות עליו ביסס את עובדות חייו ולאפשר לעצמו/לעצמנו להסתכל ולראות דרך עיני-הלב את מה שנבצר מהעיניים שבראשנו לראות. לראות את האמת החבויה בתוך מציאות היום יום. וקשה - קשה - קשה הדבר, אך אינו בלתי אפשרי. הפחד להשאר ערום מכל הנכסים והערכים שצברנו במהלך השנים ושעליהם בנינו את בניין חיינו לתפארת כמעט ומשתק אותנו ומקשה עלינו להניח ולו לרגע קט מאחיזתנו בהם ולהיות מסוגלים לבחון אותם האחד לאחד. במשך השנים הפכו תיאוריות ודעות קדומות אלו ואחרות לעובדות מוצקות עבורנו, אליהן נסכנו ועליהן בנינו את מסכת חיינו האיתנה ואת ראייתנו את העולם סביבנו. ולפתע פתאום, הדרישה או האפשרות לבחון מחדש את חיינו, את ראייתנו את העולם לאורו של "פנס אחר" מפחידה עד כדי כמעט שיתוק. וכל הסיבות והתירוצים עומדים ניצבים כחומה בצורה ומנסים למנוע זאת. אבל ישנה בנו היכולת לעמוד על קצות אצבעות הנשמה, והימתח גבוה ולראות את המעבר למה שנשקף לנגד עיננו. ולראות מעבר לראשי האנשים המסתירים (מתוך בורות או מתוך פחד) את המרחב האמיתי, להתגבר על הרעשים, להקשיב לקול הדממה המלאה ולוותר באמת על האחיזה בדעות המוצקות שלנו את העולם. להישאר נקיים ולאפשר לעצמנו לבדוק, ללמוד ולבחון מחדש. אך דווקא ברגעים אלו, מה נוח, מה קל, פשוט ומרגיע לאחוז בחוזקה - בשגרת חיינו "הבטוחה" ולדבוק במוכר; לעצום עיניים חזק ולהרגיש את רכות השגרה, להתעטף בה ולברוח אליה כאל האמת היחידה והמנצחת - כל אפשרות להתמודדות עם בדיקה ולימוד דברים חדשים ואחרים מאלו שהורגלנו בהם - והמצריכים שינוי... אולי ההכרה והידיעה כי גם בשעה בה נותרים אנו ערומים (לכאורה) מדרך ראייתנו את החיים. גם בשעה בה מוותרים אנו על דעותינו הקדומות, ´נאורות´ ככל שיהיו - אין אנו מוותרים על עצמנו, על עוצמתנו ועל עצמאותנו לבחור! ולבחור באופן נקי, חופשי ואמיתי. ידיעה זו יכולה אולי להקל מעט ולאפשר את התהליך - ולצאת לדרך מרתקת של לימוד וצמיחה. וב"ה יצאנו לדרך (תרתי-משמע) לפני כשנה. אמנם זה לקח לנו מספר שנים מאז הסמינר הראשון...והשני...והשלישי...אבל סוף סוף אפשרנו לעצמנו לרדת מהגדר עליה ישבנו כל-כך הרבה זמן ולהפסיק לעמוד על קו הזינוק ולגמגם...והתחלנו את המסע המדהים לארץ החיים, ´לארץ הבחירה´ שלנו והפעם מתוך ידיעה ברורה (לא, לא אנגליה...). אמנם בכל יום אנו מתמודדים מחדש עם בחירות חדשות ושונות אבל הבחירה בידנו. ויותר מכך - יש בנו כעת את הידיעה הברורה שהבחירה בידנו! אני זוכרת שפעם תיארתי את התהליך שאנו חווים כקריעת ים-סוף. ואישה חכמה בעיניים מחייכות אמרה שאחרי קריעת הים באה שירת הים... ומאז...יש בי שיר הלל (וטרם גמרתי לחצות את הים). לעיתים אני חשה בתוך ים אדיר עם מראות מרתקים וצבעים מדהימים והמים כל כך צלולים. והרצון להעמיק ולשחות ולראות ולגעת ולגמוע מרחקים - רק הולך ומתעצם. ועל החוף, עוד המון חברים עומדים, מביטים אל הים ובנו. מרטיבים רגל בחשש, לפעמים בועטים ובגלים הקטנים, ומשאירים את הרגל השניה במקום יבש "ובטוח" ואומרים: "גם מפה אפשר לראות את העולם הזה שמתחת למים, כן, והמים קרים ורטובים, וזה לא זה, וזה לא בדיוק בשבילנו ולא נוותר על "הקרקע המוצקה" מתחת לרגלינו, שם חשוך ומחניק ומבהיל..." (המשך...)
אני רוצה להביא מכתב אחד מהאתר שהקמתי על נשים חרדיות. מטרת האתר היתה לנסות ולשבור כמה מיתוסים בקשר למעמדה של האשה ביהדות, ולא דרך ההלכה, אלא מהיכרות אישית עם נשים חרדיות ומה הן חושבות על מעמדן. אחת מהנשים שלחה מכתב מאנגליה שאותו פרסמתי גם באתר. היא בעלת תשובה שמתארת את תהליך התשובה והתתלבטות באופן מאד ציורי ונפלא. אני מקווה שתהנו. ---------- א´ אלול תשס"א לידס אנגליה חברה יקרה ברכת שלום של לב מתגעגע עוד מעט ושנה ראשונה כאן באנגליה מגיעה לסיומה. עוד רגע קט ותתחיל שנה חדשה. וזו החולפת מלאה היתה ומרתקת. ואני מנסה להכניס לתוך דף של מילים ולו חלק מהתחושות, מההתרחשויות שעברנו במהלך החודשים, השבועות, הימים, הרגעים... מסתכלת אחורה אל השנה האחרונה ומחייכת. אני חושבת שאת כברת הדרך שהאדם עובר - הוא יכול לראות טוב יותר - רק במבט לאחור. תוך כדי הליכה - הוא רואה לעיתים רק את האבק העולה סביב רגליו...ואילו במבט לאחור הוא רואה את המרחק שצעד (לאחר ששקע האבק בצידי הדרך) ואיזה מרחק זה היה. נדמה כי מרחק שנות אור. ואולי, במקרה שלנו נכון יותר לומר - שנת אור... ויחד עם זה, אני לא שוכחת לרגע את נפתולי הדרך בה הלכנו...בה אנו הולכים, ורק ההולכים בדרך יודעים כמה כוחות נפש אדירים דרושים לו לאדם על מנת להיות מסוגל להניח בצד הדרך את התיאוריות עליו ביסס את עובדות חייו ולאפשר לעצמו/לעצמנו להסתכל ולראות דרך עיני-הלב את מה שנבצר מהעיניים שבראשנו לראות. לראות את האמת החבויה בתוך מציאות היום יום. וקשה - קשה - קשה הדבר, אך אינו בלתי אפשרי. הפחד להשאר ערום מכל הנכסים והערכים שצברנו במהלך השנים ושעליהם בנינו את בניין חיינו לתפארת כמעט ומשתק אותנו ומקשה עלינו להניח ולו לרגע קט מאחיזתנו בהם ולהיות מסוגלים לבחון אותם האחד לאחד. במשך השנים הפכו תיאוריות ודעות קדומות אלו ואחרות לעובדות מוצקות עבורנו, אליהן נסכנו ועליהן בנינו את מסכת חיינו האיתנה ואת ראייתנו את העולם סביבנו. ולפתע פתאום, הדרישה או האפשרות לבחון מחדש את חיינו, את ראייתנו את העולם לאורו של "פנס אחר" מפחידה עד כדי כמעט שיתוק. וכל הסיבות והתירוצים עומדים ניצבים כחומה בצורה ומנסים למנוע זאת. אבל ישנה בנו היכולת לעמוד על קצות אצבעות הנשמה, והימתח גבוה ולראות את המעבר למה שנשקף לנגד עיננו. ולראות מעבר לראשי האנשים המסתירים (מתוך בורות או מתוך פחד) את המרחב האמיתי, להתגבר על הרעשים, להקשיב לקול הדממה המלאה ולוותר באמת על האחיזה בדעות המוצקות שלנו את העולם. להישאר נקיים ולאפשר לעצמנו לבדוק, ללמוד ולבחון מחדש. אך דווקא ברגעים אלו, מה נוח, מה קל, פשוט ומרגיע לאחוז בחוזקה - בשגרת חיינו "הבטוחה" ולדבוק במוכר; לעצום עיניים חזק ולהרגיש את רכות השגרה, להתעטף בה ולברוח אליה כאל האמת היחידה והמנצחת - כל אפשרות להתמודדות עם בדיקה ולימוד דברים חדשים ואחרים מאלו שהורגלנו בהם - והמצריכים שינוי... אולי ההכרה והידיעה כי גם בשעה בה נותרים אנו ערומים (לכאורה) מדרך ראייתנו את החיים. גם בשעה בה מוותרים אנו על דעותינו הקדומות, ´נאורות´ ככל שיהיו - אין אנו מוותרים על עצמנו, על עוצמתנו ועל עצמאותנו לבחור! ולבחור באופן נקי, חופשי ואמיתי. ידיעה זו יכולה אולי להקל מעט ולאפשר את התהליך - ולצאת לדרך מרתקת של לימוד וצמיחה. וב"ה יצאנו לדרך (תרתי-משמע) לפני כשנה. אמנם זה לקח לנו מספר שנים מאז הסמינר הראשון...והשני...והשלישי...אבל סוף סוף אפשרנו לעצמנו לרדת מהגדר עליה ישבנו כל-כך הרבה זמן ולהפסיק לעמוד על קו הזינוק ולגמגם...והתחלנו את המסע המדהים לארץ החיים, ´לארץ הבחירה´ שלנו והפעם מתוך ידיעה ברורה (לא, לא אנגליה...). אמנם בכל יום אנו מתמודדים מחדש עם בחירות חדשות ושונות אבל הבחירה בידנו. ויותר מכך - יש בנו כעת את הידיעה הברורה שהבחירה בידנו! אני זוכרת שפעם תיארתי את התהליך שאנו חווים כקריעת ים-סוף. ואישה חכמה בעיניים מחייכות אמרה שאחרי קריעת הים באה שירת הים... ומאז...יש בי שיר הלל (וטרם גמרתי לחצות את הים). לעיתים אני חשה בתוך ים אדיר עם מראות מרתקים וצבעים מדהימים והמים כל כך צלולים. והרצון להעמיק ולשחות ולראות ולגעת ולגמוע מרחקים - רק הולך ומתעצם. ועל החוף, עוד המון חברים עומדים, מביטים אל הים ובנו. מרטיבים רגל בחשש, לפעמים בועטים ובגלים הקטנים, ומשאירים את הרגל השניה במקום יבש "ובטוח" ואומרים: "גם מפה אפשר לראות את העולם הזה שמתחת למים, כן, והמים קרים ורטובים, וזה לא זה, וזה לא בדיוק בשבילנו ולא נוותר על "הקרקע המוצקה" מתחת לרגלינו, שם חשוך ומחניק ומבהיל..." (המשך...)