עוררות מספר 2
הנה התרגיל השני שהייתי צריכה להגיש המטרה היתה לכתוב זיכרון ילדות, אבל לא רק לתאר מה קרה, אלא גם את התחושות שהרגשתי: את הטעם, הריח, הצבע, הקול, המגע, להשתמש בכל התחבולות שאני מכירה כדי לעשות את זה הנה התוצאה: ניתן לקריאה לכל הגילאים: תרגיל 2 – זיכרון ילדות הייתי בת 7 וחצי, אחי הקטן כבר נולד ובת דודתי היתה בת שנה. אני והוריי היינו במסיבת יום הולדת השנה לבת דודתי, שנחגגה באולם אירועים במרכז הארץ. במהלך כל הערב שמתי לב לשלושה דברים: האחד שבת דודתי, שיר, היתה בסלסלה שלה כל הערב ואיש לא בא לראות אותה, אלא רק בירכו את ההורים שלה. הדבר השני הוא שהייתה להקה שניגנה ושרה באירוע, במקום תקליטן כמו בכל הברית מילה שהייתי בהם. והדבר השלישי והכי חשוב הוא שעל עוגת יום ההולדת, היה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי הצעירים: פרח מרציפן אדום, גדול ומפתה, שזועק מרוב יופי "קחי אותי!". הוא גרם לי להזיז ריר עליו כל הערב. הפרח היה בעל עלי כותרת אדומים ענקיים ועלים ירוקים בתור הבסיס של הפרח. שאלתי את אבא שלי ממה עשוי הפרח והוא אמר לי ממרציפן ושאוכלים את זה. "מרציפן" חשבתי לעצמי והרהרתי "פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה". זממתי על הפרח הזה בלי הפסקה ולא יכולתי לחשוב אפילו שמישהו אחר ייקח אותו במקומי. הוא חייב להיות שלי! חיכיתי לסוף הערב מפני שהתביישתי לבקש מוקדם יותר, והלכתי לדודה שלי, אמה של שיר. שאלתי אותה אם אני יכולה לקבל את הפרח מרציפן והיא ישר אמרה כמובן. מרסל, דודתי, הוציאה לי את הפרח מהעוגה והגישה לי אותו. הלכתי בחזרה לשולחן שלי עם הפרח בידיים שלי בתוך מפית נייר, ושימחתי לא ידעה גבול. הרגשתי שאני הכי מאושרת וברת מזל בעולם. אבל השימחה לא היתה ארוכה, מפני שלפתע פתאום בדרך לשולחן, ראיתי ילדה שאני לא מכירה, בסביבות גיל 9-8, שאומרת לאמא שלה שהיא רוצה את הפרח. רעדתי לשד עצמותיי שאני אצטרך לתת לה את המרציפן. לבי דפק בחוזקה ושערותיי סמרו. "לא! אני לא אתן לך אותו!" חשבתי לעצמי בפחד, והרגשתי כיצד הכל נהיה שחור בעיניים. למזלי האמא שלה אמרה: "את לא יכולה לקבל אותו. זאת המסיבה שלה והיא זאת שתיקח את הפרח". הקלה עצומה שטפה אותי, הרגשתי כאילו אני מרחפת על עננים. "איזה מזל יש לי שאני בת דודה של שיר" חשבתי לעצמי. אבל זו היתה הפעם היחידה בחיי שחשבתי כך. אין לי מושג ומעולם לא ידעתי מי היתה הילדה הזאת והאמא שלה. חזרתי סוף סוף לשולחן אחרי מה שנראה כמו נצח והתיישבתי לאכול את פרח המרציפן היקר שלי. הוא נראה כמו יצירת אומנות מבצק צבוע, כמו אלה שהכנתי בגן. הרגשתי אותו בידיים. הוא קשה ורך בו זמנית. המרקם שלו קשה אבל ברגע ששוברים אותו הוא התפורר בידיים. קירבתי עלה אדום אחד של הפרח לפי ונגסתי בנס המתוק הזה. אך לפתע נחנקתי ודמעות עמדו לי בעיניים! "אני נשרפת! הגרון שלי בוער!" חשבתי לעצמי! "אני לא יכולה לנשום! מים! אני חייבת מים!" עלתה בי ישר המחשבה! מיד שתיתי כוס מלאה של מים בתקווה להפסיק את הבעירה שהייתה לי בגרון. השתעלתי במשך כמה שניות אחרי ששתיתי את המים וניסיתי להבין מה לעזאזל קרה לי. "זה אמור להיות כזה חריף?" שאלתי את עצמי. לא הראיתי שום סימני מצוקה כלשהם מהבושה שאני אגרום להורים שלי, אז בניסיון לקבל תשובה, בסך הכל אמרתי לאבא שלי שישב לידי: "זה חריף". "נכון" הוא ענה, והמשיך: "מרציפן יכול להיות חריף". "אה-הא! אז זה נורמלי!" חשבתי לעצמי. לא ויתרתי. אמרתי לעצמי שמהפלא המתוק והיפה הזה אני חייבת לאכול עוד. אז נגסתי בו שוב ביסים קטנים קטנים כדי לא להיחנק שוב, ושתיתי מים אחרי כל ביס. זה היה חריף ביותר אבל גם מתוק ביותר. ככה המשכתי כל הערב עד שנשארה רק חתיכה קטנה שלא יכולתי לסיים יותר. מה עלה בגורלה אינני יודעת. כל מה שאני יודעת הוא שלְיָמים הפך הפרח מרציפן להיות המאכל האהוב עליי ביותר, שאני מוכנה להרוג בשבילו את מי שיעמוד בדרכי מלהשיג אותו.