כאבי גדילה זה כואב נורא...
הייתי רוצה לפתוח דיון על נושא ההתבגרות (לאו דווקא על גיל ההתבגרות). אתחיל מכך שלדעתי, באופן הכי כללי שאפשר לדבר על הנושא מבחינתי, תיאוריות פסיכולוגיות רבות מדברות על ריפוי והתאוששות (התבגרות) מנוירוזה/הפרעה לאחר חוויה מחדש של הכאב במסגרת אמפטית ומכילה, אבל ממשי על האבדן ולבסוף יציאה מחודשת אל החיים עם ראייה מפוכחת (אובייקטיבית?) על העצמי ועל העולם. אני מאמינה שכל זה טוב ויפה בתיאוריה, ואילו כשזה מגיע לחיים האמיתיים אזי גורמים רבים וחשובים לא נלקחים בחשבון ואז גם הריפוי מתפספס או שבמקרה הטוב עוברות שנים רבות של ריפוי מאוד הדרגתי ומתעתע
. למה כוונתי? מה לעשות שקשה מאוד להפסיק עם ההתנהגות הנוירוטית/מופרעת גם כשיש תובנה מופנמת אודותיה, כי ככה כאילו "נוח" באותו הרגע, כיוון שלא רוצים בשל עוצמת הרגש הרגיל, אין כוח בגלל אירועי חיים קשים ומחלישים, לא יודעים כיצד ליישם את האלטרנטיבה למקרה ספציפי, המחיר המיידי להתנהגות החדשה גבוה מדי, כשיש סתירה בין הדבר הנכון להרגיש ולעשות והצורך המיידי באישור, קבלה ואהבה והרשימה עוד ארוכה
. אחרי שקראתי את שכתבתי נראה לי שאני בעצם שואלת אם בכלל ייתכן שאדם שחווה כאלה קשיים ביישום מסוגל להפסיק לפחד מלהסתפק בעצמו, כולל לקיחת האחריות על סיפור חייו ורגשותיו כולל שליטתו בביטוי צרכיו לסיפוק ע"י האחרים, ועוד מבלי שיהפוך למתבודד תמהוני אלא לכזה שמסוגל לאהוב באמת אחרים? לילה טוב לכולנו
רפ.
הייתי רוצה לפתוח דיון על נושא ההתבגרות (לאו דווקא על גיל ההתבגרות). אתחיל מכך שלדעתי, באופן הכי כללי שאפשר לדבר על הנושא מבחינתי, תיאוריות פסיכולוגיות רבות מדברות על ריפוי והתאוששות (התבגרות) מנוירוזה/הפרעה לאחר חוויה מחדש של הכאב במסגרת אמפטית ומכילה, אבל ממשי על האבדן ולבסוף יציאה מחודשת אל החיים עם ראייה מפוכחת (אובייקטיבית?) על העצמי ועל העולם. אני מאמינה שכל זה טוב ויפה בתיאוריה, ואילו כשזה מגיע לחיים האמיתיים אזי גורמים רבים וחשובים לא נלקחים בחשבון ואז גם הריפוי מתפספס או שבמקרה הטוב עוברות שנים רבות של ריפוי מאוד הדרגתי ומתעתע
