ספiרטkית בנשמה
New member
י"ז בתמוז
תענית שבעה עשר בתמוז
נאמר בספר זכריה (פרק ח פסוק יט) "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו". ופירשו חז"ל (במסכת ראש השנה דף יח
, צום הרביעי זה צום שבעה עשר בתמוז, כי חודש תמוז הוא החודש הרביעי מחודש ניסן. (וידוע שחודש ניסן הוא הראשון לחודשי השנה לפי מנין תורתינו הקדושה). וצום החמישי זה צום תשעה באב, כי חודש אב הוא החודש החמישי מחודש ניסן. וצום השביעי זה צום גדליה, שהוא בשלושה בתשרי, שהוא החודש השביעי מחודש ניסן. וצום העשירי זה עשרה בטבת, שהוא החודש העשירי מחודש ניסן.
דין התענית
כתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים אלו, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם.
מה אירע ביום שבעה עשר בתמוז
ביום שבעה עשר בתמוז אירעו חמישה דברים קשים, ואלו הן: נשתברו לוחות הברית, הופסקה הקרבת קרבן התמיד בכל יום בבית המקדש, הבקיעו האויבים את חומת ירושלים בתקופת חורבן בית המקדש השני, שרף אפוסטמוס הרשע את התורה, והועמד צלם בהיכל בית המקדש.
זמן התענית
הכל חייבים להתענות ביום שבעה עשר בתמוז, וחיוב התענית הוא מעלות השחר ועד לצאת הכוכבים. ואף על פי שזמן התענית הוא מעלות השחר, מכל מקום מי שקם משנתו באמצע הלילה קודם עלות השחר, אסור לו לאכול, אלא אם כן התנה קודם שהלך לישון שבכוונתו לקום ולאכול.
מי הוא המחוייב בתענית זו
קטנים, דהיינו בן פחות משלוש עשרה שנים, ובת פחותה משתים עשרה שנים, פטורים לגמרי מתעניות אלו. ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות. ואפילו אם יש בהם דעת להתאבל על חורבן ירושלים, כל שלא הגיעו לגיל מצוות, פטורים לגמרי מתעניות אלו, ואפילו אם רוצים להחמיר על עצמם ולהתענות, יש למחות בידם. ויש מחמירים שלא לתת לקטנים בתענית ציבור אלא לחם ומים. וכן מנהג כמה מעדות האשכנזים שילדים קטנים שכבר מבינים ענין החורבן, אינם אוכלים אלא לחם ומים. אבל הספרדים ובני עדות המזרח לא נהגו כן, וכן העיד מרן הרב חיד"א, שמנהג הספרדים שנותנים לילדים כל צרכם ביום תענית ציבור.
ומעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בשבעה עשר בתמוז, בצום גדליה ובעשרה בטבת. (ולענין תשעה באב יבואר אי"ה בזמנו). ואפילו אם רוצות להחמיר על עצמן ולהתענות יש למחות בידן.
ולענין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, דהיינו שעברו שלושה חודשים מתחילת הריונה. ואם סובלת ממחושים והקאות פטורה מכל התעניות הללו גם קודם עבור שלושה חודשים מתחילת הריונה, ובפרט אם עברו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה.
ולגבי מינקת, כלומר, אשה מניקה, שאמרו שפטורה מתעניות אלו. נחלקו הפוסקים, אם רק אשה שהיא מניקה בפועל פטורה מן התענית, אבל אשה שאינה מניקה בפועל, אף על פי שהיא בתוך עשרים וארבעה חודשים מזמן לידתה, חייבת להתענות, או שלעולם אין להתחשב בכך שהיא אינה מניקה בפועל, שכל עשרים וארבעה חודשים מזמן הלידה האשה חלשה מאד, וכמו שאמרו רבותינו "שאבריה מתפרקין", ולכן יש לפטרה מן התענית. ומרן הרב שליט"א, היה מורה ובא במשך שנים להקל בדבר, ושכל אשה תוך עשרים וארבעה חודשים ללידתה, פטורה מלהתענות בתעניות אלה. וכן כתב בספרו חזון עובדיה העוסק בהלכות הללו, שכל אשה מינקת פטורה מן התענית, ואפילו אם אינה מניקה בפועל, כל שהיא תוך עשרים וארבעה חדוש מלידתה, יש לפטרה מן התענית. אולם הוסיף, לאחר שעיין בדבר, שנכון להקל בזה דוקא באופן שהיא מרגישה בעצמה חולשה יתרה, שאז דינה כדין מינקת, אבל אם היא אינה חשה תחושה של חולשה יתירה, כגון סחרחורת וכדומה, נכון להחמיר שתתענה אף היא. וכן פסקו עוד מרבני זמנינו, ובהם הגאון רבי שלום משאש זצ"ל ועוד. ויש אומרים שכל אשה שהיא תוך עשרים וארבעה חודשים ללידתה, הרי היא פטורה מן התענית, משום שבדרך כלל היא עסוקה בשאר עניני הבית, ונחלשת מאד מחמת התענית.
תענית שבעה עשר בתמוז
נאמר בספר זכריה (פרק ח פסוק יט) "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו". ופירשו חז"ל (במסכת ראש השנה דף יח
, צום הרביעי זה צום שבעה עשר בתמוז, כי חודש תמוז הוא החודש הרביעי מחודש ניסן. (וידוע שחודש ניסן הוא הראשון לחודשי השנה לפי מנין תורתינו הקדושה). וצום החמישי זה צום תשעה באב, כי חודש אב הוא החודש החמישי מחודש ניסן. וצום השביעי זה צום גדליה, שהוא בשלושה בתשרי, שהוא החודש השביעי מחודש ניסן. וצום העשירי זה עשרה בטבת, שהוא החודש העשירי מחודש ניסן. דין התענית
כתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים אלו, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם.
מה אירע ביום שבעה עשר בתמוז
ביום שבעה עשר בתמוז אירעו חמישה דברים קשים, ואלו הן: נשתברו לוחות הברית, הופסקה הקרבת קרבן התמיד בכל יום בבית המקדש, הבקיעו האויבים את חומת ירושלים בתקופת חורבן בית המקדש השני, שרף אפוסטמוס הרשע את התורה, והועמד צלם בהיכל בית המקדש.
זמן התענית
הכל חייבים להתענות ביום שבעה עשר בתמוז, וחיוב התענית הוא מעלות השחר ועד לצאת הכוכבים. ואף על פי שזמן התענית הוא מעלות השחר, מכל מקום מי שקם משנתו באמצע הלילה קודם עלות השחר, אסור לו לאכול, אלא אם כן התנה קודם שהלך לישון שבכוונתו לקום ולאכול.
מי הוא המחוייב בתענית זו
קטנים, דהיינו בן פחות משלוש עשרה שנים, ובת פחותה משתים עשרה שנים, פטורים לגמרי מתעניות אלו. ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות. ואפילו אם יש בהם דעת להתאבל על חורבן ירושלים, כל שלא הגיעו לגיל מצוות, פטורים לגמרי מתעניות אלו, ואפילו אם רוצים להחמיר על עצמם ולהתענות, יש למחות בידם. ויש מחמירים שלא לתת לקטנים בתענית ציבור אלא לחם ומים. וכן מנהג כמה מעדות האשכנזים שילדים קטנים שכבר מבינים ענין החורבן, אינם אוכלים אלא לחם ומים. אבל הספרדים ובני עדות המזרח לא נהגו כן, וכן העיד מרן הרב חיד"א, שמנהג הספרדים שנותנים לילדים כל צרכם ביום תענית ציבור.
ומעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בשבעה עשר בתמוז, בצום גדליה ובעשרה בטבת. (ולענין תשעה באב יבואר אי"ה בזמנו). ואפילו אם רוצות להחמיר על עצמן ולהתענות יש למחות בידן.
ולענין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, דהיינו שעברו שלושה חודשים מתחילת הריונה. ואם סובלת ממחושים והקאות פטורה מכל התעניות הללו גם קודם עבור שלושה חודשים מתחילת הריונה, ובפרט אם עברו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה.
ולגבי מינקת, כלומר, אשה מניקה, שאמרו שפטורה מתעניות אלו. נחלקו הפוסקים, אם רק אשה שהיא מניקה בפועל פטורה מן התענית, אבל אשה שאינה מניקה בפועל, אף על פי שהיא בתוך עשרים וארבעה חודשים מזמן לידתה, חייבת להתענות, או שלעולם אין להתחשב בכך שהיא אינה מניקה בפועל, שכל עשרים וארבעה חודשים מזמן הלידה האשה חלשה מאד, וכמו שאמרו רבותינו "שאבריה מתפרקין", ולכן יש לפטרה מן התענית. ומרן הרב שליט"א, היה מורה ובא במשך שנים להקל בדבר, ושכל אשה תוך עשרים וארבעה חודשים ללידתה, פטורה מלהתענות בתעניות אלה. וכן כתב בספרו חזון עובדיה העוסק בהלכות הללו, שכל אשה מינקת פטורה מן התענית, ואפילו אם אינה מניקה בפועל, כל שהיא תוך עשרים וארבעה חדוש מלידתה, יש לפטרה מן התענית. אולם הוסיף, לאחר שעיין בדבר, שנכון להקל בזה דוקא באופן שהיא מרגישה בעצמה חולשה יתרה, שאז דינה כדין מינקת, אבל אם היא אינה חשה תחושה של חולשה יתירה, כגון סחרחורת וכדומה, נכון להחמיר שתתענה אף היא. וכן פסקו עוד מרבני זמנינו, ובהם הגאון רבי שלום משאש זצ"ל ועוד. ויש אומרים שכל אשה שהיא תוך עשרים וארבעה חודשים ללידתה, הרי היא פטורה מן התענית, משום שבדרך כלל היא עסוקה בשאר עניני הבית, ונחלשת מאד מחמת התענית.