לדוד משכיל
New member
ט"ו בשבט ע"פ הקבלה
ט"ו בשבט הוא כמובן סמל לעבודת האדם. כתוב לגבי הצלחת הצדיק – "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו, וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים א' ג'). הפרי הוא תוצאת עבודתו של האדם. בגשמיות האדם עובד את עבודות האילן, שהן רבות מאוד, והוא מצפה שכתוצאה מעבודתו הרבה יצאו בסופו של דבר פירות. והנה כתוב: "כי האדם עץ השדה" – האדם נמשל לעץ השדה, ע"כ מענין עבודת האילן ומענין עבודת הפירות אנו צריכים להקיש לגבי עבודת האדם. העץ אינו גדל ביום אחד. בתחילה הוא שתיל קטן, ואחר–כך הולך ומתפתח, ורק לאחר עבודות מרובות יוצאים פירות, וכך גם האדם. הפסוק אומר "עיר פרא אדם יולד" (איוב י"א י"ב) – האדם נולד רחוק והפוך ממה שצריך להיות מצד תקונו. האדם המושלם הוא האדם החי למען זולתו. האדם המושלם הוא האדם שהנאתו בחיים היא מן עשייה למען הזולת. הזולת כולל את כל מה שמחוץ לאדם – בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין אדם לרבו, והפסגה והמטרה – בין האדם והקב"ה. אבל עד שהאדם מגיע למצב זה עליו לעבוד עבודות רבות ושונות, ולעבור מצבים רבים ושונים. ה" ברכת שלום" זצ"ל כותב – שאחת מעבודות האילן היא זיבול. באילן צריך להביא את הזבל מבחוץ, אבל באדם הזבל הרי נמצא בפנים. הזבל והפסולת שבאדם הם כל מה שמפריע לאדם לחיות חיים אמיתיים של דבקות בהבורא. מתחילה נדמה לאדם שתהיה לו הנאה מחיים שבהם ישתדל לקבל הנאה ותענוג, אך זה לא נכון, ולוקח זמן עד שהאדם מבין (ואין המדובר בהבנה שכלית בלבד, אלא שהאדם ממש ירגיש) שכל זמן שהוא מרוכז בעצמו, חייו ריקניים. ברגע שהאדם מתחיל להבין שהשמחה האמיתית היא בזמן שהוא מתרכז בזולת, וכאשר הוא מבין שאהבת עצמו רק מפריעה לו לעלות על פסים נצחיים של לחיבור עם הבורא, אז הוא מתחיל לגלות שיש בו את הזבל הזה. הוא מתחיל לראות שהאהבה העצמית היא טבע מאוד חזק שהטביע בו הבורא, טבע שאינו נכנע בנקל. על כן עבודת האדם מתחלקת לשניים: עבודת האמונה ועבודת ההשפעה. והנה הן משמעות האמונה והן משמעות ההשפעה היא הכרתו של האדם בחשיבות זולתו. ההבדל הוא – שבעבודת ההשפעה על האדם לוותר על דברים שהחושים שלו נהנים מהם ולתת אותם לאחרים, ובעבודת האמונה על האדם לוותר על השכל שלו, על הבנותיו השכליות, בכדי להתחשב בזולתו. עבודת האמונה נוהגת בכל המישורים – בין אדם לחברו, בין אדם לרבו, וכמובן בין אדם והקב"ה. במישורים של בין אדם לחבירו ובין אדם לרבו – אין האדם צריך להאמין שהם נמצאים. הוא רק צריך להאמין בחשיבותם, במעלותיהם ובמידותיהם הטובות, גם אם אמונה זו מנוגדת לשכלו ולדעתו. מה שאין כן במישור של בין אדם למקום, שם האדם צריך קודם כל להאמין במציאות הבורא, ואחר–כך להאמין שמשגיח על הבריאה בכל מצב ובכל עת בהשגחה שבאה מצד רצונו להטיב לנבראיו. ה" ברכת שלום" כותב במכתביו שעבודת האמונה נקראת כך מפני שהיא כמו שאומנים ילד. את הילד אומנים לא ביום אחד, אלא לוקח שנים רבות עד שמחנכים אותו. כך אנו גם רואים בגשמיות בכל עבודות האילן. האדם צריך לזבל את העץ, לטפל בו, לגזום את הענפים המיותרים, להשגיח עליו מפני חרקים, להשגיח שהשורשים יהיו מכוסים בעפר ולא מגולים, וכו'. כך גם מצד עבודת ה'. הדרך שאותה צריך האדם לעבור, ממצב של "עיר פרא אדם יולד" אל מצב של צדיק המגיע לאהבת חברים לאהבת רבו ולאהבת ה', ושכל חדוותו ושמחתו בחיים היא כאשר הוא עומד ברשות הזולת, דרך זו היא ארוכה מאוד, וכל העבודות אשר נוהגות באילן, נוהגות גם באדם. ה" ברכת שלום" זצ"ל מפרט במכתב – כיצד כ ל עבודה שישנה באילן קיימת גם באדם. כפי שמזבלים את העץ על האדם לגלות את הזבל שבו. כפי שגוזמים חלקים מיותרים כך גס האדם צריך לנהוג. כפי שמכסים את הענפים שמגולים כלפי חוץ, כך גם האדם צריך לכסות את עבודתו ולא להבליט את הדברים הטובים שבו, בבחינת "הצנע לכת עם אלוקיך", ועוד כהנה וכהנה ה" ברכת שלום" מבאר שם. אבל הנקודה המרכזית היא שהאדם צריך לשאוף לפירות, והפירות הם עניין הדביקות בה'. כפי שאומר הזוה"ק בהקדמה לספר הזוהר (מאמר אותיות דרב המנונא סבא) איתא שהאותיות באו לפני הקב"ה, וכל אות ביקשה שהקב"ה יברא את העולם בה. וביאר שם בפירוש "הסולם" (אות כ"ט): "דהנה נודע שזה לעומת זה עשה אלוקים, שפירושו – שכנגד כל כח שיש בקדושה, עשה הקב"ה כח בס"א כנגד הקדושה. וכמו שיש ד' עולמות אבי"ע דקדושה, כן יש ד' עולמות אבי"ע דטומאה כנגדם וכו'. ובאו כל האותיות כולן אף אחת מהן לא תחסר, בכדי לברוא העולם בהוראת מדרגתה בקדושה המיוחדת לאותה האות, וכל אות מהן היתה חושבת את מעלת מדרגתה, להורות שעל ידי השגת מדרגתה יוכלו בני העולם להגביר את הקדושה על הקליפות, בכדי להגיע אל גמר התיקון הנרצה. והקב"ה דחה את כל האותיות, והשיב לכל אחת מהן, שיש כנגדה אותו כח גם בקליפות, ועל כן לא ישיגו בני העולם על ידה שום בירור. עד שבאה אות הב', שהוראת מדרגתה היא הברכה, שכנגדה אין שום לעומת בקליפות, כי אל אחר אסתרס ולא עביד פירי" (דרך הטומאה מסורסת ואינה מביאה פירות), עכ"ל. נמצא מבואר שדבר מבורך, היינו, מה שנותן פירות. וזהו שנהגו בט"ו בשבט לערוך סעודת פירות, ומקורו בזוה"ק הנ"ל, שהברכה ניכרת דווקא בפירות, דההולך בדרך הקדושה והאמת, אזי ניכר בסופו בין עובד אלוקים ללא עבדו, כדאי' שם. וכן אמר הכתוב (תהלים א' ג') 'והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יצליח'. נמצא, שהפירות אליהם צריך האדם לשאוף הם אור האמונה וכל קניניו. כלומר, אדם צריך לשאוף להגיע למצב שבו חייו מושתתים על האמונה בקב"ה, גם אם הדבר נוגד את שכלו. וצריך שיהיה באדם ציור של האמונה, כלומר האדם צריך לצייר לעצמו – באיזה אופן היה מתנהג לו היה נמצא במחיצתו של גדול הדור. על האדם לצייר לעצמו כיצד היה מתנהג בפועל, כיצד היה מדבר וכיצד היה חושב. כך לכל הפחות הוא צריך להתנהג בחיי היומיום שלו, הגם שאינו מרגיש את הבורא מספיק כדי שיתנהג כלפיו כך. וזוהי עבודת האמונה – אף על פי שאדם לא מרגיש ולא מבין, הוא צריך לכפות את עצמו להתנהג כך במחשבה בדיבור ובמעשה כלפי הבורא. כל אחד צריך לדמיין לעצמו כיצד הוא היה מתנהג, וכל אחד יש לו כמין דרך אחרת, כיון שלכל אחד יש תכונה אחרת וכל אחד בנוי בצורה אחרת, אבל הנקודה היא – שהאדם צריך להתנהג כך. וכך עליו להתנהג גם לגבי בין אדם לחבירו. הוא צריך לחשוב שחברו הוא אחד מגדולי הדור, ולהתנהג כלפיו בהתאם, וזוהי עבודה גדולה. כאשר האדם רוצה להתנהג בצורה הזאת הגוף בשום אופן אינו מסכים, וזאת היא עבודת האמונה וההשפעה – אלו שני חצאים של אותו מטבע ממש, ואלו הפירות. בזמן שהאדם מבין שכל ההצלחה המקווה לו היא ההצלחה בעניין זה, אז הוא על הדרך הנכונה, הוא שואף לדברים הנכונים. יש אנשים שחושבים שפירות זה דבר אחר – פירות זה קריירה, כסף וכדו', אבל מדברים כאלו לא משיגים שום דבר (ט"ו בשבט תשנ"ח).
ט"ו בשבט הוא כמובן סמל לעבודת האדם. כתוב לגבי הצלחת הצדיק – "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו, וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים א' ג'). הפרי הוא תוצאת עבודתו של האדם. בגשמיות האדם עובד את עבודות האילן, שהן רבות מאוד, והוא מצפה שכתוצאה מעבודתו הרבה יצאו בסופו של דבר פירות. והנה כתוב: "כי האדם עץ השדה" – האדם נמשל לעץ השדה, ע"כ מענין עבודת האילן ומענין עבודת הפירות אנו צריכים להקיש לגבי עבודת האדם. העץ אינו גדל ביום אחד. בתחילה הוא שתיל קטן, ואחר–כך הולך ומתפתח, ורק לאחר עבודות מרובות יוצאים פירות, וכך גם האדם. הפסוק אומר "עיר פרא אדם יולד" (איוב י"א י"ב) – האדם נולד רחוק והפוך ממה שצריך להיות מצד תקונו. האדם המושלם הוא האדם החי למען זולתו. האדם המושלם הוא האדם שהנאתו בחיים היא מן עשייה למען הזולת. הזולת כולל את כל מה שמחוץ לאדם – בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין אדם לרבו, והפסגה והמטרה – בין האדם והקב"ה. אבל עד שהאדם מגיע למצב זה עליו לעבוד עבודות רבות ושונות, ולעבור מצבים רבים ושונים. ה" ברכת שלום" זצ"ל כותב – שאחת מעבודות האילן היא זיבול. באילן צריך להביא את הזבל מבחוץ, אבל באדם הזבל הרי נמצא בפנים. הזבל והפסולת שבאדם הם כל מה שמפריע לאדם לחיות חיים אמיתיים של דבקות בהבורא. מתחילה נדמה לאדם שתהיה לו הנאה מחיים שבהם ישתדל לקבל הנאה ותענוג, אך זה לא נכון, ולוקח זמן עד שהאדם מבין (ואין המדובר בהבנה שכלית בלבד, אלא שהאדם ממש ירגיש) שכל זמן שהוא מרוכז בעצמו, חייו ריקניים. ברגע שהאדם מתחיל להבין שהשמחה האמיתית היא בזמן שהוא מתרכז בזולת, וכאשר הוא מבין שאהבת עצמו רק מפריעה לו לעלות על פסים נצחיים של לחיבור עם הבורא, אז הוא מתחיל לגלות שיש בו את הזבל הזה. הוא מתחיל לראות שהאהבה העצמית היא טבע מאוד חזק שהטביע בו הבורא, טבע שאינו נכנע בנקל. על כן עבודת האדם מתחלקת לשניים: עבודת האמונה ועבודת ההשפעה. והנה הן משמעות האמונה והן משמעות ההשפעה היא הכרתו של האדם בחשיבות זולתו. ההבדל הוא – שבעבודת ההשפעה על האדם לוותר על דברים שהחושים שלו נהנים מהם ולתת אותם לאחרים, ובעבודת האמונה על האדם לוותר על השכל שלו, על הבנותיו השכליות, בכדי להתחשב בזולתו. עבודת האמונה נוהגת בכל המישורים – בין אדם לחברו, בין אדם לרבו, וכמובן בין אדם והקב"ה. במישורים של בין אדם לחבירו ובין אדם לרבו – אין האדם צריך להאמין שהם נמצאים. הוא רק צריך להאמין בחשיבותם, במעלותיהם ובמידותיהם הטובות, גם אם אמונה זו מנוגדת לשכלו ולדעתו. מה שאין כן במישור של בין אדם למקום, שם האדם צריך קודם כל להאמין במציאות הבורא, ואחר–כך להאמין שמשגיח על הבריאה בכל מצב ובכל עת בהשגחה שבאה מצד רצונו להטיב לנבראיו. ה" ברכת שלום" כותב במכתביו שעבודת האמונה נקראת כך מפני שהיא כמו שאומנים ילד. את הילד אומנים לא ביום אחד, אלא לוקח שנים רבות עד שמחנכים אותו. כך אנו גם רואים בגשמיות בכל עבודות האילן. האדם צריך לזבל את העץ, לטפל בו, לגזום את הענפים המיותרים, להשגיח עליו מפני חרקים, להשגיח שהשורשים יהיו מכוסים בעפר ולא מגולים, וכו'. כך גם מצד עבודת ה'. הדרך שאותה צריך האדם לעבור, ממצב של "עיר פרא אדם יולד" אל מצב של צדיק המגיע לאהבת חברים לאהבת רבו ולאהבת ה', ושכל חדוותו ושמחתו בחיים היא כאשר הוא עומד ברשות הזולת, דרך זו היא ארוכה מאוד, וכל העבודות אשר נוהגות באילן, נוהגות גם באדם. ה" ברכת שלום" זצ"ל מפרט במכתב – כיצד כ ל עבודה שישנה באילן קיימת גם באדם. כפי שמזבלים את העץ על האדם לגלות את הזבל שבו. כפי שגוזמים חלקים מיותרים כך גס האדם צריך לנהוג. כפי שמכסים את הענפים שמגולים כלפי חוץ, כך גם האדם צריך לכסות את עבודתו ולא להבליט את הדברים הטובים שבו, בבחינת "הצנע לכת עם אלוקיך", ועוד כהנה וכהנה ה" ברכת שלום" מבאר שם. אבל הנקודה המרכזית היא שהאדם צריך לשאוף לפירות, והפירות הם עניין הדביקות בה'. כפי שאומר הזוה"ק בהקדמה לספר הזוהר (מאמר אותיות דרב המנונא סבא) איתא שהאותיות באו לפני הקב"ה, וכל אות ביקשה שהקב"ה יברא את העולם בה. וביאר שם בפירוש "הסולם" (אות כ"ט): "דהנה נודע שזה לעומת זה עשה אלוקים, שפירושו – שכנגד כל כח שיש בקדושה, עשה הקב"ה כח בס"א כנגד הקדושה. וכמו שיש ד' עולמות אבי"ע דקדושה, כן יש ד' עולמות אבי"ע דטומאה כנגדם וכו'. ובאו כל האותיות כולן אף אחת מהן לא תחסר, בכדי לברוא העולם בהוראת מדרגתה בקדושה המיוחדת לאותה האות, וכל אות מהן היתה חושבת את מעלת מדרגתה, להורות שעל ידי השגת מדרגתה יוכלו בני העולם להגביר את הקדושה על הקליפות, בכדי להגיע אל גמר התיקון הנרצה. והקב"ה דחה את כל האותיות, והשיב לכל אחת מהן, שיש כנגדה אותו כח גם בקליפות, ועל כן לא ישיגו בני העולם על ידה שום בירור. עד שבאה אות הב', שהוראת מדרגתה היא הברכה, שכנגדה אין שום לעומת בקליפות, כי אל אחר אסתרס ולא עביד פירי" (דרך הטומאה מסורסת ואינה מביאה פירות), עכ"ל. נמצא מבואר שדבר מבורך, היינו, מה שנותן פירות. וזהו שנהגו בט"ו בשבט לערוך סעודת פירות, ומקורו בזוה"ק הנ"ל, שהברכה ניכרת דווקא בפירות, דההולך בדרך הקדושה והאמת, אזי ניכר בסופו בין עובד אלוקים ללא עבדו, כדאי' שם. וכן אמר הכתוב (תהלים א' ג') 'והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יצליח'. נמצא, שהפירות אליהם צריך האדם לשאוף הם אור האמונה וכל קניניו. כלומר, אדם צריך לשאוף להגיע למצב שבו חייו מושתתים על האמונה בקב"ה, גם אם הדבר נוגד את שכלו. וצריך שיהיה באדם ציור של האמונה, כלומר האדם צריך לצייר לעצמו – באיזה אופן היה מתנהג לו היה נמצא במחיצתו של גדול הדור. על האדם לצייר לעצמו כיצד היה מתנהג בפועל, כיצד היה מדבר וכיצד היה חושב. כך לכל הפחות הוא צריך להתנהג בחיי היומיום שלו, הגם שאינו מרגיש את הבורא מספיק כדי שיתנהג כלפיו כך. וזוהי עבודת האמונה – אף על פי שאדם לא מרגיש ולא מבין, הוא צריך לכפות את עצמו להתנהג כך במחשבה בדיבור ובמעשה כלפי הבורא. כל אחד צריך לדמיין לעצמו כיצד הוא היה מתנהג, וכל אחד יש לו כמין דרך אחרת, כיון שלכל אחד יש תכונה אחרת וכל אחד בנוי בצורה אחרת, אבל הנקודה היא – שהאדם צריך להתנהג כך. וכך עליו להתנהג גם לגבי בין אדם לחבירו. הוא צריך לחשוב שחברו הוא אחד מגדולי הדור, ולהתנהג כלפיו בהתאם, וזוהי עבודה גדולה. כאשר האדם רוצה להתנהג בצורה הזאת הגוף בשום אופן אינו מסכים, וזאת היא עבודת האמונה וההשפעה – אלו שני חצאים של אותו מטבע ממש, ואלו הפירות. בזמן שהאדם מבין שכל ההצלחה המקווה לו היא ההצלחה בעניין זה, אז הוא על הדרך הנכונה, הוא שואף לדברים הנכונים. יש אנשים שחושבים שפירות זה דבר אחר – פירות זה קריירה, כסף וכדו', אבל מדברים כאלו לא משיגים שום דבר (ט"ו בשבט תשנ"ח).
