אני אחדד את ההבדל
אני אחדד את ההבדל: ניתן לנסח בשני אופנים קביעה שגניבה מנוגדת לחוק: א. אסור לגנוב. ב. עונשו של גנב – 7 שנות מאסר. לכאורה מדובר באותו דבר, אך נוסח אחד מכוון לחברה ונוסח אחד לשופט. נוסח אחד קובע שאסור לגנוב\ בעוד שהשנים רק קובע תג מחיר לפעולה. הנוסח השני, בפרשנותו הלשונית והצרה, למעשה מתיר לך לגנוב – ואתה תחליט משיקולים שלך (ערכים, עלות-תועלת וכו') אם לעשות ככה או לא. לגבי הנקודה השניה: אין ספק שהכל מתחיל בחינוך, ולא מדובר פה על ידע או מידע, אלא על חשיבה. אבל לא לזה התכוונתי. לחוק יש תפקיד מחנך בהקשר של תחימת הגבולות בין לגיטימי לאסור. יש דברים טריויאלים, אבל בשביל זה גם לא צריך לנתח לעומק יותר מידי. מנגד, יש מקומות בהם העיסוק בנורמות ע"י החוק (זו הזירה בה החברה ממקדמת את הדיון האופרטיבי-פרקטי בנורמות) מכריע סוגיות גבוליות. אני אתן דוגמא להמחשה – אם אני ואתר כורתים חוזה, הוא כמובן מחייב אותנו. אבל אם אתה כפית עלי להיכנס איתך בחוזה, ברור שעל החוזה להתבטל ושלא יהיו לו תוקף מחייב כלפי. אין ספק שצריך לשים גבול לאינטרסים שלך בכדי להגן על האוטונומיה שלי. עם זאת, הנסיבות יכולות להיות יותר מעורפלות, למשל, אם לא כפית עלי באופן פיזי אלא באמצעים כלכליים – הודעת לי שאם לא אקנה מהחברה שלך מוצר כלשהו, לא תמכור לי יותר אף מוצר (בידיעה שהדבר יהיה הרסני עבורי ולכן אני אכנע לך). כאן זו כפיה, אך עולה שאלה האם היא לגיטימית. ברור שהדוגמא מאוד ספציפית ושזו נגזרת של נגזרת, אבל חשוב שנתמקד במטרה של הדוגמא – כיצד לעיסוק בחוק, במה מותר ומה אסור, יש נפקויות חינוכיות בשאלות היותר קשות. מה שאני מנסה לומר הוא שהמשפט לא פועל רק ex-post (בדיעבד) אלא גם ex-ante (צופה פני עתיד) במובן שהוא מברר נורמות ומסדיר ציפיות של מי שיבוא בעתיד. זה מתקשר לנקודה נוספת שהעליתי – כתיבת סיפור החיים, אנחנו מתכננים את חיינו לפי מה שכדאי ואפשר להסתמך עליו (לדוגמא: אם היה נקבע שהבנק הוא גדול ועשיר ולכן פחות מוצדק להחזיר לו הלוואה, סביר להניח שבנקים לא היו נותנים הלוואות ואז לא יכולת לקחת הלוואה כדי לממן רכישת דירה). הדיון שלך הוא במהותו, לדעתי, פסיכו-פילוסופי ופחות נורמטיבי או פוזיטיבי מטבעו.
