חודש אדר לפי הקבלה
- פותח הנושא chassidus
- פורסם בתאריך
רב יצחק גינזבורג: יתרו - יתרון האור מן החושך
ש שני מיני חשך שצריך להפוך לאור, ובעצם "הא בהא תליא". יש חשך תחתון, כמו שאמרנו כרגע שיתרו בא מכל החשך שיש בעולם, מכל השיטות למיניהן (בפרט השיטות הפסיכולוגיות למיניהן הן בחינת חשך, שמנסות לחטט בתת-מודע שכולו חשך ולא אור, ובאמת כולם מגששים באפלה ללא הארת אור אמת), ומתוך כל החשך הזה הוא מוצא את האור, מתקרב לאור והופך את החשך לאור. בהפיכת החשך לאור הוא גם מוציא ניצוצות קדושים מתוך כל אותן שיטות שהוא למד. הוא הופך את החשך, את מה שאפשר להפוך ממש, באופן חיובי, ועושה ממנו אור. יש עוד פירוש ל"כיתרון האור מן החשך", שמדובר בחשך העליון, לא בחשך התחתון. גם על כך כתוב "כיתרון האור [דווקא] מן החשך". מהו החשך העליון? עליו כתוב "ישת חשך סתרו", שהקב"ה הריהו בחינת העלם עצמי – אי אפשר לדעת את ה', "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", וממילא ה' הרבה פעמים מכונה בעצמו חשך. כאשר יש תופעה של "אור חדש", כמו בבטוי "אור חדש על ציון תאיר", הוא יוצא מהחשך – הוא "אור חדש" להיות אור, שלא היה בגדר אור כלל וכלל קודם לכן, הוא היה חשך גמור, ופתאום החשך העליון הזה מתגלה. (מתוך השיעור האחרון של הרב יצחק גינזבורג שליט"א)
ש שני מיני חשך שצריך להפוך לאור, ובעצם "הא בהא תליא". יש חשך תחתון, כמו שאמרנו כרגע שיתרו בא מכל החשך שיש בעולם, מכל השיטות למיניהן (בפרט השיטות הפסיכולוגיות למיניהן הן בחינת חשך, שמנסות לחטט בתת-מודע שכולו חשך ולא אור, ובאמת כולם מגששים באפלה ללא הארת אור אמת), ומתוך כל החשך הזה הוא מוצא את האור, מתקרב לאור והופך את החשך לאור. בהפיכת החשך לאור הוא גם מוציא ניצוצות קדושים מתוך כל אותן שיטות שהוא למד. הוא הופך את החשך, את מה שאפשר להפוך ממש, באופן חיובי, ועושה ממנו אור. יש עוד פירוש ל"כיתרון האור מן החשך", שמדובר בחשך העליון, לא בחשך התחתון. גם על כך כתוב "כיתרון האור [דווקא] מן החשך". מהו החשך העליון? עליו כתוב "ישת חשך סתרו", שהקב"ה הריהו בחינת העלם עצמי – אי אפשר לדעת את ה', "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", וממילא ה' הרבה פעמים מכונה בעצמו חשך. כאשר יש תופעה של "אור חדש", כמו בבטוי "אור חדש על ציון תאיר", הוא יוצא מהחשך – הוא "אור חדש" להיות אור, שלא היה בגדר אור כלל וכלל קודם לכן, הוא היה חשך גמור, ופתאום החשך העליון הזה מתגלה. (מתוך השיעור האחרון של הרב יצחק גינזבורג שליט"א)
לדוד משכיל
New member
חודש אדר לפי הקבלה
הפירוש לפי הקבלה של ענין משנכנס אדר מרבים בשמחה, הוא הפוך ממה שחושבים ברחוב, ברחוב חושבים: למה מרבים בשמחה? עוד מעט אוכלים אזני המן, מגילת אסתר, תחפושות... אבל האמת שמעתי ממורי ורבי ה" ברכת שלום" זצ"ל, דהיה מפרש אדר מלשון אדרת שער. (מובא במלכים ב' ב' י"ג–י"ד). פירוש: המחשבות הזרות שנמצאות אצל האדם נקראות שערות מלשון סערה, כי כשהאדם מתמלא במחשבות זרות, אז הוא סוער. אם הוא אדם שרוצה לבוא לקירבת ה', זה מקומם אותו, זה מכאיב לו, זה מייסר אותו, וזה מפחיד אותו. דהנה כאשר הוא רואה עד כמה גדול הכוח של האהבה העצמית שלו, עד כמה הגשמיות שמסביבו מושכת את תשומת ליבו, זה מפחיד אותו לראות כמה הוא עלול להתרחק מן האמת, דהיינו ממציאות השי"ת. וזה נקרא מחשבות זרות. מחשבות זרות הן מחשבות על כל מה שהוא לא הקב"ה. כי המחשבה האמיתית היחידה היא המחשבה על הבורא, ש"מלוא כל הארץ כבודו", סובב כל עלמין, ומלא כל עלמין. כל מחשבה אחרת היא שקרית. אם היינו מרגישים את מציאות ה', בודאי שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לנתק לרגע את מחשבתו, או את ליבו מה'. אלא היות שאנו לא מרגישים אותו, ואנו גם לא מבינים את השגחתו, ויש לנו סתירות רבות, לכן הגשמיות שנמצאת מסביבנו מושכת את ליבנו, זה בכה וזה בכה. זה צריך להכאיב לאדם, וזה צריך להפחיד אותו. כי כל אחד צריך להסתכל על עצמו, ולעשות חשבון בן כמה הוא, כבר כמה שנים הוא מבזבז. כמה שנים נשארו לו, אף אחד לא יודע, אבל כמה שנים כבר עברו, זה כל אחד יודע. ולראות אם באמת הצליח להגיע במשך השנים להגדרה המינימלית של יהודי. מורי ורבי ה" ברכת שלום" זצ"ל היה אומר – למה נקרא מרדכי היהודי? כי דרכו היתה דרך האמונה למעלה מהדעת, למעלה מהרגש, למעלה מהטעם. לכן כתוב: "מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (שם ג' ב'). הוא לא ביטל את עצמו לפני הדיעות של המן שהן דיעות של קבלה, אלא הלך בדרכו. "ומרדכי יושב בשער המלך" – הוא האמין שדרכו מובילה לשער המלך. בגשמיות לכל שערה יש גומה בתוך הגולגולת של האדם. ואמרו חז"ל: אין שתי שערות יונקות מנקב אחד. פירושו של דבר אמר מורי ורבי ה" ברכת שלום" זי"ע – השערות האלו, כל אחת ואחת מחוררת את ראשו של האדם. כל מחשבה זרה עושה בו בקע, שנקרא "בקע לגולגולת". המחשבות הזרות האלו מורגשות רק אצל עובדי ה', אדם שמתאמץ לדון את חביריו לכף זכות, שמתאמץ לראות טוב אצל האנשים שמסביבו, הקרובים לו והרחוקים לו. מתפלא פתאום לראות – עד כמה הוא מלא במחשבות של שינאה ומשטמה כלפי אלו שנמצאים סביבו. וזה מפחיד מאוד. מדוע הוא כך? מפני שהאנשים הרציניים שרוצים לבוא לדביקות ה', הקב"ה לאט לאט מגלה להם כמה רע יש בתוכם. אבל הלאט לאט מספיק מכאיב, ומספיק מפחיד. אם הקב"ה היה מגלה לאדם איזה הרס ואיזו שנאה ואיזה נזק יכולים לצמוח מהרצון לקבל שלו, אז אני לא חושב שהיה רוצה לחיות אפילו לא דקה אחת. לכן מגלים מהשמים לאט לאט. וכשהשערות האלו מתחברות עוד אחת ועוד אחת, עד שנעשות מסכת שלימה של כאב ויסורים, זה נקרא אדרת שיער. ועל זה נאמר: משנכנס אדר מרבים בשמחה. ז"א כשנשלמת אדרת השער זה כואב מאוד, אבל דוקא צריכים להרבות בשמחה, מדוע? מפני שהקב"ה הרי מחכה להשפיע את המאור שבתורה לתקן את האדם, ולתקן את האדם, יכול האור, רק בזמן שיש דרישה אמיתית מצד האדם, והדרישה האמיתית נרקמת רק כשנשלמת אדרת השער הזאת. לכן כאשר נשלמת אדרת השער, אז האדם יודע שקרובה ישועתו לבוא, כי כבר יש לו את הכלי. יש לו גם במוח וגם בהרגשה את זה שהוא מרוחק מאוד מה', ושהוא לא ראוי לבוא במחיצת ה'. ופעמים רבות הוא חושב: זה ביזיון גדול, זה שהוא אומר: ברוך אתה ה'. כך הוא מרגיש – זה ביזיון למלך, שאדם שפל כמוהו אומר: ברוך אתה ה'. זה לא נראה מתאים, אבל ההלכה אומרת,, שצריך להגיד. וכשנשלמת אדרת השער מרבים בשמחה, דאז הוא זמן להרבות בשמחה. השמחה תלך ותתרבה באופן טבעי, אם האדם לא בורח מהמערכה, לא באמצע אדרת השער, ולא בסופה, אז "קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות" (ישעיהו נ"ו א'), דהיינו הוא יכול להיות סמוך ובטוח שהקב"ה מקרב אותו גם באמצע תהליך אדרת השער, שהוא מרגיש את הפסול שבו, את המחשבות הזרות שבו, כי הוא צריך לדעת שזה תהליך שהקב"ה מכניס אותו לתוכו, בכדי שיראה את הפסול שבו. אבל תמיד הקב"ה מאיר לאדם ומקרב אותו, גם באמצע התהליך של אדרת השער. ובסוף התהליך כשנשלם באמת החסרון, מסתימת ההכנה והאדם מוכן לזכות לאור של אמונה בקביעות. "אדיר הוא, יבנה ביתו בקרוב". (הגדה של פסח) אדר גם בא מהמילה אדיר, כמ"ש: "אדיר במרום ה'". נמצא, "כשנכנס אדר, מרבים בשמחה", ז"א שנכנס למודעות של האדם, ש"אדיר הוא, יבנה ביתו בקרוב", זה צריך למלא אותו בשמחה. ושני הדברים האלו קשורים, דענין התגלות ה' יכולה להיות, רק אצל אדם שיש לו צורך בכך. היות והקב"ה שלם, ואיננו מתגלה אם אין צורך אמיתי בכך. זה דומה, כמו שאדם רוצה להיכנס לבית ספר, אם בית הספר הוא חלש, אין כל כך הרבה דרישות מהתלמידים, אזי מבחני הכניסה לא כל כך חזקים. ככל שבית הספר יותר מעולה, אז יש יותר דרישות מהתלמיד. אם אדם רוצה להיכנס לבית ספר מעולה שבמעולים, ששם מקבלים אך ורק את המצוינים ביותר, שם מדקדקים כחוט השערה על כל אחד. נמשל: אם אדם רוצה להיכנס לחיצוניותה של התורה, חיצוניותה של הדת, אין מבחני כניסה כל כך גדולים, כל אחד יכול להיכנס. אבל ככל שאדם רוצה להיכנס יותר פנימה, וככל שההגדרות שלו על היהדות נהפכות יותר אמיתיות, ויותר פנימיות, קרי שהוא רוצה אך ורק את הקב"ה בעצמו, ולא שום דבר אחר, אז הוא צריך להיות יותר אמיתי, והרצונות צריכים להיות יותר מושלמים, בכדי שיקבלו אותו להיכל המלך. לכן הקב"ה לא מתגלה לכל אחד שקצת מרגיש איזו הרגשה של ריקנות או עצבות. זה עוד לא מקנה את גילוי ה'. אלא צריך שיבוא למצב חמור ביותר, שמצד אחד הכיסופים שלו לה' הם גדולים ביותר, ומצד שני הוא רואה את עצמו פחות ביותר מצד שיפלותו. כשיש את שתי ההפכים האלו, שרואה את עצמו כל כך שפל, כל כך רחוק, בענין של אהבת חברים, בענין של אמונה ויראה ואהבה, כל כך אין לו שייכות לזה, ומכל מקום הוא משתוקק לה' ומתגעגע אחריו, אז יש לו כלי אמיתי לדבר הנכון ויזכה בזה. ה" ברכת שלום" זצ"ל כותב במאמרים: שאדם בא להגיד תודה לה', זה תלוי בגודל השפלות שמרגיש בעצמו. ככל שהאדם מרגיש עצמו יותר בשיפלות, ממילא הוא עומד, מתפלא ומשתומם, על זה שהקב"ה נותן לו דברים כל כך טובים. ממילא התודה יוצאת מקרב ליבו. אם יש לאדם ישות מסוימת, אזי הוא סבור שמגיע לו כל מיני דברים, אז הוא לא מתרגש אם הקב"ה נותן לו משהו, אין לו את הענין של הבעת תודה. גודל התודה היא פועל יוצא מהרגשת השיפלות של האדם. ככל שהאדם מרגיש את עצמו יותר גרוע, ועם כל זה הוא רואה שהקב"ה קרוב אליו, ונתן לו התקרבות לקדושה, אם מבחינת מעשה, אם מבחינת דיבור, אם מבחינת מחשבה, אם מבחינת הרגשה, אזי צריך להודות על כל נקודה. אזי מרגיש שצריך כי האדם צריך להרגיש את האמת הזאת, שלא מגיע לו כלום, ואף על פי כן ה' חונן אותו, ונותן לו הכל. עוד כותב: כשרואים מהשמים שהאדם נותן תודה על כל דבר, אז רואים שהוא מחשיב את מה שנתנו לו, וא"כ אפשר לתת לו עוד. אם הוא לא אומר תודה, אם הוא לא מחשיב, אז אין למי לתת. אתה לא יכול לתת יהלומים לאדם, או לילד, שלא מבין מה ערכם של יהלומים. כשאדם אומר תודה, הוא מתבונן: מי אני ומה זכותי? למה נתנו לי דברים יקרים כאלו? אזי הוא מתפעל מזה, וע"כ אפשר לתת לו עוד, כי יש לו כלי. כמו"כ בין אדם לחבירו. אם יש לו ישות, הוא מסתכל על חסרונות חבירו. אם אין לו ישות, הוא מרגיש את עצמו בשיפלות, הוא מרגיש את עצמו גרוע, ונותן תודה לה', שזיכה אותו להיות עם חברים כל כך מעולים, עם אנשים כל כך חשובים, שהוא לא מבין איך הם מתחברים אליו בכלל. אזי כל יום נותן תודה לה' – על כך שחיבר אותו עם אנשים כל כך חשובים. נמצא, הכל פועל יוצא מכמה שאדם רואה את האמת על עצמו. אם כל העולם ידונו לכף זכות אחד את השני, וכל מחשבה פסולה שתעבור בראש על השני, תיכף ומיד יבערו אותה מהראש, כמו שמבערים את המחשבה המתועבת ביותר, גם אם זה יעשה מצד אינטרס, מ"מ כל העולם ייראה אחרת. ואז בוודאי נבוא על ידי זה להידבק בה' (אדר תשס"ב).
הפירוש לפי הקבלה של ענין משנכנס אדר מרבים בשמחה, הוא הפוך ממה שחושבים ברחוב, ברחוב חושבים: למה מרבים בשמחה? עוד מעט אוכלים אזני המן, מגילת אסתר, תחפושות... אבל האמת שמעתי ממורי ורבי ה" ברכת שלום" זצ"ל, דהיה מפרש אדר מלשון אדרת שער. (מובא במלכים ב' ב' י"ג–י"ד). פירוש: המחשבות הזרות שנמצאות אצל האדם נקראות שערות מלשון סערה, כי כשהאדם מתמלא במחשבות זרות, אז הוא סוער. אם הוא אדם שרוצה לבוא לקירבת ה', זה מקומם אותו, זה מכאיב לו, זה מייסר אותו, וזה מפחיד אותו. דהנה כאשר הוא רואה עד כמה גדול הכוח של האהבה העצמית שלו, עד כמה הגשמיות שמסביבו מושכת את תשומת ליבו, זה מפחיד אותו לראות כמה הוא עלול להתרחק מן האמת, דהיינו ממציאות השי"ת. וזה נקרא מחשבות זרות. מחשבות זרות הן מחשבות על כל מה שהוא לא הקב"ה. כי המחשבה האמיתית היחידה היא המחשבה על הבורא, ש"מלוא כל הארץ כבודו", סובב כל עלמין, ומלא כל עלמין. כל מחשבה אחרת היא שקרית. אם היינו מרגישים את מציאות ה', בודאי שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לנתק לרגע את מחשבתו, או את ליבו מה'. אלא היות שאנו לא מרגישים אותו, ואנו גם לא מבינים את השגחתו, ויש לנו סתירות רבות, לכן הגשמיות שנמצאת מסביבנו מושכת את ליבנו, זה בכה וזה בכה. זה צריך להכאיב לאדם, וזה צריך להפחיד אותו. כי כל אחד צריך להסתכל על עצמו, ולעשות חשבון בן כמה הוא, כבר כמה שנים הוא מבזבז. כמה שנים נשארו לו, אף אחד לא יודע, אבל כמה שנים כבר עברו, זה כל אחד יודע. ולראות אם באמת הצליח להגיע במשך השנים להגדרה המינימלית של יהודי. מורי ורבי ה" ברכת שלום" זצ"ל היה אומר – למה נקרא מרדכי היהודי? כי דרכו היתה דרך האמונה למעלה מהדעת, למעלה מהרגש, למעלה מהטעם. לכן כתוב: "מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (שם ג' ב'). הוא לא ביטל את עצמו לפני הדיעות של המן שהן דיעות של קבלה, אלא הלך בדרכו. "ומרדכי יושב בשער המלך" – הוא האמין שדרכו מובילה לשער המלך. בגשמיות לכל שערה יש גומה בתוך הגולגולת של האדם. ואמרו חז"ל: אין שתי שערות יונקות מנקב אחד. פירושו של דבר אמר מורי ורבי ה" ברכת שלום" זי"ע – השערות האלו, כל אחת ואחת מחוררת את ראשו של האדם. כל מחשבה זרה עושה בו בקע, שנקרא "בקע לגולגולת". המחשבות הזרות האלו מורגשות רק אצל עובדי ה', אדם שמתאמץ לדון את חביריו לכף זכות, שמתאמץ לראות טוב אצל האנשים שמסביבו, הקרובים לו והרחוקים לו. מתפלא פתאום לראות – עד כמה הוא מלא במחשבות של שינאה ומשטמה כלפי אלו שנמצאים סביבו. וזה מפחיד מאוד. מדוע הוא כך? מפני שהאנשים הרציניים שרוצים לבוא לדביקות ה', הקב"ה לאט לאט מגלה להם כמה רע יש בתוכם. אבל הלאט לאט מספיק מכאיב, ומספיק מפחיד. אם הקב"ה היה מגלה לאדם איזה הרס ואיזו שנאה ואיזה נזק יכולים לצמוח מהרצון לקבל שלו, אז אני לא חושב שהיה רוצה לחיות אפילו לא דקה אחת. לכן מגלים מהשמים לאט לאט. וכשהשערות האלו מתחברות עוד אחת ועוד אחת, עד שנעשות מסכת שלימה של כאב ויסורים, זה נקרא אדרת שיער. ועל זה נאמר: משנכנס אדר מרבים בשמחה. ז"א כשנשלמת אדרת השער זה כואב מאוד, אבל דוקא צריכים להרבות בשמחה, מדוע? מפני שהקב"ה הרי מחכה להשפיע את המאור שבתורה לתקן את האדם, ולתקן את האדם, יכול האור, רק בזמן שיש דרישה אמיתית מצד האדם, והדרישה האמיתית נרקמת רק כשנשלמת אדרת השער הזאת. לכן כאשר נשלמת אדרת השער, אז האדם יודע שקרובה ישועתו לבוא, כי כבר יש לו את הכלי. יש לו גם במוח וגם בהרגשה את זה שהוא מרוחק מאוד מה', ושהוא לא ראוי לבוא במחיצת ה'. ופעמים רבות הוא חושב: זה ביזיון גדול, זה שהוא אומר: ברוך אתה ה'. כך הוא מרגיש – זה ביזיון למלך, שאדם שפל כמוהו אומר: ברוך אתה ה'. זה לא נראה מתאים, אבל ההלכה אומרת,, שצריך להגיד. וכשנשלמת אדרת השער מרבים בשמחה, דאז הוא זמן להרבות בשמחה. השמחה תלך ותתרבה באופן טבעי, אם האדם לא בורח מהמערכה, לא באמצע אדרת השער, ולא בסופה, אז "קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות" (ישעיהו נ"ו א'), דהיינו הוא יכול להיות סמוך ובטוח שהקב"ה מקרב אותו גם באמצע תהליך אדרת השער, שהוא מרגיש את הפסול שבו, את המחשבות הזרות שבו, כי הוא צריך לדעת שזה תהליך שהקב"ה מכניס אותו לתוכו, בכדי שיראה את הפסול שבו. אבל תמיד הקב"ה מאיר לאדם ומקרב אותו, גם באמצע התהליך של אדרת השער. ובסוף התהליך כשנשלם באמת החסרון, מסתימת ההכנה והאדם מוכן לזכות לאור של אמונה בקביעות. "אדיר הוא, יבנה ביתו בקרוב". (הגדה של פסח) אדר גם בא מהמילה אדיר, כמ"ש: "אדיר במרום ה'". נמצא, "כשנכנס אדר, מרבים בשמחה", ז"א שנכנס למודעות של האדם, ש"אדיר הוא, יבנה ביתו בקרוב", זה צריך למלא אותו בשמחה. ושני הדברים האלו קשורים, דענין התגלות ה' יכולה להיות, רק אצל אדם שיש לו צורך בכך. היות והקב"ה שלם, ואיננו מתגלה אם אין צורך אמיתי בכך. זה דומה, כמו שאדם רוצה להיכנס לבית ספר, אם בית הספר הוא חלש, אין כל כך הרבה דרישות מהתלמידים, אזי מבחני הכניסה לא כל כך חזקים. ככל שבית הספר יותר מעולה, אז יש יותר דרישות מהתלמיד. אם אדם רוצה להיכנס לבית ספר מעולה שבמעולים, ששם מקבלים אך ורק את המצוינים ביותר, שם מדקדקים כחוט השערה על כל אחד. נמשל: אם אדם רוצה להיכנס לחיצוניותה של התורה, חיצוניותה של הדת, אין מבחני כניסה כל כך גדולים, כל אחד יכול להיכנס. אבל ככל שאדם רוצה להיכנס יותר פנימה, וככל שההגדרות שלו על היהדות נהפכות יותר אמיתיות, ויותר פנימיות, קרי שהוא רוצה אך ורק את הקב"ה בעצמו, ולא שום דבר אחר, אז הוא צריך להיות יותר אמיתי, והרצונות צריכים להיות יותר מושלמים, בכדי שיקבלו אותו להיכל המלך. לכן הקב"ה לא מתגלה לכל אחד שקצת מרגיש איזו הרגשה של ריקנות או עצבות. זה עוד לא מקנה את גילוי ה'. אלא צריך שיבוא למצב חמור ביותר, שמצד אחד הכיסופים שלו לה' הם גדולים ביותר, ומצד שני הוא רואה את עצמו פחות ביותר מצד שיפלותו. כשיש את שתי ההפכים האלו, שרואה את עצמו כל כך שפל, כל כך רחוק, בענין של אהבת חברים, בענין של אמונה ויראה ואהבה, כל כך אין לו שייכות לזה, ומכל מקום הוא משתוקק לה' ומתגעגע אחריו, אז יש לו כלי אמיתי לדבר הנכון ויזכה בזה. ה" ברכת שלום" זצ"ל כותב במאמרים: שאדם בא להגיד תודה לה', זה תלוי בגודל השפלות שמרגיש בעצמו. ככל שהאדם מרגיש עצמו יותר בשיפלות, ממילא הוא עומד, מתפלא ומשתומם, על זה שהקב"ה נותן לו דברים כל כך טובים. ממילא התודה יוצאת מקרב ליבו. אם יש לאדם ישות מסוימת, אזי הוא סבור שמגיע לו כל מיני דברים, אז הוא לא מתרגש אם הקב"ה נותן לו משהו, אין לו את הענין של הבעת תודה. גודל התודה היא פועל יוצא מהרגשת השיפלות של האדם. ככל שהאדם מרגיש את עצמו יותר גרוע, ועם כל זה הוא רואה שהקב"ה קרוב אליו, ונתן לו התקרבות לקדושה, אם מבחינת מעשה, אם מבחינת דיבור, אם מבחינת מחשבה, אם מבחינת הרגשה, אזי צריך להודות על כל נקודה. אזי מרגיש שצריך כי האדם צריך להרגיש את האמת הזאת, שלא מגיע לו כלום, ואף על פי כן ה' חונן אותו, ונותן לו הכל. עוד כותב: כשרואים מהשמים שהאדם נותן תודה על כל דבר, אז רואים שהוא מחשיב את מה שנתנו לו, וא"כ אפשר לתת לו עוד. אם הוא לא אומר תודה, אם הוא לא מחשיב, אז אין למי לתת. אתה לא יכול לתת יהלומים לאדם, או לילד, שלא מבין מה ערכם של יהלומים. כשאדם אומר תודה, הוא מתבונן: מי אני ומה זכותי? למה נתנו לי דברים יקרים כאלו? אזי הוא מתפעל מזה, וע"כ אפשר לתת לו עוד, כי יש לו כלי. כמו"כ בין אדם לחבירו. אם יש לו ישות, הוא מסתכל על חסרונות חבירו. אם אין לו ישות, הוא מרגיש את עצמו בשיפלות, הוא מרגיש את עצמו גרוע, ונותן תודה לה', שזיכה אותו להיות עם חברים כל כך מעולים, עם אנשים כל כך חשובים, שהוא לא מבין איך הם מתחברים אליו בכלל. אזי כל יום נותן תודה לה' – על כך שחיבר אותו עם אנשים כל כך חשובים. נמצא, הכל פועל יוצא מכמה שאדם רואה את האמת על עצמו. אם כל העולם ידונו לכף זכות אחד את השני, וכל מחשבה פסולה שתעבור בראש על השני, תיכף ומיד יבערו אותה מהראש, כמו שמבערים את המחשבה המתועבת ביותר, גם אם זה יעשה מצד אינטרס, מ"מ כל העולם ייראה אחרת. ואז בוודאי נבוא על ידי זה להידבק בה' (אדר תשס"ב).
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.