וורדים כחולים- פרק 5
זה הפרק האחרון לזמן הקרוב, אני נכנסת לתקופת בחינות, אבל מבטיחה שאחזור! לסיפור צפויים להיות 12 פרקים!(יש למה לחכות) כמו כן מצרפת את הפרקים הקודמים, למי שעוד לא קרא. מבקשת ביקורת, ואם בא לכם- מה נראה לכם עומד להתרחש בהמשך- לכל הכיוונים?
אוהבת, אליס. *קאג= מיכל קיבול לבירה, חבית בעצם. לא יודעת איפה אתם למדתם בקורס הברמנים שלכם- אצלנו זה היה השם.
היום התנהל בעצלתיים, שעה זוחלת לשעה הבאה אחריה- לימודים, הפסקת אוכל וסיגריה, לימודים בספריה והעתקת החומר החסר וכו'. בעבודה הכל התנהל כשורה, פתיחת משמרת הערב הלכה חלק ובלי תקלות או חוסרים, והלקוחות הקבועים שטיפטפו לאיתם אל פאב המסעדה האהוד בחרו הערב שלא להציק לה, או שמא ניתן לומר שלא הציקו לה "יותר מדי" בעצם. האווירה השמחה גובתה במוזיקת ג'אז סוערת אך אפלה במקביל, סטייל שנות ה30. (היום תורה של הצ'אקרית מיכל לבחור את המוזיקה- תמיד קולעת להלך הרוח של מאי.) "מאי יש בעיה."- זו ג'ני ה"צעירה" המתלמדת הנצחית(שלאיש אין סבלנות אליה) "מה קרה הפעם? דברי מהר יש לי ים הזמנות ובונים על הסטנד." "אני אמורה להחליף את הקאג* של הבירות נכון??"- "נו?" "אז זהו, שאני לא יכולה, יש לי "פטור" מסחיבה של דברים כבדים, יש לי בעיה בגב." (יש לה פטור!?- מה לעזאזל היא חושבת שהיא, עוד בצבא?! אני כבר אדבר עם עדי על כל הסיפור הזה שלה, היא לא יכולה להמשיך לתקוע לי את המשמרות עם השטויות שלה...) "טוב, תקחי את 5, 9, ו12- ותוציאי גם קינוח ל15. את מסוגלת לכך??" "כן!" היא מחייכת באושר, מרוצה מהצלחת התרגיל שלה. "אני אצא למחסן להביא את הקאג החסר- זה טובורג רד נכון?- עידו תשים עין בינתיים." היא יוצאת החוצה אל מאחורי הבניין לכיוון המחסן הקטן שנמצא בחצר. בדרך כלל המקום הזה נחמד לה, והיא חומקת אליו תכופות- כאן העובדים האחרים אינם יכולים לראותה תוהה, עצובה, מהורהרת או כעוסה, והיא יכולה "לגנוב שאכטה", להרגע שניה לפני החזרה להמולת העסקנית שבפנים... היום, הפניה הזו שמלאה בעשבים שוטים, ושברי הריהוט הישן המגובב בערימות, ואפילו הכיסא הנטוש שנטוע באדמה שהוא ה"פינה שלה"- כולם מוארים באור שונה. ההרגשה בחוץ משונה למדי, כאילו משהו אורב לה באחד הצללים, צופה בה, מחכה. היא משתהה ועומדת במקומה זמן מה, חושבת מה שונה כאן היום. חשוך כאן הרבה יותר היום, לא? ופתאום מתעשתת ונזכרת שיש סרוויס בפנים-והלקוח עדיין מחכה לבירה שלו, כועסת על עצמה מעט ששקעה והשתהתה כל כך, ומתחילה להתקדם אל המחסן. כשהיא מתעסקת עם המפתחות כדי למצוא את המתאים למנעול, (למה הם אף פעם לא מסומנים!?) ממלאת אותה בבת אחת אימה אדירה, מסמאת, מקפיאה לחלוטין- יש נוכחות נוספת באזור שלה, קרובה אליה עד מאוד!!! היא צווחת קצרות ומפילה את הצרור על הרצפה, כשהיא מרגישה הבל נשימה קר על צווארה, ויד(?) מלטפת את קצוות שיערה הארוך... מאחוריי!!! מה זה לעזאזל!? היא מסתובבת ומתחילה לרוץ במהירות רבה ככל האפשר לכיוון המסעדה- עוצמת את עיניה בחוזקה ומתפללת לכל מי שרק אפשר שתנצל מהמצב הזה. להפתעתה הרבה בסוף מגיעה לפתח הכניסה האחורית למסעדה בשלום. מתנשפת בטירוף כמו אחרי מרתון מאומץ, רועדת כולה, היא נכנסת פנימה... "עדי! איפה עדי?!? אני...-בירה, בחוץ...- נגע בי ובר-ברחתי...וא-" מאי מתמוטטת על רצפת המטבח, לבהלת כל הנמצאים.
אני והוא עומדים במקום בו קפא הזמן, הוא מאחורי, מחייך, נושף בעורפי וצווארי,והרגשת הנוכחות הניצחת שלו ממלאת אותי עד אפס מקום כמעט... אני שומעת את הכל טוב יותר, כל רחש בגן המפואר שלנו, כל עכבר חמקן, כל עלה שנושר כי הגיע זמנו, כל רגב אדמה המתפצח מתחת נעלינו. אני רואה הכל טוב יותר- חדות מפליאה וחודרת, אבל אני בוחרת שלא להסתכל לאחור, משחקת איתו את המשחק שבחר הוא לשחק. גם אני מחייכת. הוא מעביר ידו בשיערי הגלי, ואני מצטמררת למגעו האהוב והמוכר כל כך. השמלה שלי מתנפנפת ברוח הלילה, ואני חשה שהוא חוגר את הפגיון הזה שלו- שוב יצא להלחם למעני, למענינו, למען החופש בעתידנו שיבוא עוד... האאורה החזקה שלו מקיפה אותי בעיגול קסמים מבורך, ואני מציצה לתוכו, לנשמתו. "הבטחתי שאשוב, אהובתי." אני רוצה להסתובב אליו, לחבקו, ליפול אל בין זרועותיו, אבל כשאני מנסה הכל מתמוסס, ואני נעלמת אל ערפול מעיק וכבד, דוהה במרחב האינסוף.
"מאי את בסדר?!- התעוררת! תודה לאל!!!" -"מה, מה... מה קרה?" היא מרחפת מעט, לא בטוחה במה שעבר עליה... "נכנסת היסטרית לגמריי מהמחסן, אמרת שמישהו נגע בך והתעלפת! היית באאוט איזה 3דקות, נלחצנו בטירוף! את בסדר עכשיו?" "כן, אני חושבת... היה מישהו בגינה האחורית! הוא ניסה לגעת בי ליד המחסן! פחדתי כל כך, זה היה נורא!!! איך נכנס לשם מישהו, הרי היא אטומה מכל הפינות לא?" היא שואלת, לחוצה שוב. "את בטוחה שהיה שם מישהו? זה קצת לא הגיוני, הגינה היא מובלעת סגורה, אפשר להכנס אליה רק בקפיצה מחלון אחד הבניינים האחרים, או מתוך המסעדה. מי מהעובדים היה בחוץ איתך?" עדי המנהל מנסה להסדיר איתה את העניין. "אף אחד, יצאתי לבד, נו אני לא מטורפת עדי, ברצינות! היה שם מישהו!!!" הוא מציע לצאת איתה לבדוק, והיא פוסעת אחריה עם כוס המים בידה, מפוחדת. כשהם יוצאים הוא מעיר על פנס הקיר השרוף("בגלל זה חשוך פה!- ממתי את פוחדת מחושך הא מאי?") ומסייר בכל רחבי הגינה הקטנה פעמיים. מאי עומדת ליד דלת המסעדה(מה שבטוח בטוח!) ומחכה שימצא את המטריד, אבל עדי לא מוצא כלום וחוזר בידיים ריקות. "בטוחה שאת לא עייפה מדי או משהו?- בזמן האחרון את נראת מעט חיוורת, את ישנה מספיק בכלל עם הלימודים שלך והכל?" הוא נראה דואג ואבהי פתאום. "אני מצטערת שהבהלתי אתכם, אולי באמת זה בגלל העייפות, או תקופת לחץ כזו... בטח זה לא היה כלום- אבל תודה שבדקת!" היא אומרת חלושות. עדי מחייך ואומר שאין שום בעיה ושהיא משוחררת הביתה מוקדם ושתישן טוב. אחרי שהוא נכנס היא משתהה עוד רגע קל, מביטה שוב אל האופל המצטבר בגן... שם מבין הצללים מביטות אליה עיניים ירוקות בוהקות, חודרות את כסותה, מפלחות את קרביה, מוודאות שהיא יודעת שהוא אכן אמיתי, והכל קרה. "הבטחתי שאשוב, אהובתי."
זה הפרק האחרון לזמן הקרוב, אני נכנסת לתקופת בחינות, אבל מבטיחה שאחזור! לסיפור צפויים להיות 12 פרקים!(יש למה לחכות) כמו כן מצרפת את הפרקים הקודמים, למי שעוד לא קרא. מבקשת ביקורת, ואם בא לכם- מה נראה לכם עומד להתרחש בהמשך- לכל הכיוונים?
