וורדים כחולים- פרק 4
היא התעוררה, מוחה מפניה קורי שינה ואת עייפות הלילה, נמתחת חזק, מקצה לקצה. מאז אותו חלום שחלמה ביום ההולדת שלה שחל בחודש שעבר, לא הצליחה לישון כמו שצריך, אפילו לא לילה אחד. עכשיו, כשחודש הייתה נאבקת עם עצמה שחס וחלילה לא תשקע שוב בחלום כזה או אחר, הרגישה מותשת ועייפה כל כך... כמו כדור ים מפונצ'ר, שדרך החור הקטן שבו נגוז לאט כל האוויר אל החלל הפתוח. והנה- עוד יום עבר... הגיע זמן ללכת ללימודים ואחרי כן לעבודה, משמרת הערב במסעדה מחכה רק לה. מאי קמה, כשהיא גוררת את עצמה בקושי רב מחמימות המיטה, והחלה מתארגנת לקראת יציאה. בחדר הסמוך אליה שמעה את הנשימות הקולניות של נעמה המצוננת התמידית שישנה חזק, כמובן אחרי בילוי לילי לוהט כרגיל. היא קינאה בה פתאום, למרות שכשחשבה על זה, לא ממש היתה לה סיבה לקנא- החיים שלה עצמה היו טובים מאוד. רגילים, אורדינאריים, שגרה סבירה ואפילו לא דוחקת מידי... מאי למדה בערבים, ארבעה ערבים בשבוע במכינה לרפואה, משפרת את מה שצריך, במקביל ללימודי התעודה בסיוע טיפולי פעיל עם בע"ח. זה לא היה המקצוע האולטימטיבי והחלומי שבו חשקה (הרי לשם כך למדה במכינה...) אבל היא אהבה את הלימודים, והייתה טמונה בהם אפשרות אמיתית להועיל לזולת, דבר נוסף שקסם לה. בבקרים ובערבים שלא למדה, עבדה כמנהלת משמרת ברמנים בפאב-מסעדה גדול וידוע במרכז תל אביב. כל זה אפשר לה להחזיק דירה (אמנם לא באיזור הכי לוהט, דירה מעט מצ'וקמקת, ועם שותפה בלאגאניסטית למדיי, אבל עדיין...) בזכות עצמה, וכמעט שלא נעזרה בהוריה המבוגרים, או בגורם חיצוני כלשהו. היא הייתה עצמאית, חייתה את חיה על פי בחירתה, וכמעט תמיד קיבלה את תמיכת הוריה, בכל מה שבחרה לעשות. -אז מדוע הרגישה שהיא מקנאה בנעמה??? לנעמה לא היו את החיים הנוחים שהיו למאי... הצעירה נאלצה להלחם על כל נשימה, בערך מהיום בו נולדה. את קורות ההיסטוריה העצובה שלה, עם האב האלכוהוליסט והאם הפאסיבית, העישון, השתיה(שעודה נמשכת) וההתפרעויות המיניות, מאי שמעה בחלקים שבורים ומרוסקים מפיה של נעמה, מידי פעם כשישבו לשיחת נפש של שותפות. לה עצמה היו חיים שלווים. אמנם ידעה כי היא מאומצת, וכי אומצה לאחר שנים של ניסיונות הריון כושלים של אימה, אבל זה מעולם לא הפריע להם או לה להרגיש כמשפחה אמיתית. שלוש אחרי שאומצה, הרתה אימה לבסוף, ובאושר רב נוספה למשפחה אחותה הקטנה דניאל, ולאחריה אחיה הקטן עידו, והשמחה הייתה חלק קבוע וברור מהשגרה השלווה של כולם. מאי שירתה כפקלש"ית במפקדה בשיזפון, מרחק שנות אור מהקיבוץ הירוק והקריר בצפון שהיה הבית, ובסיום השנתיים הסתמיות הללו, ארזה עצמה, נפרדה לשלום זמני בהחלט ועקרה לתל אביב, למצוא את מקומה לבד, והצליחה בכך כביכול. היא סיימה לשתות את הקפה, והיטתה אוזן לכיוון חדרה של נעמה... התחושה הצורבת של הקנאה הלא ממשית הזו, עדיין בערה אצלה בחזה. הייתה לה הרגשה, שמשהו גדול, מפחיד, עומד לקרות בחיה... משהו לא מודע, לוט בערפל. הרגשה מעיקה שלא כדאי לה להיות היא עצמה. שעדיף היה לו הייתה אחרת, שונה. רק לא היא. אבל תוך זמן קצר היא ניערה את ראשה לצדדים, וחשבה לעצמה שזו סתם הרגשה מטופשת, ושזה ככה כי היא עייפה כל כך, והעייפות גורמת לתחושות מוזרות. אם רק הייתה יכולה להמשיך לישון עכשיו, כמוה... מאי לקחה את המפתחות, התיק והסיגריות, בדקה שלא שכחה כלום מאחור, ויצאה אל הרחוב. עוד יום החל. יום שבסופו התעתד להתחיל אותו השינוי, ה"משהו" הזה, שממנו היא כה פחדה.
היא התעוררה, מוחה מפניה קורי שינה ואת עייפות הלילה, נמתחת חזק, מקצה לקצה. מאז אותו חלום שחלמה ביום ההולדת שלה שחל בחודש שעבר, לא הצליחה לישון כמו שצריך, אפילו לא לילה אחד. עכשיו, כשחודש הייתה נאבקת עם עצמה שחס וחלילה לא תשקע שוב בחלום כזה או אחר, הרגישה מותשת ועייפה כל כך... כמו כדור ים מפונצ'ר, שדרך החור הקטן שבו נגוז לאט כל האוויר אל החלל הפתוח. והנה- עוד יום עבר... הגיע זמן ללכת ללימודים ואחרי כן לעבודה, משמרת הערב במסעדה מחכה רק לה. מאי קמה, כשהיא גוררת את עצמה בקושי רב מחמימות המיטה, והחלה מתארגנת לקראת יציאה. בחדר הסמוך אליה שמעה את הנשימות הקולניות של נעמה המצוננת התמידית שישנה חזק, כמובן אחרי בילוי לילי לוהט כרגיל. היא קינאה בה פתאום, למרות שכשחשבה על זה, לא ממש היתה לה סיבה לקנא- החיים שלה עצמה היו טובים מאוד. רגילים, אורדינאריים, שגרה סבירה ואפילו לא דוחקת מידי... מאי למדה בערבים, ארבעה ערבים בשבוע במכינה לרפואה, משפרת את מה שצריך, במקביל ללימודי התעודה בסיוע טיפולי פעיל עם בע"ח. זה לא היה המקצוע האולטימטיבי והחלומי שבו חשקה (הרי לשם כך למדה במכינה...) אבל היא אהבה את הלימודים, והייתה טמונה בהם אפשרות אמיתית להועיל לזולת, דבר נוסף שקסם לה. בבקרים ובערבים שלא למדה, עבדה כמנהלת משמרת ברמנים בפאב-מסעדה גדול וידוע במרכז תל אביב. כל זה אפשר לה להחזיק דירה (אמנם לא באיזור הכי לוהט, דירה מעט מצ'וקמקת, ועם שותפה בלאגאניסטית למדיי, אבל עדיין...) בזכות עצמה, וכמעט שלא נעזרה בהוריה המבוגרים, או בגורם חיצוני כלשהו. היא הייתה עצמאית, חייתה את חיה על פי בחירתה, וכמעט תמיד קיבלה את תמיכת הוריה, בכל מה שבחרה לעשות. -אז מדוע הרגישה שהיא מקנאה בנעמה??? לנעמה לא היו את החיים הנוחים שהיו למאי... הצעירה נאלצה להלחם על כל נשימה, בערך מהיום בו נולדה. את קורות ההיסטוריה העצובה שלה, עם האב האלכוהוליסט והאם הפאסיבית, העישון, השתיה(שעודה נמשכת) וההתפרעויות המיניות, מאי שמעה בחלקים שבורים ומרוסקים מפיה של נעמה, מידי פעם כשישבו לשיחת נפש של שותפות. לה עצמה היו חיים שלווים. אמנם ידעה כי היא מאומצת, וכי אומצה לאחר שנים של ניסיונות הריון כושלים של אימה, אבל זה מעולם לא הפריע להם או לה להרגיש כמשפחה אמיתית. שלוש אחרי שאומצה, הרתה אימה לבסוף, ובאושר רב נוספה למשפחה אחותה הקטנה דניאל, ולאחריה אחיה הקטן עידו, והשמחה הייתה חלק קבוע וברור מהשגרה השלווה של כולם. מאי שירתה כפקלש"ית במפקדה בשיזפון, מרחק שנות אור מהקיבוץ הירוק והקריר בצפון שהיה הבית, ובסיום השנתיים הסתמיות הללו, ארזה עצמה, נפרדה לשלום זמני בהחלט ועקרה לתל אביב, למצוא את מקומה לבד, והצליחה בכך כביכול. היא סיימה לשתות את הקפה, והיטתה אוזן לכיוון חדרה של נעמה... התחושה הצורבת של הקנאה הלא ממשית הזו, עדיין בערה אצלה בחזה. הייתה לה הרגשה, שמשהו גדול, מפחיד, עומד לקרות בחיה... משהו לא מודע, לוט בערפל. הרגשה מעיקה שלא כדאי לה להיות היא עצמה. שעדיף היה לו הייתה אחרת, שונה. רק לא היא. אבל תוך זמן קצר היא ניערה את ראשה לצדדים, וחשבה לעצמה שזו סתם הרגשה מטופשת, ושזה ככה כי היא עייפה כל כך, והעייפות גורמת לתחושות מוזרות. אם רק הייתה יכולה להמשיך לישון עכשיו, כמוה... מאי לקחה את המפתחות, התיק והסיגריות, בדקה שלא שכחה כלום מאחור, ויצאה אל הרחוב. עוד יום החל. יום שבסופו התעתד להתחיל אותו השינוי, ה"משהו" הזה, שממנו היא כה פחדה.