הכי קרוב לבד

הכי קרוב לבד

סתם משהו שכתבתי. למנהל- אם זה לא מתאים, או סתם מציק, לא אכפת לי שתמחק. חפירה בנושא בדידות, יצירה אמנותית, דיכאון, יצירה אמנותית בהשראת דיכאון ושאר שטויות שיוצאות לי מהראש כשאני סגורה לבד בחדר במשך יותר מדי זמן. אה כן, וגם קצת על עצמי. כנראה שטיפוסים בודדים, גם אם יוצא שבשלב כלשהו בחייהם הם לא בודדים, הם בסופו של דבר תמיד יחזרו לזה, כי הרבה יותר נוח להיות לבד, וזה הכי אמיתי עם עצמך. כל הימים שאני יושבת בבצפר ומחכה נואשות שמישהו ישאל מה איתי. כשמישהו שואל מה איתי- אני מחייכת את החיוך הדבילי שאי אפשר לשלוט עליו וענה, "הכל בסדר". אני מתה שיהיה לי מישהו שיהיה איתי ושיהיה לו אכפת ממני. כשידיד שאני דוקא מאד מחבבת מגלה אלי סימני חיבה והתעניינות- אני נרתעת, רוצה שיעזוב אותי לבד ולא יציק. הכי קרוב לבד. אנשים הם לא תמיד בודדים בגלל שהם לא מסתדים עם אנשים, למרות שבמקרה שלי אני באמת לא מסתדרת איתם הכי טוב. בדידות נראית לי כמו הדבר הכי נכון, אולי בגלל הסיטואציה הנוכחית בה אני נמצאת. זה חשוב לאהוב, אבל לא להיות קשור לאנשים באופן שאתה נהיה תלוי בהם. בדידות, כפי שציינתי, היא הדבר האמיתי, והיא מאפשרת יצירה. הלוואי שיום אחד אני אהווה השראה לאנשים אובדנים. אני לא חושבת שיגיע יום בו ארצה באמת להתאבד. העניין הוא שאני כל כך אוהבת להתחבר לאמנים האלה שבאמת מוציאים את האפלה שבתוכם לתוך יצירה אמנותית. קורט קוביין, פינק פלויד, אפילו אביב גפן. רק שלא חייב להיות לזה סוף סטייל סיד בארט. אני אוהבת יותר מוזיקה, אבל הכישרון האמנותי שלי הוא יותר בציור. האמת שדי נוח כשצוללים. אז זהו, שלא ממש. אני אוהבת את האפלה, המלנכוליה והרגש המנוכר, לא רק בגלל שזה נוח. זה פשוט... יפה בעיניי. כלומר, רק אם מוציאים את הטוב שבדברים האלה- כמו שאביב מתרגם את העצב לשירים יפהפיים (או לפחות עשה זאת בעבר- לא רוצה להכנס לכל עניין המסחור, פשוט כששומעים את השירים הישנים, זה לא אפשרי לחשוב שהם לא באו ממקום אמיתי וכואב), ולא כאשר צוללים למקומות חשוכים שאי אפשר לצאת מהם. דיכאון זה לא דבר רע, זה דבר שמחזק ושחיים בלעדיו הם לא חיים מלאים בעיניי. לא כל האנשים שמחים, אבל כולם עצובים באיזשהו מקום. סטיבן ווילסון אמר איזה משהו דומה אם אני לא טועה, שעצב הוא תכונה משותפת שמחברת בין כל האנשים. "אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת" את אומרת "אתה מחפש ומוצא את זה אתה מכור אתה לא יכול אחרת" לפעמים אני שונא את הכנות שלך אבל נדמה לי שאת צודקת אני מחפש ומוצא את זה כנראה שאני לא יכול אחרת כנראה שאני לא יכולה אחרת. אולי הלוק האפלולי והשחור בעיניים היא פוזה נלווית, אבל זה בא מיסוד אמיתי. היסוד העמוק שבי, הDNA אם תרצו, הוא עצוב. העצב מרגש אותי הרבה יותר משמחה. בשירים, בנופים. באישיות של בני אדם. המקוריות והיופי שמתבטאים ביצירה מקורם במלנכוליה ובשקט, לפחות אצלי, כשאני לא עסוקה באנשים אחרים אלא רק בבדידות שלי. אני גם מאמינה שאמן צריך להיות מעופף במידה מסוימת, לא להיות כבול למציאות יותר מדי (לא שאני קוראת לעצמי אמנית- יש עוד דרך ארוכה). אנשים שהם קצת עפיפונים ונוטים לבהות בחלל, הם בדרך כלל יותר יצירתיים מאנשים אחרים. והמוזיקה כל כך, כל כך משפיעה. Dark Side בקלות שימש לי מקור השפעה בלתי נגמר לסדרת ציורים גדולה. אני מודה שכשאני כותבת את השורות האלה, אני חושבת יותר על מה יישמע יפה למי שקורא. זה חופש מסוים שמאפשר לי לחשוף את עצמי כמו שאני לא חושפת את עצמי בסביבת אנשים שקרובים אלי, כלומר זה סוג של חשיפה, אולי פורקן, או שיעמום. וזה נחמד לשתף גם אם זה באינטרנט בפורום שהוא לא פעיל במיוחד, תחת שם אנונימי.
 
חס וחלילה למחוק

כל עוד שאיין העלבות כלפיי מישהו זה בסדר.
 
שהייתי בן 21 כתבתי בפורום הרשמי של אביב

שהייתי בן 21 כתבתי בפורום הרשמי של אביב גם מין ספר יומן בתוך הפורום. אז זה לגמרי הזכיר לי את עצמי. בעבר. ותמיד יש רצון לכתוב עוד . אבל עברו שנים והכוח לא מה שהיה בכתיבה. אז אני לגמריי מבין -גם אני הרבתי לכתוב. יש לך גלרייה ברשת של הציורים שלך? את אוהבת אנשים עצובים אבל בגיל שלי הם דחויים לא אוהבים אותם. לא מקבלים אותם. ניראה לי שאנחנו מתאימים בהבנה הזאת
 
נחמד לשמוע

שמישהו מבין את הצורך הזה לכתוב
אני מניחה שאם מחפשים ממש טוב מוצאים עוד אנשים שמרגישים כמו שאתה או אני מרגישים.. ("אתה לא לבד... אחרים לבד איתך") תמיד משמח לשמוע הזדהות.. אני מאחלת לך שתמצא מקום בו לא תרגיש דחוי..אם כך אתה מרגיש עכשיו. ובקשר לציורים..אין לי גלריה אבל אני יכולה לשלוח לך בפרטי אם זה מעניין אותך:)
 

lemon vafel

New member
אם כבר אז כבר

רק חפשתי צוהר לפורקן כתיבה, נראה לי שזהו המקום והדיון המתאים... מעניין איך תמיד צריך לפנות זמן. נראה לי שהגיע השעה להתחיל לנסות ולפנות קצת זמן לזמן בכבודו ובעצמו, אולי כך אוכל להתמודד מול העתיד לבוא בצורה עדיפה לאחר שאדע כיצד להיערך לו. בבית הדין העליון של הזמן הממוקם בין צומת חיים ומוות לפינת מציאות ודמיון, מתאספות מדי יום ביומו אותן שניות שנשכחו מזכרון נחלת הכלל אך נחקקו בתודעת פרט יחיד. איש לא שם לב למקום משכנן והן אינן מוצאות מנוח, רק דבר אחד הן מבקשות, להתאחד. לבד הן לא שוות הרבה ומתפקדות כתא בודד, אך כתלכיד הן חוברות האחת לאחרת ויוצרות משהו גדול מהן, דקות. הדקות רק רוצות להפוך לשעות, והשעות מלגלגות ממרום מושבן כי אלה יודעות את מקומן ומחפשות להפוך ליממה. היממה דורשת את השבוע, השבוע את החודש, והחודש את השנה. השנה את העשור, העשור את היובל וכך הלאה. לעולם לא אוכל להכיל את הזמן, יום יבוא והוא זה שיוכל להכיל אותי כעוד שנייה בודדת שאינה מסמלת דבר. רק נותר להסתפק במה שיש, כי אותן שניות שנוקפות לא תחזורנה לעולם, הן רק יצטברו ויהפכו למשהו גדול ממני שיגרום לי להעלם. לפעמים אני הולך לבתי קברות, רק כדי להיות בטוח שרוב האנשים עדיין מצליחים לזכור את מה שלעולם לא יוכלו לשכוח. יש כאלה שמניפים ידיים לשמיים, אחרים מספידים ואחדים אף מקוננים. ואני? אני נמנה עם אותם אנשים שמעדיפים להביט מהצד ולחשוב. לחשוב מתי זמני יגיע, כי לעולם לא אוכל לברוח מהתור, רק להידחף. לחשוב מה כבר עשיתי או שיכולתי לעשות אחרת על מנת להפוך את העולם בו אני חי למקום טוב יותר, לא עבורך אלה עבורי. עוד יום עובר והחיים חייבים להמשך, אך כיצד? האם באמת התהום כבר נפרסה וזה רק אני שמסרב להאמין בכך? ואיך ניתן להאחז במשהו שכלל לא קיים? יש לי כל כך הרבה שאלות שלרובן לא אוכל למצוא תשובה לעד. כבר השלמתי עם העובדה שאני נמצא בתוך משחק של מחשבות שמתנהל אצלי בתוך הראש, ורק אני יכול להשפיע עליו. לעולם לא אוכל להרים ידיים לשמיים ולזעוק בתחנונים, אני רק פורס אותן לצדדים ונותן לרוח והחול לעטוף אותי ולחמוק מבעד לידיי. החול והרוח לא יחדלו לעולם, אבל אני כן. אולי אני פשוט נהייתי מילה בעצמי, ולכן לא אוכל עוד להגיד עליי דבר. יותר מכך, אני מקווה לשתוק, לפעמים שתיקה אומרת הרבה יותר ממילים שרק נזרקות באוויר ונבלעות בתוך חלל החדר. תמשיכו לחייך, הפסקתי להפריע, מבטיח. אל תשכחו לנשום, זה חשוב. וטיפת האושר? היא פשוט נמצאת מבעד לדמעות. אל תפסיקו להאחז במשהו, בעיקר בעצמכם. ושוב, תמשיכו לחייך עד האופק בו השמש מסתנוורת, אחרת איך תהיו מאושרים?
 
מתוקה, זה יעבור...

אני כל כך זוכרת איך חשבתי והרגשתי כמו שאת מתארת עכשיו. אני מבטיחה לך שזה עובר. את בתיכון או שפספסתי? אם כן, אז זה היה השלב שבו גם אני הרגשתי ככה. ואז הלכתי לצבא. הייתי בבסיס סגור, וטוב שכך, הכרתי אנשים מקסימים, פתאם היו לי המון חברים, ומשם הכל פרח. מה שאת מרגישה עכשיו הוא תוצאה בין השאר של גיל ההתבגרות, חלק מזה בכלל כימי. זה יעבור והבדידות תעבור. רק תזכרי את זה ותתעודדי
 
למעלה