ברור. סטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה חד-חוגי, שנה רביעית (על הנייר זה תואר שלוקח שלוש שנים אבל בפועל, לרוב האנשים לוקח 4 שנים, בגלל הקושי הגדול של התואר כתואר אחד מהקשים שיש [הוא קשה יותר מיותר מ-75% מכל שאר התארים הראשונים שישנם]). מה, אני לא אבין עניין? ועוד שאני מאור פז, כותב תיאוריית האישיות הקוגניטיבית. העבודה החשובה ביותר בהיסטוריה של מדע הפסיכולוגיה (פשוט אף-אחד עוד לא יודע את זה, כי עוד לא שחררתי אותה, אלא רק עבודות גאוניות אחרות, אך פחותות חשיבות באופן יחסי).
אם להרחיב בנושא, אז בעיקרון, אז ככה:
המוח הוא מערכת מורכבת של חומר ביולוגי, חומר פיזי שאינו ביולוגי (בעיקרון כל מיני דברים שאנחנו מקבלים לדוגמה מהתזונה שלנו), חומר כימי, וחשמל.
ומה שקורה במוח, זה שבראש ובראשונה החומר החשמלי, ואז החומר הכימי, הם הדלק שעליו המוח עובד, כמו גם הדברים שמשנעים את עצמם, אחד את השני, ואת החומר הפיזי שאינו ביולוגי במרחבי המוח ומאפשרים למוח את תפקודו הרגיל והתקין.
ועכשיו, הפרעת אישיות דו-קוטבית היא הפרעת אישיות (כי התסמינים הם נפשיים, אישיותיים, התנהגותיים ומחשבתיים), על בסיס ביולוגי (כי השיבוש הוא ביולוגי-גופני-פיזי, במוח).
המחלה, בהיותה מחלה שמתחילה מהגוף, הייתה נחשבת למחלה של הגוף, אילו רק גם התסמינים היו גופניים, אבל הם לא, הם כאמור, נפשיים, אישיותיים, התנהגותיים ומחשבתיים. השיבוש מתחיל וקורה בגוף, אבל מתבטא בנפש, באישיות, בהתנהגות ובמחשבה.
בעיקרון, מה שקורה בהפרעה הזאת, זה שמסיבות שאפילו אני לא יודע להסביר ולהגיד אותן (אולי אם הייתי רופא כמו סבתא שלי, שהייתה חברה קרובה של הקיסר), המוח לא מקיים נכון את הפעילות החשמלית והכימית, את ההפרשות החשמליות והכימיות, ואת התנועות החשמליות והכימיות, של כל החשמל והכימיה במרחבי המוח, מה שמשבש את כל פעילות המוח, וגורם לפעמים לתנועה איטית מידי וחלשה מידי של החומרים הכימיים והחשמליים במוח (והחומרים הפיזיים שאינם ביולוגיים שהם נושאים איתם במרחבי המוח), ואז לקהות של האדם החולה אל מול העולם, ובפעמים אחרות, לתנועה מהירה מידי ואגרסיבית מידי של החומרים הכימיים והחשמליים במוח (והחומרים הפיזיים שאינם ביולוגיים שהם נושאים איתם במרחבי המוח), ואז לאובר-תגובתיות של האדם החולה אל מול גירויים מן העולם החיצון שאינם גדולים מספיק או חזקים מספיק בשביל להצדיק תגובה כזאת. כמו לדוגמה ריבים ודאווינים על כלום ושום דבר, או סיבות פחותות חשיבות באופן יחסי.
מידי פעם, בגלל התרופות, הסקס הנהדר, התזונה, השינה, ההתעמלות הגופנית, או מה שלא יהיה, המוח כאילו כמו "מתאפס", ומתחיל מחדש. הבעיה היא, היא שבגלל שהמוח עובד לא נכון, ומפריש לא נכון כמויות לא נכונות של חשמל וכימיה, שנעים במהירויות לא נכונות במרחבי המוח, כאשר המוח "מתחיל לעבוד עוד פעם", הוא מתחיל לעבוד עוד פעם, לא נכון, ולהפריש לא נכון ולהזיז לא נכון, את החומרים הכימיים ואת החשמל שעליהם הוא עובד ומהם הוא ניזון. בהתחלה, זה כמעט בלתי מורגש, אבל בחלוף הדקות והשעות, זה "מצטבר".
אם המוח מתחיל מחדש ומפריש ומעביר ממקום למקום מעט מידי כימיה וחשמל, זה כמעט לא מורגש כי הוא בקושי התחיל לעבוד, ולכן זה רק קצת מעט מידי, בהשוואה למה שהמוח באמת צריך, אבל ככל שעוברות הדקות והשעות, יש עוד ועוד חוסר, ועוד ועוד מעט מידי כימיה וחשמל שקודם כל מופרשים ונוצרים מלכתחילה, ואז נעים ממקום למקום, בהשוואה למה שהמוח באמת צריך, ואז אפשר להתחיל לשים לב עם המעט מידי תגובתיות ועם קהות החושים של האדם הדו-קוטבי.
ואם המוח מתחיל מחדש ומפריש ומעביר ממקום למקום יותר מידי כימיה וחשמל, זה גם כן כמעט לא מורגש כי הוא בקושי התחיל לעבוד, ולכן זה רק קצת יותר מידי, בהשוואה למה שהמוח באמת צריך, אבל ככל שעוברות הדקות והשעות, יש עוד ועוד עודף, ועוד ועוד יותר מידי כימיה וחשמל שקודם כל מופרשים ונוצרים מלכתחילה, ואז נעים ממקום למקום, בהשוואה למה שהמוח באמת צריך, ואז אפשר להתחיל לשים לב עם האובר-תגובתיות ועם הרגישות הכללית של האדם הדו-קוטבי אל העולם, וכל שטות הכי קטנה מקפיצה אותו.
ועכשיו אנחנו צריכים לדבר על סקס ואורגזמות.
פעילויות שונות משפיעות על הגוף ועל המוח, בהתאם למידת העוצמה והאופי של אותן חוויות. הפעילויות השונות האלו, לדוגמה כל אלו שהוזכרו קודם, משפיעות לטובה על המוח מבחינת תנועת והפרשת הכימיה והחשמל, ואחת מן החוויות העוצמתיות ביותר שהאדם, הגוף והמוח יכולים לעבור, זה סקס, ובמיוחד האורגזמה. זה במיוחד משפיע לטובה. אבל לא כל גבר יכול להביא כל אישה לכדי אורגזמה. למזלה של האקסית שלך, אתה יכולת, וזאת הודות לאיבר המין המכובד.
האקסית הדו-קוטבית שלך, כנראה מעולם לא הייתה כה בריאה, מאז ימי התפרצות המחלה, באותה המידה שבה היא הייתה בעת תקופת החפיפה הקלה, שבה גם היא לקחה את תרופותיה וגם נתת לה את הסקס הכי טוב שהיה לה בחיים, כולל אורגזמות נהדרות. הבעיה היא, זה שהיא, וכמו כל אדם חולה אחר, רצתה ורוצה להיות נורמאלית, ולכן היא כאמור הפסיקה לקחת את הכדורים, ועם כל הכבוד ל*** שלך, ה*** שלך לא מספיק. לא כי הוא לא גדול מספיק או כי האורגזמות לא היו מספיק חזקות. זה פשוט שסקס, אפילו טוב, באמת לא מספיק בשביל "לרפא" אדם כזה.
זה לא דבר שנרפאים ממנו. הייתם צריכים להמשיך גם עם הסקס וגם עם הכדורים והכול היה בסדר. אבל ברגע שהיא הפסיקה עם הכדורים, היא רק שוב פעם הוציאה עצמה מאיזון. וחבל. וזה מה שקרה שם.
על החתום,
מאור,
גאון בפסיכולוגיה ובנפש האדם.
צפה בקובץ המצורף 101778