בין שני עולמות

../images/Emo26.gifבין שני עולמות../images/Emo36.gif

מזג האוויר היה נסבל יחסית. באפלולית הרכה נעו המים בעדנה בְּגַליוּת בלתי מוחשית כמעט מלטפים ועוטפים בחמימות. השלוה היתה נחלת הכלל. משפחתי, שכני וחברי, כולם רבצו סביבי ועירסלו עצמם בעונג חירשי בפרסם את נימיהם הדקיקים ביותר, הצעירים ביותר, ללא חשש, כשהם מעצימים תוך כדי הפריסה את מרחב מחיתם עד קצה הגבול, נים נוגע בנים, וכך מעבירים זה לזה את תחושת הנינוחות והרוגע. "החיים מענגים כל כך, מזינים כל כך", חשבנו, ובבת אחת התחלנו כולנו לינוק וליזלול בכל נימינו את המזון שאמא מים נשאה לעברנו. רגעים ארוכים התמסרנו לדממה, לאפלולית ולקטיפטיות המגע ותחושת השובע. ואפילו כשהחלו זרמים חזקים יותר לטלטלנו, היינו ברמות כאלו של נינוחות שאפילו לא הצלחנו לקטר ולהתכווץ כרגיל. אבל מי שלא מיהר לאסוף את נימיו, מצא עצמו במהירות האור בלעדיהם, כי זה חוק תנועת הזרם, תמיד יקטע נימים צעירים ורכים בתנועתו. כשנרגעה אמא מים מזרימתה ונאטם סוגר הפתח שבתוך העולם השני, לקח לנו זמן עד שנרגענו-כרגיל. ובתוך הזמן הזה הציפו אותי התחושות והמחשבות שבאו והלכו – לאחרונה. תחילתו של פחד. מין לחשושים הדהדו בעולם שלנו לכל אורכו, מקצה לקצה, כאילו לא מתוך אמא מים אלא מתוך מעטפת הגבול שעטפה אותה. המעטפת היתה עשויה מחומר כהה וקשיח מאוד בעל ריח מר, שלאחרונה נוסף לו נופך של חמיצות. פרורים חדים שנשרו ממנו צפו ושטו בכל העולם. רבים מקרובי נפצעו ואפילו הושמדו על ידי חלקיקים אלו. בהדרגה הפכו הלחשושים לקולניים יותר ויותר. רציתי לגעת בחברי ולשאוב מהם מידע, אבל כמו תמיד במצב תנודתי לא יציב, כולם התכנסו בתוך עצמם, אספו את נימיהם קרוב קרוב למרכז גופם ושקעו בעצמם. הזמן נקף ועבר כך. הזמנים שבהם אמא מים הייתה רגועה ומלטפת כמעט ונשכחו עכשיו. רוב הזמן היא נעה וזעה בעצבנות. אם בגלל הסוגר הפתוח בעולם השני, אם בגלל הנהמות שהלכו וחזקו במעטפת שלה. אחי ושכני נותרו מצונפים בעצמם, כך שלא יכלנו לשאוב עידוד זה מזה. היה קשה יותר ויותר להתחמק מהגושים החדים ששטו בצפיפות גדלה והולכת סביב. לפתע נשמעה שאגה אדירה. שמעתי אותה בכל נימי והתכווצתי עוד יותר. השאגה הדהדה מתוך מעטפת העולם, מתוך אמא מים, מכל אחי ושכני ולחרדתי, גם מתוכי. שאגה נוראית ורועדת כאילו כל חיינו הולכים ונמשכים לתוכה, לתוך השאגה הרוטטת הזאת ועולמנו הולך וחרב עלינו. נשמעו חריקות נוראיות. צווחנו וצרחנו. ניסינו להיצמד זה לזה. אבל פתאום נשבר העולם ברעש אדיר, ואמא מים העדינה, הרוגעת, המלטפת, השקטה, פרצה בכוח אדירים, מעלה, לתוך האין והלכה ואזלה בפראות, תוך ששאגתה הזורמת פורצת, גועשת כלפי "האין אפלה", כלפי אור נוראי שנשפך מתוך השבר של האין – החידלון. לא היה כבר היכן להסתתר. אמא מים סחפה אותנו בתנופה לתוך החלל המואר עד להכאיב ואנו נשרנו ממנה אחד אחד אל מותנו. ואני עוד רואה מתוך המשטח הקשה שנחתתי עליו במכה מוחצת, את העולם השני – קירותיו בהירים, גגו אדמדם והוא דומם וסגור. וסביבי מין צבעוניות פראית של צורות וריחות ואור, הוי איזה בוהק. אני הולך ומתפוגג. העולם שלי חרב, העולם השני סגור ואני בחלל הציבעוני הנורא הזה באור אינסופי שאוסף אותי אליו בדממה רועמת, על נימֵי שורשי המרוסקים, על תאי גופי המעוכים והנשרפים באור של הסוף…. ---------------------------------- "אבל מה גרם לפיצוץ?" שאלה האישה תוך כדי שהיא פותחת את דלת הבית לשרברב, ומובילה אותו בגינה לעבר הצינור המרכזי המפוצץ של הבית מתחת לחלון המטבח. "הסיבה?" השיב השרברב, "יש כמה סיבות, כרגיל בבניה מסוג כזה, החומרים של הצנרת אינם משובחים, העבודה עוד פחות, יש בלאי טבעי. אבל אני מהמר בעיקר על שורשים שחודרים לצינור ומתפתחים ומתרבים שם עד לפיצוץ הצינור". ובדברו, התכופף והרים מתוך זרם המים הגועש מתוך הצינור – עיסה סמיכה של שורשים מעוכים.
 

ygantman

New member
:)

אחלה סיפור רק מה הוא העולם הנוקשה שלהם? לרגע חשבתי שאתה מדבר על בלוטונים או צדפות
 

Boojie

New member
אני אתן פה תגובה מפורטת יותר

מכפי שנתתי בפורום הראשי. אני מסכימה עם מה שנאמר שם, שהסיפור כתוב די טוב. הבעייה שלו היא הנדושוּת הקשה שהוא סובל ממנה. קו העלילה שלו הוא הקו המוגדר ב"לקסיקון טרקי סיטי" (לקסיקון מושגים שנטבעו בסדנאות לכתיבת מד"ב בארה"ב) "צנצנת הסחוג" בתרגום העברי, או A jar of tang באנגלית (Tang זה סוג של מיץ תפוזים באבקה, משהו כמו ה"זיפ" שהיה בארץ לפני כמה שנים), שמספר על חבורה נועזת שתרה במדבר צהוב בנסיון לצאת מתוך גבולותיו של העולם שהם תקועים בו, ובסוף הסיפור מתברר, הא הא, שמדובר בחבורת חיידקים בתוך צנצנת של טאנג. זה נורא נורא נורא משומש. אני אישית ראיתי את הסיפור הזה במספר גדול עד להעציב של וריאציות. צריך גאונות מיוחדת כדי לגרום לסיפור כל כך משומש לצאת מלהיב, ולפחות כרגע, אני מקווה שלא אעליב אותך אם אומר שעדיין לא הגעת לדרגת הגאונות הזאת. וזה לא רק משומש, זה גם למעשה לא מעביר רעיון מאד מעניין. ולא שאי אפשר היה לעשות מזה רעיון מעניין ("תבוניות היא לא בהכרח עניין של קנה מידה", רעיון שנכתבו עליו כמה סיפורים מד"ביים מוצלחים מאד), אבל בצורתו זו הוא לא מאד מעניין. סתם מין סוף כזה של "הא הא, סידרתי אתכם". זו אחת הסיבות שכדאי לאדם שרוצה לכתוב גם לקרוא הרבה. לא רק כדי לקבל את תחושת המילה הכתובה, אלא גם כדי להכיר את מה שכבר נעשה בז´אנר. אחרת, אתה מוצא את עצמך "ממציא את הגלגל מחדש" (עוד אחת מההגדרות השימושיות מאד בלקסיקון הנ"ל).
 

ygantman

New member
כתיבת חובבנים

אחד הדברים הטובים של להיות כותב חובבן זה שאן צורך לתת דין וחשבון על אקטואליות/חידושיות/מקוריות הסיפור. כפי שאני מכירה את זה רובנו תופסים דף לא כי אנחנו רוצים להגיע להוגו או נבולה ולא כי בא לנו להגיע עם ה"אומנות" שלנו לפירסום (למרות שאני לא חושבת שמישהוא יסרב לתוספת קטנה זו) אנחנו פשוט מרגישים דחף לכתוב. אני חושבת שצריך להיתיחס לכול סיפור שניכתב לא לפי הדרישות של הג´נר או הנורמות המקובלות. אלה לפי ה...ה... איך להגדיר את זה ה MUZA ,למי שמבין אותי, שהושקע בסיפור. כול סיפור (אלא אים זה ממש העתקה גסה) הוא מיוחד ומקורי כי הוא נוצר ויצא ממוחו של מישהוא שחושב שונה ממך וכך צריך להיתיחס אליו. כפרט מפני עצמו. תגידו בכנות אים כולנו ננסה להיות הכי מקוריים, מיוחדים, מעניינים ומושכים לכולם כמה מאיתנו באמת יכתבו משהוא? הכתיבה צריכה להיות קודם כול לא בשביל מישהוא אלה בשביל אצמך! ומכיוון שאני מתחילה לעבד את קו המחשבה שלי אני עדיף שאפסיק כאן...
 

Boojie

New member
את הפורום הזה הקמנו

במידה רבה כדי לתת לחובבים הזדמנות להשתפר ולהיות קצת יותר מקצועיים, ואם תבדקי במכתב המנהלות תראי שהמטרה המוצהרת שלו היא לאפשר לכותבים לקבל ביקורות ופידבק. אז מה את מנסה לומר לי פה, שעדיף להשאיר את הכתיבה של אנשים חובבנית ולא להעיר להם? אני מאד בספק אם האנשים שמפרסמים פה סיפורים רוצים להשאר ברמה הנוכחית שלהם בלי להשתפר. אחרת, מן הסתם, הם לא היו מפרסמים פה. אבל יכול להיות שאני טועה. אה, ואני לא מסכימה איתך בנקודה מאד חשובה: אני לגמרי, לגמרי, לגמרי לא מסכימה אתך שכתיבה לא צריכה להיות בשביל מישהו, אלא בשביל עצמך. אמנות, על כל סוגיה, מבוססת על תקשורת. זה ההבדל בין כתיבה אמנותית לבין כתיבה למגירה. כשאת כותבת למגירה, את יכולה לכתוב לעצמך בלבד. ואז לא משנה לך מי מבין אותך, לא משנה לך מי מתייחס ליצירה שלך - את מדבר עם עצמך וזהו. אמנות אמיתית מדברת גם אל העולם, לא רק אל מי שיוצר אותה. וכדי לדבר אל העולם, צריך להכיר את השפה, וצריך להכיר קצת את העולם הזה שאת מדברת אליו. במידה מסוימת, כשאת כותבת, את צריכה להיות מסוגלת להזדהות עם הקורא שלך, כדי להעביר את מה שכתבת בצורה שהוא יוכל להזדהות איתה. אז מי שרוצה לכתוב לעצמו, ולמגירה, בכיף. אבל אז אין לו מה לפרסם את הסיפורים שלו כדי שאחרים יקראו אותם. כמובן שכותב צריך לכתוב בשביל עצמו. אבל הוא לא צריך לכתוב ל עצמו. וכשאתה כותב לאחרים, אתה חייב לדבר אליהם בשפה שהם יבינו ובצורה שתעניין אותם.
 

ygantman

New member
רק התכוונתי ש.. ../images/Emo39.gif

רק התכוונתי שצריך לתת ביקורת לסיפור לא רק לפי מידת החידוש שלו אלה גם לפי רמת הכתיבה. ופו למרות שבאמת הסיפור מכיל מלא אלמנטים מוכרים רמת הכתיבה היא באמת טובה. תחשבו שמישהוא ניגש לביאליק בקשר ל "הכניסיני תחת כנפיך" ואומר "עזוב כבר חמש מאות שנה כותבים דברים כאלה"
 

Boojie

New member
ביאליק לא חי בימינו.

ויש לי חשש מסוים שאם הוא היה כותב את יצירותיו היום, הן לא היו זוכות לכזה הד. מה לעשות, יצירה אמנותית לא מנותקת מהמציאות שבה היא נוצרת. אמן שלא ער להתפתחויות שהיו בתחום האמנותי שלו עד ימיו, יתקשה ליצור יצירה שתדבר אל הקהל שלו. ואם את לא חושבת ככה, אני מזמינה אותך לעשות סרט מרגש ורב סמליות בראינוע, ונראה כמה אנשים יעריכו אותו.
 

Sabre Runner

New member
אם ביאליק היה מפרסם פה

את הכניסני תחת כנפך אז הייתי אומר לו מה שאמרתי לך ומקווה שהוא יקרא את זה לפני שבוג´י תמחק את ההודעה מתוקף חוסר-טופיק.
 

Boojie

New member
לא לא לא.

תגובות אני לא מוחקת אלא אם יש סיבה טובה למחוק אותן (קללות וכדומה, או אם מתפתח דיון ארוך מדי ולא רלוונטי). רק הודעות ראשיות נתקלות במסננת המרושעת שלי, וגם הן לרוב פשוט משורשרות לפתיל ההודעות.
 

Sabre Runner

New member
האם את מחשיבה את הכניסני כמד"ב?

אני לא. אז, בתור מנהלת קפדנית, אני מניח שהיית מעירה לביאליק על חוסר הטופיקיות שבפרסום השיר הזה בפורום הזה, לפני שהיית מוחקת את ההודעה.
 

Boojie

New member
כמובן שכן.

זה שיר על אשה שעברה הנדסה גנטית (לכן יש לה כנפיים), בעולם שבו יחסי המשפחה מעוותים לגמרי (ולכן המשורר רוצה שהיא תהיה גם אימו, גם אחותו וגם אהובתו). הוא מאד מאד זקן ("היכן נעוריי"), ומחפש אהבה. מסקנה: זה שיר על לזארוס לונג! (טוב, חוץ מעניין הכנפיים).
 

טופה

New member
נעים עד מאוד

נעים לי מאוד לפגוש אותך גם פה ליטון, אתה מצחיק אותי בפורום של המתלוננים וכנראה שגם כאן, בניגוד למבקרים לפני, אולי אין לי את "העושר הספרותי" או את היומרה הפלצנית לנתח את הכתיבה שלך, אבל מהסיפור הזה נהנתי. בי.
 

Boojie

New member
בפעם הבאה שתשתמשי בפורום הזה

במילים כמו "יומרה פלצנית" על מה שמישהו אחר כתב (ולא משנה אם זה אני או מישהו אחר) את תיחסמי מלהכנס לפורום הזה, וזו אזהרה אחרונה. אנא קיראו את מכתב המנהלות לפני שאתם מתחילים לנסות לנהל את הפורום הזה. הפורום הזה נועד לביקורות, כדי לעודד השתפרות ולמידה. מי שזה לא מוצא חן בעיניו, מוזמן לפרסם את הסיפורים שלו בקרב בני משפחתו הקרובים.
 

Sabre Runner

New member
מדרג.

עליתי על הנקודה של הסיפור מאוד מוקדם בהתחלה וזה לא טוב. אני מסכים עם בוג´י, סגנון העלילה הזה כבר נוצל עד עייפה ואם רוצים לכתוב סיפור טוב אז כדאי גם להימנע מהקלישאות וזה בדיוק מה שקורא מנוסה יראה בסיפור הזה. דירוג ה-SR. רעיון: נדוש לגמרי. "צנצנת הסחוג" בביצוע מחודש לא מדהים במיוחד. ביצוע: הכתיבה חלקה וטובה, קל לקרוא והשפה טובה אבל לא הצלחת לחדש עם רעיון ישן מאוד. סנסאוונדה: לא היום. אחרית דבר: לנסות רעיונות חדשיים יותר ואולי גם חדשניים יותר.
 
תגובה לכולם

תודה רבה על הביקורות. הרעיות עצמו צץ מהחיים עצמם
פשוט באמת היה לנו פיצוץ בצינור המרכזי ודיברי השרברב היו בדיוק כמו בסיפור ולשאלה שנשאלה מהו עולמם.. העולם זה כמובן הצינור (החלוד והמתפורר ומכאן גם הגושים שהיו ב´אמא מים´ ושוב.. תודה ליטון
 
למעלה