פאנפיק- גו ואומנות הטיפול בשפעת

../images/Emo15.gif פאנפיק- גו ואומנות הטיפול בשפעת

שם: גו ואומנות הטיפול בשפעת פאנדום: היקאגו כמובן שיפ: היקאקי ז'אנר: רומאנס מתוק ופלאפי וחמוד להחריד. נכתב כדי להתאושש מפרק 24 של אקס אז זה צפוי. דירוג: PG נער יפאני, כבן שבע עשרה, עמד בכניסה לסלון גו, והביט בעצבנות קלה בשעונו. הוא לבש מעיל חם וצעיף וגם זוג כפפות צמר. בחוץ היה קור כלבים, והשלג- שירד כל הלילה, היה כה עמוק שילדים קטנים התקשו ללכת בו מאוד. הוא היה מודאג. זה לא אופייני לטויה אקירה לאחר. אבל הנה הוא עומד כאן, מטפטף מים משלג נמס על השטיח בכניסה לסלון הגו, ואין טויה אקירה. הוא פזל לשעונו פעם נוספת. עברה רבע שעה מאז השעה שהם קבעו. איפה הוא יכול להיות לכול הרוחות?! "מצטער-אצ'ו- על ה-אצ'ו- איחור" התנשף נער אחר שבדיוק נכנס לסלון, מתעטש בקולניות "סליחה שינדו". "אקירה, אתה בסדר?" שאל היקארו בדאגה. הנער האחר היה מכורבל בתוך מעיל דובון עבה, פניו היו חיוורים, מלבד אפו שהיה אדום מעיטושים "אתה מרגיש טוב? אתה נראה נורא". "תודה שינ-אצ'ו-דו" ניסה אקירה לומר סרקסטיות, אבל שיעול רדף עיטוש, והיקארו מצא עצמו טופח על גב המעיל בבלבול. לפני שהיה לאקירה דבר מה לומר בעניין, הוא סובב אותו אליו ונשק למצחו של אקירה. פניו החיוורות של אקירה האדימו, וצמרמורת עברה בו למרות כל השכבות שעטף עצמו בהן. היקארו ניתק את שפתיו ממצחו ושלח בו מבט מאשים. "יש לך חום" הוא קבע, מסיר את כפפותיו ושם אותן על ידיו הקרות של אקירה. "היית צריך לומר לי. בוא. אתה לא משחק ככה. אני מחזיר אותך הביתה ברגע זה". "אבל!" ניסה אקירה להתנגד, אבל סחרחורת תקפה אותו, והוא נאלץ להישען על היקארו על מנת להסדיר את נשמתו. היה לו קר, אבל הכפפות של היקארו היו חמות... סומק כיסה את לחייו, בולט מהרגיל בגלל החיוורון שפשט עליו. הוא אחז חזק יותר בהיקארו, משתעל פעם נוספת. "רואה? אתה לא יכול לשחק במצב כזה!", קרא היקארו בדאגה, מביט בחברו-יריבו. "אתה בקושי עומד בעצמך ואתה רועד לגמרי, וגם יש לך חום גבוה". לאקירה לא היה כוח להתנגד, ולכן הוא נתן להיקארו לגרור אותו משם החוצה חזרה לרחוב. היקארו כרך יד אחת סביב מותניו של אקירה, כדי שהנער השני יכול להישען עליו. אקירה חייך בתודה ונעזר בהיקארו במשך שארית הדרך, רק עיטושים קולניים מפעם לפעם מפרים את השקט ביניהם. הדרך חזרה נראתה קצרה מהדרך הלוך, להפתעתו של אקירה. שלווה מילאה אותו, מעין רוגע. היה נוח להישען על היקארו, שכמעט גרר אותו כל הדרך. הוא הביט בפניו של חברו, וחייך חיוך קטן של תודה. היקארו חייך אליו בחזרה לפני שאמר בשקט, "אסור לך לצאת חולה מהבית, זה מסוכן. אתה ידעת שקרוב לאלף איש מתים כל שנה מסיבוכים של שפעת? מה היה קורה אם היית חוטף דלקת ריאות? אולי כבר חטפת דלקת ריאות?!" אקירה השתעל פעם אחת לפני שאמר בקול חלוש "אני לא בן תשעים שינדו, שפעת קטנה לא תהרוג אותי". "מוטב לך שלא" ענה היקארו ברצינות תהומית "כי אם כן אני הורג אותך". "אתה מתנהג כמו אמא שלי" שחרר אקירה קול קטן שדמה לצחקוק "אמרתי לך, זו סתם שפעת, אתה לא צריך לדאוג לי". "אני כן!" התעקש היקארו, מוביל את אקירה בשביל לתוך הבית "אם אתה לא דואג לעצמך, אז אני חייב לדאוג לך. תוציא את המפתח. אתה עולה ישר לחדר שלך ונכנס למיטה. אני מסדר לך תוך שנייה אקמול וכוס תה". אקירה גישש בכיסו והוציא את המפתח, מושיט אותו להיקארו שפתח את דלת ביתו והוביל אותו פנימה, סוגר את הדלת אחריהם. "תן לי את המעיל שלך". פקד היקארו, עזר לאקירה להסיר את המעיל הענקי ולתלות אותו על הקולב בכניסה, מסיר גם את המעיל שלו. הוא הצביע על המדרגות. "למעלה" פקד בקול של מפקד צבאי ובהבעה דומה. ואקירה ציית, גורר עצמו במעלה המדרגות לחדרו וזוחל לתוך הפוטון שלו. היה לו קר אפילו שהוא התכסה בשלוש שמיכות עבות, והוא התכרבל בתנוחת עובר והרים ידיו ליד פניו. עדיין היו עליהן כפפות. הכפפות של שינדו. הוא הסמיק שוב. אבל לא הוריד אותן. הן היו חמות. במקום זאת הוא הניח את ידיו כנגד לחיו הקרה ונתן לחמימות לחלחל. בינתיים, למטה, ברטינה של "טויה הזה, בחיי", עמד שינדו היקארו מול ארון התרופות וחיפש את האקמול. הוא רטן לעצמו בזמן שהוא העיף הצידה כדורים ומשחות שונות, מתעלם מהן. למה אקירה התעקש לבוא כשהוא בבירור לא במצב לצאת מהמיטה במשך השבוע הקרוב? ולמה הוא דואג כמו איזו אמא של מישהו, ולמה לכול הרוחות הוא מרגיש שאם הוא לא ידאג טויה פשוט יעביד עצמו למוות? "טוב זה נכון" הוא שחרר גיחוך קל. הוא הכיר את אקירה טויה מספיק זמן כדי לדעת שהוא באמת הטיפוס שמעביד את עצמו עד שהוא נופל מהרגליים. הוא מצא את האקמול בסוף, ואז פסע בצעד רחב למטבח של בית משפחת טויה והרתיח מים. הוא התחיל לפתוח ארונות ולחפש תה, אבל כמה מהדברים שם נתנו לו רעיון נוסף. "היי, למה לא? אני יודע להכין את זה, וסבא אמר שזה טוב לשפעת" הוא שאל את עצמו והחל מוציא את מיני דברים ומשתדל לא לעשות רעש, דבר שגרם לכול צליל להישמע כמו עדר פילים כמובן. הוא נכווה פעמיים ושפך משהו על הרצפה, אבל בסך הכול, הוא חשב שזה הלך לא רע. הוא מזג את המרק בזהירות לתוך קערית והניח את התה והמרק על מגש, עולה במדרגות לחדרו של אקירה. הוא השתדל שלא לעשות רעש ולא לשפוך כלום, ודי הצליח למען האמת. הוא פתח את הדלת, אבל נעצר בכניסה. הוא ראה שטויה נרדם, מכורבל כמו ילד קטן, והבעת פניו הייתה שלווה. שיערו הירקרק נפרש על הכרית, ופיו היה פתוח מעט בנשיפות קלות. הוא חייך. חמוד. טויה היה ממש חמוד כשהוא ישן. הוא הניח את המגש ליד הפוטון וכרע על ארבע, מטיב את השמיכות סביב טויה, ומעביר יד על מצחו הלוהט. לא היה טעם להעיר את הנער הישן, והוא התיישב ובחן את טויה הישן. העפעפיים השמוטים, הריסים השחורים... הוא היה יכול לשבת ולבהות בו שעות על שעות. הוא פשוט ישב שם, מתנדנד על עקביו, והסתכל. הוא אף פעם לא ראה את אקירה שליו כל כך, זה האיר אותו באור שונה לגמרי, זה היה הצד העדין יותר של אקירה, וזה היה חידוש בשבילו. הוא ראה את הצד הזה מציץ מדי פעם, אבל רוב הזמן הקשיחות והשמרנות הסתירו אותו. הוא הושיט את ידו והסיט כמה קצוות שיער סוררות מלחיו של אקירה, שהמהם קלות וסובב את ראשו וידיו.
 
../images/Emo15.gif הודעות ב

היקארו הסמיק לפתע. אקירה עדיין לבש את הכפפות שהוא נתן לו בסלון. מה אני עושה?! הוא חשב לעצמו לפתע, מנסה לסלק את הסומק מלחייו. אני לא אמור להגיב ככה! הוא קם ויצא מהחדר, יורד במדרגות וצנח על הספה שבסלון הבית. הוא החליט לא לחשוב על זה יותר מדי. מה שמשנה עכשיו זו החלמתו המהירה ככול האפשר של טויה. ברור למדי שהוא צריך מישהו שיטפל בו, והחלטה גמלה בליבו של היקארו. הוא הוציא את הטלפון הנייד מהכיס שלו וחייג הביתה. "הלו, אמא? לא, אני לא בסלון, אני בבית של טויה. הוא חולה" הוא הסביר, מנסה לשמור על השקט. "כן אמא, אני יודע שלא בריא להטריד אנשים חולים." הוא נאנח בעצבים לפני שהסביר בשנית "אני חושב להישאר פה כמה ימים עד שהוא יבריא. ההורים שלו בסין ודי ברור שהוא לא יכול לטפל בעצמו". היקארו צחק. "כן בטח שאני מסוגל לעשות את זה בעצמי, את לא צריכה לבוא לעזור לי. למה? הוא חבר שצריך את עזרתי זה למה" הוא צחק שוב "אני מניח שכמה עצות לא יזיקו אמא". הוא נשאר שקט בזמן שהקשיב לאמא שלו מדברת על דברים כמו מרקים ותה ומדידת חום, שלל תרופות סבתא מקוריות ואפילו את המתכון המשפחתי למרק-נוגד-שפעת שהיא נהגה להכין לו כילד. אם הוא חשב שהיא מגזימה, הוא לא התלונן. זה ידע שימושי אחרי הכול. כשאקירה התעורר הוא מצא את המגש של היקארו, מחייך לעצמו. התה והמרק כבר היו קרים, אבל הוא העריך את המחווה מעומק ליבו. הוא קם מהפוטון, ולקח את המגש למטבח. הוא יכין לעצמו תה חדש ויחמם את המרק. מעניין אם שינדו התעצבן כשהוא הבין שהוא נרדם? מה שלא יהיה, זה היה נחמד מאוד מצידו להכין לו מרק. אבל הוא לא ציפה למצוא את היקארו עומד במטבח ומשגיח על ארוחת ערב חמה (שרופה במקצת אומנם), ומחייך חיוך מאוזן לאוזן. "..שינדו...?" "או, התעוררת" היקארו אמר, מסתובב ומתקרב לאקירה, מניח יד על מצחו שוב. "יופי. ירד קצת החום. תחזור למעלה ועוד רגע אני עולה אלייך עם ארוחת ערב. אתה חייב לאכול כדי להבריא. למה יצאת מהמיטה בכלל?". "זאת לא השאלה-אצ'ו- שינדו" ניסה אקירה לומר בזמן שהיקארו הניח ידיים על כתפיו וסובב אותו חזרה כלפי המדרגות "מה אתה עדיין עושה פה?" "מטפל בך אלא מה?", שאל היקארו במשיכת כתף "אתה חולה. אני לא סומך עלייך לא להעביד את עצמך למוות. אז אני נשאר פה כדי לטפל בך. תחזור למיטה. אני תכף עולה אלייך עם המגש. הכנתי לך תה חדש ומרק. ותשתה את האקמול שלך אחר כך. לא בריא לקחת תרופות על קיבה ריקה". 'וואו' עברה המחשבה בראשו של אקירה כשהוא פסע בנעלי הבית שלו בחזרה במעלה המדרגות, 'ממתי שינדו הפך לאחות רחמנייה?'. זו הייתה תחושה נחמדה, להיות חולה זה לא נחמד, אבל המחשבה שהוא לא לבד בבית הדי גדול שלו, ושיש מישהו שדואג לו, אפילו אם זה רק שינדו, הפכה את המחלה לבר הרבה יותר סימפטי. אקירה היה טבח לא רע בימים טובים, אבל חוש הסטריליות היחסי שלו נפגע קשות כשהיה חולה. לא היה טעם להתווכח עם שינדו, ולמרות שנימוסיו של אקירה פקדו עליו לתפקד כמארח, חוש אחר, חזק בהרבה, השתיק את קול הנימוס. הוא התכרבל חזרה בשלוש שמיכותיו והניח ראשו על הכרית. ייתכן שזו הייתה השפעת אבל הוא הרגיש עדין מהרגיל. תוך כמה דקות פסע היקארו בסך מעבר למפתן, מחזיק מגש ומחייך. אקירה חייך. זה היה משעשע במובן מסוים. שינדו הרגיל היה כולו רוח וצלצולים, שינדו שקט היה שינדו עצוב ומדוכא, אבל שינדו שמנסה-להיות-שקט היה דבר חדש, ואקירה הבין שזה די מוצא חן בעיניו. "תודה" הוא הודה להיקארו שהושיט לו את המגש והביט בו במבט משונה. "מה?" "אני מקווה שזה יצא בסדר, קצת שרפתי את זה" הוא גמגם במבוכה, מסמיק קלות וצוחק חצי צחוק "אמא נתנה לי את המתכון. היא אומרת שזה טוב לשפעת, והיא גם מוסרת לך החלמה מהירה". "אני בטוח שזה בסדר" ענה אקירה, לוקח את הכף ושותה מהמרק. הוא לא היה רעב אבל... נגע לליבו שהיקארו השקיע כל כך, ולמען האמת, אלמלא היה אפו סתום הוא היה יכול דווקא לאהוב את המרק. "איך זה?" שאל היקארו בחשש מסוים "שמתי יותר מדי מלח? זה מבושל בסדר?" "זה בסדר שינדו, תודה" ענה אקירה, מגחך קלות. למען האמת היה לזה מעין טעם מיוחד, וזה חימם אותו מבפנים. "עכשיו תשתה את הכדור ולך לישון, אני כבר אתארגן על הספה" צחק היקארו, לוקח את המגש עם הכלים הריקים, מנשק את מצחו של אקירה שוב כדי לבדוק את החום שלו "לילה טוב, טויה". רק לרגע עברה בטויה צמרמורת בלי שום קשר לשפעת, החיוך של היקארו השפיע עליו בצורה.. משונה. מצד אחד, הוא גרם לו להתרגש, ומצד שני הרגיע אותו כל כך... הוא יכול היה להרגיש את המקום בו נגעו שפתיו של היקארו במצחו. "זה שום דבר.." מלמל לעצמו, מתכרבל ונרדם, מרגיש בטוח מאיזושהי סיבה. בקומה התחתונה, היקארו בדיוק סיים לשטוף את הכלים. "אני מתנהג כמו פולניה מודאגת" הוא רטן לעצמו "מה אני עושה מזה סיפור? זו רק שפעת. אבל... טויה נראה כאילו הוא צריך מישהו שידאג לו". הוא היה היפה כשהוא ישן, נחמד אליו, והם לא רבו כל היום. זה בוודאי שיא. הוא רצה לחבק את הטויה הזה, שנראה פגיע וקטן בהרבה מהטויה שהוא הראה לכולם. היה סיפוק בידיעה שיש טויה נוסף, שמכולם, הוא היחיד שמכיר, טויה שיכול לחייך חיוכים קטנים ו... היקארו ניער את ראשו בכוח. הוא חושב מוזר. הוא צריך לישון, עכשיו. ועדיין, כשעפעפיו צנחו על עיניו, רגע לפני שהשינה לקחה אותו בכפיה, תמונתו של טויה, ישן ומחייך בשלווה, נצרבה בליבו.
 
*צווחותפאנגירליות*

די,ניצנע, תתרמי לי קצת מהכישרון שלך ;;; זה היה כל כך IC שאפשר לדמיין את זה בסדרה (אם היא הייתה שונןאיי מוצהר,כן?) את נהדרת 3333>
 
קוואייי 3333>>>>>>

כמה מתוקק ^^ זה היה מעוללה !!!!! אהבתי אהבתי אהבתי P= יש המשך OO ...מקוה שכן ^^ ... ב-ה-צ-ל-ח-ה
 
למעלה