פרשת השבוע - תרומה

פרשת השבוע - תרומה

בס"ד שבוע טוב, חברים, הנה לפנינו פרשת תרומה פותחת בדיבור המתחיל: "וידבר השם אל משה לאמר". ושואלים המפרשים מה משמעות המילה "לאמר", הלא היא, לכאורה, מיותרת? ויש להבין על דרך הפנימיות, כמו ש"אור החיים" הקדוש מבאר לנו לאורך מביאוריו הנפלאים על פרשות השבוע על משמעות המילים הנ"ל. זהו המשפט שבעצם מכיל את כללות עבודת השם שבאדם. ותחילת העבודה היא קשה ועל האדם להתייגע עוד טרם שזוכה שהשם יאיר עיניו, לכן הלשון היא קשה ומרומזת במילה "וידבר", היות ודיבור מורה על דין וצמצום על הרצון לקבל אך לעצמו. אלא, רק לאחר שהאדם זוכה להתייגע למעלה מדעתו שלו הבהמית, זוכה להתעלות בסוד המילה "לאמר" מלשון "אמירי העץ", לכן לאמר זה כבר האדם זוכה להשפיע לחבריו אלה שנמצאים מחוץ להרגשת ה"אגו", ורק באופן זה האדם יכול לזכות להידבק בבורא, היינו, דרך החיבור עם החברים בסוד "כל ישראל חברים". והנה לקמן, פרשת תרומה, והיא עוסקת בעיקרה בעניין של התעלות נפש הבהמית של האדם עד לדרגת האלקות. והרב"ש בתחילת דבריו על התורה מתוך ברכת שלום על התורהשואל את השאלה שמחד נוקטים בלשון "ויקחו" לשון קשה המורה על כוח וכפיה על הרצון לקבל ומאידך כתוב "ידבנו" לשון נדיבות היינו, עשיה מרצון. וצריך להשוות בין המובנים: "וידבר" ל"ויקחו" אשר שניהם מלמדים על תחילת העבודה והיא "יגיעה" ומשמעהּ כפיי הגוף הבהמי של האדם לרוחניות, לעבודת השם בסוד "אתכפיא" (כפיה) המילה "לאמר" משווים ל"ידבנו ליבו" דהיינו, בסוד "אין כפיה ברוחניות" משום שהאדם כבר זכה להיכנס לעבודה הרוחנית (להבדיל מיגיעה לרוחניות שעדיין אין הגוף הבהמי מסכים לשיטה זאת) וזה בסוד "אתאפכא" (הפך אותיות כפה, למשל), שהרצון הבהמי מתבטל נוכח התענוג הרוחני שהאדם זוכה נחת רוח לבורא ועליו האדם צריך לבנות רצון עמ"נ להשפיע באמת. ........................................................................................................................................................ שאלה: רש"י מפרש "ויקחו לי תרומה" - לי לשמי", ויש לשאול מהי משמעות המילים "לי" ו"לשמי"?
 

coriatel

New member
חידושים יקרים

אשמח לדעת כיצד אפשר לקשר את הכל לעבודה בקבוצה
 

Mr Adam

New member
צריך להכנס קודם לקבוצה נורמלית

שמונהגת על ידי אנשים בעלי יראת שמיים ויושר אישי ..בשונה מהרבה סלפניים ורמאים שמסתובבים להם בארץ . הייתי ממליץ לך על הגולשים 'סופר מהיר' ו'חסיד אשלג' תוכל לפנות עליהם בפרטי ולשאול אותם על אפשרויות לימוד בקבוצה .
 

Mr Adam

New member
שאלה יפה

מרמז על עניין הרצון לקבל לעצמו והרצון דלהשפיע והיחס בין שניהם שמסתדר על ידי השתוות הצורה. כמו שמסביר הרב''ש : "וענין מה שפירש "לי, לשמי", פירוש, שבאמת אין לאדם מה לתת לה', כמו שכתוב "אם צדקת מה תתן לו", שאין לו להאדם לתת לה' רק בחינת הכוונה לבד, שנקרא "לשמי". ויותר מזה אין לו מה לתת, כי אין הקדוש ברוך הוא בעל חסרון, שיתנו לו משהו, וכל מה שנותנים לו זוהי רק הכוונה לבד. וגם הכוונה לשם שמים, גם כן אינה לטובת ה', אלא לטובת האדם, שעל ידי זה האדם יקבל כל התענוגים בלי שיהיה נהמא דכסופא, כיון שעל ידי השתוות הצורה האדם יוצא מבחינת מקבל לבחינת משפיע. ואז האדם יכול לקבל כל התענוגים. וזה נקרא "לשמי". אם הקדוש ברוך הוא יכול לומר שמקום הזה הוא שמי, משום שהאדם אמר שהוא לא רוצה שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לה'. נמצא שה' יכול להזכיר את שמו שם, משום שהאדם ביטל את רשות עצמו, ועשה את המקום בשביל השם. ואז, "אבוא אליך וברכתיך". אז יכולה לבוא שם ברכת ה', כל מה שהקדוש ברוך הוא רוצה להטיב לנבראיו. זאת אומרת שכל מה שעושה את הבדל בין קבלה להשפעה ..זאת רק הכוונה שמולבשת על הכלים דלקבל ואין לנו שום דבר אחר לתת לבורא יתברך חוץ מכוונה לשם שמיים .. התוצאה של כל זה נקראת - "מסך ואור חוזר"
 

Mr Adam

New member
שלכל זה קודם כמובן צמצום הרצון

אחרת הכוונה לא תהיה באמת לשמה .
 
פרשת תרומה לפי הקבלה

"וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" - עפ"י הפשט: הקב" ה אומר למשה רבנו שידבר אל בנ"י ויקחו תרומה. "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", ז"א כמו שמקובל היום בגופים שונים לעשות התרמה לטובת מטרותיהם, כך הקב"ה גם אמר למשה רבנו להתחיל לעשות התרמה. "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" - צריכים לעשות התרמה. זה באמת לא מובן, בשלמא כשמדברים על ארגונים שונים שאין להם כדי מימוש מטרותיהם, אזי צריכים לעשות התרמה בכדי שאנשים יעזרו להם, אבל לקב"ה הרי לא חסר לו דבר, א"כ בשביל מה הוא צריך לעשות התרמות? שאלה נוספת: מה הוא ההסבר על פי האמת בפסוק הראשון: "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר"? כי כשהייתי צעיר, בגן הילדים, אמרו לי - שפתאום יצאה בת קול כזאת והתגלתה אל משה רבנו, פתאום הוא שמע קול מן השמים, והקול הזה אמר לו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - וזה היה הקול של הקב"ה. אבל כשגדלתי הבנתי שלקב"ה אין קול, כי אין לו גוף, ואין לו דמות הגוף, ולא שייכים אצלו מאורעות הגוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף. ע"כ הבנתי שכשכתוב: "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר" הכוונה לדיבור פנימי. כלומר משה רבנו בתוך נפשו שלו מרגיש את מציאות ה' ומרגיש את קול ה' מדבר אליו, זה לא קול חיצוני, ואין לנו לדמיין דמיונות גשמיים, שמשה רבנו התהלך לו במחנה ופתאום: "וידבר ה' אל משה", שמע איזה קול גדול, אלא אלו הם קולות פנימיים שכאשר האדם ראוי, כאשר הוא מזוכך, כאשר הוא רוצה להדבק בה', ועושה את כל ההכנות לכך, אז הי"ת מתגלה אליו בתוך פנימיותו - מחשבותיו מלאות בדבר מציאות ה', הרגשתו מלאה את דבר מציאות ה', כל כלו חי את מציאות ה', והוא מרגיש שהקב"ה אומר לו: כך וכך תעשה, זוהי הדרך הנכונה, זוהי הדרך הטובה. זה פרוש הפסוק: "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר" - הי"ת מתגלה אל משה רבנו באופן של התגלות פנימית, כי לא שייכת התגלות גשמית גופנית לגבי הקב"ה. ולומדים מדברי מו"ר הרב אשלג זצ"ל - שמשה רבנו הוא בחינת האמונה שבאדם, הוי אומר שהקב"ה מתגלה בתוך בחינת האמונה של האדם. אם האדם מאמין בה' למעלה משכלו, בתוך הבחינה הזאת של האמונה מתגלה לו הקב"ה. וביתר ביאור: בתוך ההתאמצות הגדולה של האדם להתבטל לה' ולקבל את עול מלכות ה', גם אם זה לא מסתדר עם ההרגשה שלו, עם ההגיון שלו, מכ"מ האדם משתדל לשעבד את עצמו לה', זה נקרא עבודת האמונה, שהאדם צריך לצייר לעצמו שהוא ניצב בפני מלך גדול ונורא ולהתאים את התנהגותו, מחשבותיו ודבוריו למציאות הזאת שהוא מצייר לעצמו, הגם שהוא לא מרגיש כך והוא לא רואה כך. כשהאדם הולך בדרך הזאת, הקב"ה מתגלה אליו בתוך הכלים של האמונה שלו. לפי שיעור הכלים של האמונה שלו כך הקב"ה מתגלה אליו. "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר", כלומר משה רבנו צריך לומר רעיון מסוים לבנ"י, כשלומדים הכל באדם אחד, הכוונה שבחינת האמונה שבאדם צריכה לומר לכל שאר האיברים, לכל שאר הגידים, הרצונות, המחשבות שיש בבני האדם, היא צריכה לומר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". כלומר הדיבור צריך להיות מיוחד דווקא לבנ"י. מה המשמעות של בנ"י? שמעתי ממו"ר הרב אשלג זצ"ל: ישראל נוטריקון – ישר קל, כלומר דווקא אלו האנשים אשר מבינים שהעיקר בחיים והפסגה של החיים היא להשפיע נחת רוח לה', דווקא אל אלו תדבר, כי לאנשים אחרים לא שייך לדבר את הדיבורים האלה: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". תרומה פירושה - שהאדם נותן מן הדברים היקרים לו, מן הדברים החשובים לו, עבור הקב"ה. א"כ אפילו לפי הפשט לא כל אחד מסוגל לזה, לא כל אחד רוצה לתת את מה שיש לו. אבל המשמעות של תרומה היא יותר מכך, אומר הזה"ק תרומה: תרום ה' לגבי ו', כלומר ה' של שם הוי"ה צריכה להתרומם ולהתחבר עם ה-ו' דשם הוי"ה, שזה מורה על יחוד וחיבור קוב"ה ושכינתיה. "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", כלומר כל אדם צריך לדאוג שתהיה לו התרוממות, הוא צריך להתרומם מעל האדמה, מעל הארציות, מעל האגואיזם והאהבה עצמית שלו, מעל הרצון לקבל שלו, הוא צריך להתרומם ולחבר את עצמו לקב"ה – זו המשמעות של תרומה – תרום ה', תתרומם הה' לגבי ה-ו', הה' מרמזת על האדם והו' היא בחינת קוב"ה. ויותר מזה: מה פירוש הפסוק "ויקחו לי"? אומר רש"י: לי – לשמי. כלומר שהאדם מנסה ומשתדל לרומם את עצמו, לנתק את עצמו מכל הדברים השליליים שבו – מן התאוות, מן היצרים, מן האינטרס מן האהבה העצמית, הוא צריך להשתדל שכל זה יהיה בכדי להגיע למצב שהוא כפוף לרצון ה', הוא עושה את הדברים לשם שמים, לא מצד אהבת עצמו, אלא של שמים. כי יש כל מיני אנשים שמשתדלים לנתק את עצמם מגשמיות, אפילו בין הגוים יש אנשים שמשתדלים לנתק את עצמם מגשמיות, מהרצון לקבל, אבל בשביל מה הם עושים זאת? הם לא עושים זאת מתוך אהבת ה', אלא הם עושים גם את זה מתוך אינטרס. פעם נסעתי במונית שנהגה היה ערבי מוסלמי: הוא הצביע על האנשים שהלכו ברחוב, אנשים לא דתיים, אמר לי אותו מוסלמי: תסתכל על אלו, הם מסכנים, מבזבזים את כל החיים על שטויות, אח"כ יבואו בעולם הבא, מה יהיה להם? שום דבר, אבל אנחנו (הוא התכוון לעצמו ולי) אנשים מאמינים, וע"כ אנו יודעים שכדאי לסבול קצת פה בעולם הזה, אבל אח"כ אתה בא לעולם הבא, לגן עדן, לעולם שכולו טוב, ואתה נהנה מכל ההנאות שבעולם, אתה נהנה הנאות נצחיות, א"כ הכל כדאי. ז"א אותו מוסלמי מבין שכדאי לסבול כאן בעולם הזה בכדי לזכות לתענוגים נפלאים בעולם הבא. נמצא, גם אם האדם מרומם את עצמו מן הארציות ומנתק את עצמו מן הגשמיות ומחבר את עצמו לכל מיני פעולות של חסד ונתינה וכו', מכל מקום זה עוד לא אומר שהוא עושה זאת מתוך אהבת ה', יכול להיות שהוא מחשבן לעצמו שזה כדאי. לכן אומר הפסוק "ויקחו לי", אומר רש"י: לי – לשמי, כל הלקיחה הזאת שלוקחים את התרומה, זה צריך להיות לא מתוך אינטרס אישי, אלא שזה יהיה לשם שמים. ומה זה לשם שמים? מתוך אכפתיות לא מעצמי אלא מהבורא. ולכן כתוב "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כי רק מי שבחינת ישראל בקרבו שולטת, דהיינו בחי' אהבת ה', הוא המוכשר: א) להתרומם מן הארציות. ב) לעשות זאת לשם שמים ולא מתוך אינטרס אישי. "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". מה הפירוש "יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ"? אומר רש"י: לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב. כלומר, אדם שיש לו רצון טוב, מאדם כזה צריכים לקחת את התרומה. מה הפירוש שמאדם כזה צריכים לקחת את התרומה? וכי הקב"ה צריך התרמות? אלא ודאי שהקב"ה אינו צריך התרמות, הקב"ה הי
 
המשך פרשת תרומה 1

הקב"ה היה יכול לבנות את המשכן בלי שום תרומה. אבל הקב"ה רוצה שהאדם יתן כי זה לטובת האדם, סיבת הדבר - כי אם האדם הוא נשלט ע"י הרצון לקבל, אין לו קשר עם הקב"ה. מפני שהמרחקים ברוחניות אינם נמדדים בק"מ, אלא המרחקים ברוחניות נמדדים עפ"י השינויים שיש בין ישות אחת לשניה. למשל: יעקב ועשו היו שני אחים, אבל את יעקב עניינה הקדושה ואת עשו עניינה הטומאה. לכן אפילו שישבו ביחד בתוך בטן אמם - ומבחינה פיזית לא היה ביניהם שום מרחק, אבל מבחינה רוחנית כל אחד מבין שהיה ביניהם מרחק גדול מאוד, נמצא א"כ שהמרחק הרוחני נמדד עפ"י שינויי התכונות. וזה גם מה שעושה את המרחק הגדול ביננו לבין הבורא ית', ולכן אנו לא מרגישים את מציאות הבורא, כי הבורא ית' הוא רחום וחנון ואין לו ענין של קבלה, של חסרון לקבל, ענין של תאוה או יצרים כמו אצלנו, אלא יש לו ענין הפוך – ענין של נתינה וחסד ואהבה, ולכן כל זמן שהאדם רוצה לקבל הוא לא יכול להתקשר עם הבורא, הוא לא יכול להתקשר עם מציאות ה', ולכן החיים שלנו הם כל כך יבשים, אפרוריים, חיי חולין נטולי שמחה נטולי חדוה, כי אין אנו מרגישים שהקב"ה מלובש בתוך החיים שלנו. אבל אדם שהולך בדרך ההשפעה והנתינה ומשתדל להיות דומה לקב"ה, מבחינת מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, משתדל כל ימיו, כ"ד שעות ביממה, להיות נותן ולא מקבל, הוא האדם השמח באמת, כי אליו הקב"ה יכול להתחבר, והאדם הזה הוא זה שמרגיש את מציאות ה'. כל דבר שעושה הוא מרגיש שעושה משהו גדול וחשוב, כי הוא ממלא את מצות ה', ונמצא תמיד בשמחה ובהתרוממות הרוח. גם שהוא הולך ברחוב, וגם שהוא הולך למכולת, או שהוא הולך לבנק, או שהוא הולך לבית הכנסת, הוא תמיד מרגיש את הקב"ה מאיר בו ומתלבש בו, ותמיד הוא מחפש - מה הוא עוד יכול לעשות למען ה', איך הוא יכול עוד להוסיף וללכת יותר ויותר בדרך ה', איך הוא יכול לקיים יותר "ואהבת לרעך כמוך", ויותר "ואהבת את ה' אלוקיך". האדם הזה הוא מלא שמחה מלא חדוה מלא אנרגיה, כי יש לו השתוות התכונות, תכונותיו דומות לתכונותיו של ממ"ה – לא פחות, מה הוא רחום אף אתה רחום, לכן אדם כזה יכול להתקשר עם הבורא. נמצא א"כ זה שהקב"ה מצוה את האיש הישראלי לתת תרומה, זה לא בגלל שהקב"ה חסר אמצעים והוא זקוק להתרמה, הקב"ה יש לו הכל, כפי שאנו אומרים בתפילת העמידה: "וקונה הכל" – הכל קנינו של הקב"ה, אלא הוא רוצה שהאדם יתן תרומה, כדי שהאדם יהיה נותן, כי כשהאדם נכנס למעמד של נתינה אזי הוא מתחבר עם הבורא. ז"א הבורא רוצה לזכות את האדם בדבר היפה והנעלה ביותר, וזהו חיבור איתו בעצמו. ולכן הוא מצוה את עם ישראל שיתנו תרומה, כל אחד ואחד יתן את מה שיש לו, כי הבורא חושק מאוד להשפיע את אור אלוקותו לאיש הישראלי, אבל האיש הישראלי מבחינתו צריך להכין את עצמו לכך: לזכך לטהר ולקדש את עצמו מן הזוהמה של האהבה העצמית, ולהביא את עצמו למצב של השתוות עם הבורא, ואז האור האלוקי מאיר בו באופן טבעי. וזהו שאומר הפסוק: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". כאן צריכים לנתח מילה מילה: בכללות הסברנו מה שאומר רש"י "ידבנו לבו" – לשון נדבה והוא לשון רצון טוב. בתהילים פרק מ"ה אומר לנו דוד המלך: "רחש ליבי דבר טוב", מה זה דבר טוב? "אומר אני מעשי למלך". כלומר אני מבקש שכל המעשים שלי יהיו מוקדשים למלך, לשם ה', לשם ממ"ה. זה נקרא רצון טוב, וזה ענין של "ידבנו לבו", כלומר הקב"ה אומר "ויקחו לי" - כל ההתרוממות שהאדם מנסה להתרומם מעל הארציות הוא צריך לעשות זאת לא מצד אינטרס אלא מצד טהור, מצד אהבת ה', א"כ למי אפשר לבוא בבקשה כזו? רק לבנ"י. ובתוך בנ"י למי אפשר לבוא בבקשה כזו? "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", רק לאלו שיש להם את הרצון הטוב, שמשתדלים להגיע לרצון הטוב, שמשתוקקים על כל פנים להגיע לרצון הטוב. לכל מילה כאן יש משמעות, למשל "מאת", לכאורה מילה סתמית שאין לה שום משמעות – "מאת כל איש". מי שלומד בכתבי האר"י הקדוש או בכתבי רבנו בעה"ס אז הוא יודע ששום מילה בתורה איננה סתמית ח"ו, כל מילה צופנת בחובה סודות התורה גדולים מאוד. האר"י הקדוש מסביר כך: בתוך המילה "מאת" יש את המילה "את", "את" מרמזת על כל האותיות מא' עד ת'. אומר רבנו הרב אשלג זצ"ל – אותיות מרמזות על כלים רוחניים, בגשמיות כלי הוא מקום שיש בו בית קיבול וחסרון, ואז אפשר למלא אותו. כך גם מבחינה רוחנית נפשית – מה זה כלים? כלים משמעותם חסרונות, שיש לאדם חסרונות וגעגועים והשתוקקות להתקרב לה'. לכן אומר הפסוק: "מאת כל איש". כלומר דווקא אנשים כאלו שיש להם "את", דהיינו מא' עד ת' - את כל האותיות, את כל החסרונות, מערכת שלמה של חסרונות, דוקא מאלו צריך לבקש שיתרוממו "ויקחו לי תרומה". ומהו המושג "כל איש"? שמעתי ממו"ר הרב אשלג זצ"ל – איש מרמז על התגברות כמ"ש: "ה' איש מלחמה", איש זה גבר. צריכים לקחת את התרומה דוקא מאיש, מאדם שהוא בעל מלחמה עצמית (יכול להיות גבר או אשה), אדם שהוא בעל התגברות, רק ממנו אפשר לקחת תרומה, רק אדם כזה מסוגל להתרומם מעל הארציות ולחפש לדבק את עצמו בה', לחבר את עצמו לה', רק אדם כזה יש לו את הרגישות להבין שהקב"ה בעיקר רוצה את שינוי הלב: כפי שאמרו חז"ל: "רחמנא ליבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב. כלומר האדם יכול לעשות מעשים מכאן ועד הודעה חדשה. בהודו יש הרבה אנשים שמתרוממים מהגשמיות, הם מנתקים את עצמם מכל התאוות כולן, ומשתדלים להיות דומים לאבנים. אבל הם לא עושים את זה מצד אהבת ה' אלא מצד אהבת עצמם, כי הם חושבים שע"י כך ירוויחו כל מיני רווחים. אבל תורתנו מחנכת אותנו לא כך! אלא לפעול את כל הפעולות – עשה ולא תעשה, הכל במגמה לעשות מתוך אהבת ה', לשם ה'. לכן זה צריך להיות דווקא "איש מלחמה". ומה הוא המושג "כל"? "מאת כל איש אשר ידבנו לבו"? "כל" – מרמז על כללות, בדר"כ הצדיק נקרא – "כל". כפי שכתוב בתפילת "ויברך דוד": "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ". כי "כל" מרמז על ספירת היסוד אשר כוללת את כל הספירות כולן. וכך הוא גם האיש הישראלי – הצדיק, הוא כולל את כל נשמות ישראל כולן, הוא מרגיש את הלמות הלב ש ל כל ישראל כולם, הוא מעורב בדאגות ישראל, בעצם אין לו ישות משלו, אלא הוא בטל ומבוטל בפני כללות עם ישראל. לכן כתוב כאן: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", כל – מרמז על הצדיק שבעצם אין לו בחירה עצמית, אלא החסרונות שלו הם בעצם מה שהוא נכלל מחסרונות ישראל, והמילויים שלו והמושכלות שיש לו, הם ג"כ מושכלות שהוא קיבל בכדי להשפיע לנשמות כל ישראל. אדם כזה שאין לו ישות עצמית שהוא בבחינת צדיק, שהוא ממוזג עם כללות עם ישראל, זה אדם ששייך "שידבנו לבו" ומאדם כזה – "תקחו את תרומתי
 
למעלה