אמרות לרוחניות - השתוקקות לרזי תורה

אמרות לרוחניות - השתוקקות לרזי תורה

בס"ד
שבוע טוב, חברים!

פינה זו מביאה לעינינו אמרות של המקובלים כעצות והארות
חשובות להשגה רוחנית ולעבודת השם.

אתם מוזמנים למלא את הפינה באמרות חשובות לעבודה רוחנית
האמורות ומסורות מפי המקובלים הגדולים.

אמרה - השתוקקות לרזי תורה ולטעמי תורה / מתוך ספר "משה עבדי" עמ' ל"ג

"צריכים להשתוקק לרזי תורה וטעמי תורה, ולהתפלל על זה וכו'
ועל ידי שזוכים לרזי תורה וטעמי תורה זוכים לדבקות השם יתברך,
כי "קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הוא". אבל אם משתוקק רק לדבקות השם יתברך
בלי השתוקקות לרזי תורה וטעמי תורה וכו' ואף אם יגדיל השתוקקות לא יועיל כלום. על
כן צריכים שתהיה עיקר ההשתוקקות והתפילות לרזי תורה וטעמי תורה, ולהגדיל את הרצון לזה". עכלשה"ק.
 
הכניסה לרוחניות

בס"ד

צמצום א' הינו התנאי הראשון לכניסה לעולם הרוחני
ועל זה כתוב, כי לעולם לא מתבטל צמצום ראשון
כי הוא הבסיס לכל העולמות הרוחניים הנחשבים
כלבושים רוחניים, כלומר, כלים רוחניים ומצבים רוחניים.
דהיינו, שהתנאי הראשון לרוחניות זה "לא לקבל" עד
שמתגבר אצל האדם כוח התגברןת בסוד "מסך" אשר
אז יוכל להתנות מתי לכוון עמ"נ להשפיע נ"ר ליוצרו יתברך ויתעלה.

על זה כתוב בתחילת השולחן ערוך בהלכות השכמת בוקר
בסוד המשנה: "יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ
כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". ובקיצור שולחן ערוך
כתוב "לכן צריך האדם להתגבר כארי ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות
לעבודת הבורא יתברך ויתעלה וכו' ישים מגמתו רצון מלך מלכי המלכים
הקב"ה" (סעיף ד').
 

Mr Adam

New member
...

"אמרו ז"ל, שנקודת הצמצום דאמצע אין סוף,
דהיינו, שמקיפו מכל צד, שנראה אין סוף ב"ה בעולם,
בדרך חוט המקיף מכל צד, ומחזיר כל חסרון לשלימותו
יתברך, ואחר כך נעשה צמצום בהארה זו,
דהיינו, שמסלק בחינת האור השלם, ומתגלה שמכבר
הושרש באותו הצמצום, שהוא גם מקיים
כל המציאות שהיה ויהיה, והבן."

(הרב יהודה אשלג,פרי חכם,שיחות על צמצום א')


"יצייר לו כל אחד באמת
ובתמים מה שנשמתו מראה לו,
יוציא את תנובתו הרוחנית מן הכח
אל הפועל, בלא שפתי רמיה,
ומניצוצות כאלה אבוקות אור יתקבצו,
ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי
אמת פנימית כאלה האמת הגדולה תופיע"

(הרב קוק,אורות הקודש)


אני לא בטוח בקשר למקורות של הציטוט הראשון,ככה שקבל אותו בערבון מוגבל .
 
ומחזיר כל חסרון לשלימותו יתברך

בס"ד

"ומחזיר כל חסרון לשלימותו יתברך"

עניין עמוק כאן הדגשת כאן בציטוטך מהאר"י החי מוהרי"ל אשלג זצוק"ל.
אשתדל לומר בפשטות בע"ה, שהרגשת השלימות היא רק דרך חיסרון, כאשר
מכוון לשורשו העליון, לבורא.
ולכן, צמצום א' נחשב בהרגשת הנברא רק כאשר
כך מכוון הנברא שמקבץ כל רצונותיו לבורא כמו שבינה דאו"י היא "רצון להשפיע",
שהרי משם זה נמשך.
 

Mr Adam

New member
...

"הבריאה היא חסרון, יש מאין. האדם הוא מלא חסרונות. בכדי להצליח
הוא צריך לדעת מהו החסרון העיקרי....הסיבה, שמונעת טוב מהנבראים, שלא
מגיעים לקבלת השפע, שלא מקיימים תו"מ כראוי – חסר לקיים תו"מ. והאדם לא
מקיים, מחוסר חשיבות תו"מ של ה'.ובא להחלטה, שרק ה' יכול לתקן את זה, אם
יגלה לו קצת אור של תו"מ, שירגיש תענוג שבתו"מ, אז כל אחד תהיה ביכולתו לשמש
את ה'. לכן צריך להתפלל לה', שיתן קצת שפע עליון, שאז כולם יתעסקו בתו"מ ברצון.
אבל הכלי צריך לקבל אור לפי יכולתו לכוון בעמ"נ להשפיע....לכן אין להתפלל על השפע,
כי יקבל בע"מ לקבל, אלא יתפלל שה' יתן לו כלי, רצון להשפיע לה'. וכשיהיה לו הכלי הזו,
אז יתגלה בו שפע העליון, וירגיש טוב ועונג, שבמחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו".לכן יש
לבקש מה' רק על כלי דלהשפיע."


(כתבי רב"ש,החסרון העיקרי שעליו להתפלל, מהו)
 

Mr Adam

New member
מדברי הרב קוק

"כשם שהאדם צריך להתרגל אל הטבע החומרי וכוחותיו,
ילמד את דרכיו ומעשיו ע"פ אותם החוקים השולטים בעולם,
שהוא בעצמו גם כן חלק מהם. והם שולטים בתוכו כמו שהם
שולטים מחוץ לו, ככה יותר מזה צריך ומוכרח הוא
להסתגל לחוקי הטבע הרוחני, שהם יותר שולטים
במציאות כולה, שהוא חלק ממנה.
וראשית ואחרית של סיגול זה היא הנקודה
העליונה של הדבקות האלהית בכל דרכיו ובכל מעשיו, בכל רגשותיו
ומחשבותיו. הסיגול אל המציאות הרוחנית, הכוללת כל,
ממנה הוא נובע ואליה הוא שב."

(הרב קוק,אוצרות הראי"ה)

שבוע טוב לכולם !
 

בוקיבוק

New member
מתוך הספר אותיות דליבא

מהי פנימיות התורה?
הוא שגילו לנו את פנימיות התורה, שהתורה מלובשת בלבושים חיצוניים. והנה כל התַּנָאים שדיברו בפנימיות התורה, הלבישו דיבורם בהלכה ואגדה ורשב"י הלביש דיבורו בלבוש אחר, ואאמו"ר זצ"ל אמר שבזה הלבוש כתב שלמה המלך את שיר השירים, ושמו של הלבוש הזה הוא "שפת הקבלה".
את השפה הזו פיתח רשב"י ז"ל, וכל המפרשים שהיו אחרי גילוי הזהר המשיכו בכך. אמנם התכלית ועיקר הגילוי היו אצל האר"י הקדוש. והנה רבי חיים ויטאל מביא שההבדל בין קבלת האר"י לקבלת הרמ"ק והראשונים, שהראשונים דיברו מעולם התוהו והאר"י הקדוש דיבר מעולם התיקון. ואאמו"ר זצ"ל הסביר: וכי הראשונים לא ידעו מעולם התיקון? אלא שענין חכמת האמת נקרא התגלות אלקות. ודבר זה אין מילים בגשמיות שיוכלו לתת על כך הסבר. לכן כל מה שפירש האר"י הקדוש היה רק עבור אלה שכבר השיגו התגלות אלקות, למען ידעו איך ללכת.
והוא נתן על כך משל: אדם נמצא בארץ מסוימת ונותנים לו מפה של אותה הארץ, שעל ידה יֵדַע למצוא את הדרכים והרחובות ובעזרתה יוכל להגיע לכל מקום שיבקש. אבל אם המפה היא של ארץ אחרת ודאי לא תועיל לו במאומה להגיע למחוז חפצו, הוא יסתובב ויסתובב ולמחוז חפצו לא יגיע. כן עד"ז גם דברי האר"י הק' מכוונים בעיקרם לאותם שהשיגו השגות אלקיות, למען ידעו הדרך ילכו בה לפני ה'.
הוסיף ואמר אאמו"ר זצ"ל בעל הסולם: עיקר התיקון שנתגלה בזמן הרשב"י הוא ענין תיקון קוים, הנקרא צמצום ב', כפי שאנו לומדים. וענין זה לא היה מתגלה לכלל עד שבא האר"י הקדוש וגילהו. אמנם לכולם היה גילוי אלקות, אבל ענין זה לא היה מגולה עד שבא האר"י הקדוש וגילהו.
ובפירוש הסולם בתחילת ספרא דצניעותא הוא מביא סוד הדברים שנרמזו במאמר חז"ל: בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים וכו', עי"ש מה שהאריך לבאר. מידת הדין כולם ידעו עניינה אלא שההשגהז נגלתה להאר"י ז"ל.
ואאמו"ר זצ"ל בעל הסולם אמר שהוא הראשון שגילה מה שאמר האר"י ז"ל, שנוכל לראות אילו שינויים נעשו על ידי צמצום ב'.
בכל אופן, כשאנו (שאין אנו בעלי השגה) לומדים את חכמת הקבלה, איך נבין את כוונת הדברים?
על כן עמד אאמו"ר זצ"ל וחיבר את פירוש "הסולם" על הזוהר הק'.
ענין "סולם" פירושו, כמו שבגשמיות סולם משמש לעלות באמצעותו למעלה, אך מי שאינו עולה עליו נשאר עומד על מקומו. וכן מי שעומד על הסולם ואינו פועל לעלות בעזרתו, ישאר בחוץי. כך בזמן שאדם לומד את הלימוד הזה, הוא צריך ל"תורה ותפילה", פירוש: יחד עם התורה הוא צריך גם להתפלל לה' שיגלה לו פנימיות הדברים.
והוא סידר לנו את סדר העבודה והראה לנו את הדרך, שכל העבודה שלנו היא עבודת הדביקות והשתוות הצורה. ענין זה שורשו במה שגילה לנו הבעש"ט, שלאו דווקא על ידי לימוד יכולים להגיע לדביקות, אלא כאשר אנשים מתאספים בכוונה להגיע לאהבת הזולת וכל אחד מבטל את עצמו בפני השני עד שנמצא שאין לו שום מציאות בפני עצמו הדביקות הזו שהאדם משיג על ידי הסביבה שלו מביאתו להגיע להשתוות הצורה, הנקרא אהבת ה'. זה התיקון שהבעש"ט גילה לנו, אשר כל אחד ואחד שמתאסף באסיפת חברים וכאשר כל אחד שוכח מעצמו נעשה מכולם יחד כוח אחד הנקרא אהבת הזולת. כוח זה הוא הנקרא מסך, והוא הכלי להשגת אלוקות, הנקרא בשמות: חכמת האמת, חכמת הקבלה וכו'.
הוא אמר, שכל הנשמות נמשכות ממלכות, כמובא בזוהר הק' (הקדסה"ז אות א') שמלכות נקראת כנסת ישראל, היות וכל הנשמות כלולות בנשמת אדם הראשון שהיה הפנימיות של בי"ע, הנק' נר"ן הנמשכים ממלכות. לכן כל התיקונים שניתנו לנו לתקן ע"י תורה ותפילה תכליתם היא רק להגיע לתיקון המלכות, כמ"ש: "לתקן עולם במלכות שדי".
ומה יש לתקן במלכות, וכי רוחניות צריך לתקן?
אלא, כל נשמה מתוך כלל ישראל היא חלק מהמלכות. והנה מלכות דאור ישר הוא מקבל על מנת לקבל. היות ורצונו להטיב לנבראיו, על כן הוטבע בנבראים הטבע של רצון לקבל. ובריאה הזו שעשה הבורא ית' שהנברא ירצה להנות נקראת מלכות. אלא שמלכות דאין סוף זו, שלא עשתה שום סוף עלה ברצונה לקשט עצמה בנקודת הרצון, לכן צמצמה את עצמה. והיה זה בכוונה שתוכל לקבל בבחינת רצון להשפיע הנקרא השתוות הצורה, ושוב לא יהיה נהמא דכיסופא.
הנקודה היא השתוות הצורה. והוא אמר: כמו שהקב"ה הוא המשפיע גם אדם צריך להגיע לדרגה זו, שכל מה שהוא מקבל יהיה על מנת להשפיע. אבל צריך לדעת: מה שהבורא ברא הוא דבר חזק. הוא ברא רצון והשתוקקות לתענוג ולכן על תענוגי עולם הזה אין אדם צריך להתייגע כדי להשיג רצון אליהם. וככל שהתענוג גדול יותר כן ההשתוקקות גדולה יותר.
בריאה זו, שהיא הרצון לקבל אנו מיחסים לבורא, אבל מה שאחרי זה (–התיקונים) אנו מיחסים לנבראים. פירוש: מלכות, שהיא מקבל על מנת לקבל רצתה בהשתוות הצורה, ולכן אומרים שעבודה זאת של השפעה שייכת לנבראים והיא מיוחסת לעבודת האדם. ועבודה זו היא נגד הטבע של הבריאה, כיון שברא את האדם בטבע של רצון לקבל, ואילו עבודתו היא שיהיה בעל מנת להשפיע. לכן לומדים בכל המקומות: הכלי של המלכות נקרא מקבל על מנת לקבל, והאור בא על מסך.
עוד בענין השתוות הצורה, צריכים לעבוד את ה' מתוך שמחה, כמ"ש "עבדו את ה' בשמחה", ואמרו ז"ל: "לא היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ", כי מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, וכמו שהבורא נהנה כאשר הוא משפיע גם האדם צריך להיות בשמחה בעת עבודתו, ואם אינו בשמחה אין לו השתוות הצורה.ואם האדם אינו שמח, הסיבה היא היות והוא לא רואה מה יהיה לו מהעבודה. ומה העצה לכך? קודם צריך להתפלל שיהיה לו חשק להשפיע, וצריך להתפלל גם שנזכה להשיג מה שגילו לנו.
 
אמונת חכמים

"והנה מי שיש לו אמונת חכמים, זה סימן שהמוח והדעת שלו מיושב ומתוקן, ועל
ידי ישוב ותיקון דעתו הוא מקבל עצות נפלאות מן הצדיק והחכם, אבל מי שאין
לו אמונת חכמים, סימן שלבו מלא טינוף, ועשנים עולין ומבלבלין את מוחו,
ומחמת אינו זוכה לקבל את דברי הצדיק, בבחינת מה שאמרו חכמינו
הקדושים (עירובין כ"א:) 'כל הלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת', היינו
שעוד בחיים חיותו עולים לו במוחו עשנים מהמותרות שבקרבו, והם
מבלבלין את מוחו לגמרי, עד שאין לו עצה שלימה לעולם, כי על ידי שפגם
באמונת חכמים, ודבריהם בעיניו כמותר.

על ידי זה נענש מדה כנגד מדה, שהמותרות שבקרבו עולים לו במוחו,
ומבלבלין את דעתו ואין לו שום יישוב הדעת לעולם,
ולכן כשרואין בן אדם שלועג על דברי חכמים, וגם חולק עליהם,
צריכין לדעת שהאיש הזה פגום מאד, וכמו שכתוב (תהלים נ"ה) 'שלח ידיו
בשלומיו חלל בריתו', ולבו מטונף רחמנא ליצלן, וגם אמונתו בהשם יתברך
נפגמה מאד רחמנא לישזבן, כי אי אפשר לבא לאמונה ברורה בו יתברך
כי אם על ידי אמונת חכמים.

כי החכמים אמיתיים מגלים לנו את רצונו יתברך בכל דבר, ורק על ידם
אנחנו מבינין את מצוות התורה הקדושה, שזהו כלליות כל תורה שבעל פה,
שנמסרה לנו מחכמינו הקדושים איש מפי איש עד משה בסיני, ולכן מי
שמלעיג על דבריהם, מלעיג על דברי הקדוש ברוך הוא רחמנא ליצלן..."

(מתוך הקדמת הקונטרס אשר בנחל, כ"ק מוהרא"ש שליט"א הצדיק מיבנאל)
 
למעלה