nirdan0101
New member
אישה כי תזריע וילדה זכר
"דבר אל בני ישראל לאמור, אישה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" - פירושו של הרבי זצ"ל: מה זו "זריעה"? אדם לוקח גרעין, קובר אותו באדמה, שם הוא מתרקב, ויוצא מזה אחר כך אילן. נמצא, בכדי שתצא צמיחה של אילן חדש, צריך להתרקב מה שהיה מקודם. אדם לא יכול להתחיל מחדש, אם לא מתרקב אצלו מה שהיה מקודם. והנה חז"ל אומרים: אם האישה מזריעה תחילה, היא יולדת זכר, אם הגבר מזריע תחילה, יולדת נקבה. פירוש: "אישה כי תזריע", אם האדם רוצה לזרוע את האישה שלו, דהיינו להרקיב את הרצון לקבל שלו, אחר כך יולדת זכר. וענין הרצון צריך להגיע לדרגת אדם שהרופא מבשר לו שיש לו סרטן, אז הוא מאד רוצה להתפטר מזה. זה נקרא "רוצה". זה הדבר היחיד שממלא את כל ישותו - שהוא רוצה להתפטר מזה, והוא עושה את כל התחבולות האפשריות בכדי להתפטר מזה. כך גם בנוגע לרצון לקבל. אדם צריך להבין שהרצון לקבל זה סרטן. ואם הוא לא יתפטר ממנו, אז הוא בן מוות. הוא צריך לעשות את כל התחבולות האפשריות, הדברים הכי משונים, בכדי להתפטר מהרצון לקבל. וזה פירוש "אישה כי תזריע". זאת אומרת, שהאדם מעונין לזרוע את האישה שבו, לקבור אותה, ובזמן שמשתלם הרצון שלו לרצון אמיתי, אז "וילדה זכר", אז הקב"ה נותן לו לב חדש, בבחינת "זכר", שהוא כוח השפעה, כוח נתינה. גבר מלשון התגברות. וכאן, השאלה הקריטית היא - מתי הקב"ה נותן את זה לאדם? עד כמה האדם צריך לבקש את זה? עד כמה הוא צריך להתייגע על זה? זה לא פשוט. אבל זה ברור שאדם צריך לעשות את כל מה שביכולתו, את המקסימום, אחרת לא יהיה לו רצון אמיתי.
בספרים של רבי נחמן מברסלב כותב שיש בוקר - זמן תפילת שחרית, ויש אחר-הצהריים, שהוא זמן תפילת מנחה, שהוא דינים קשים. מה זה בוקר? שאדם מתחיל בעבודת ה', זה נקרא בוקר. אז, בדרך כלל, יש לו כוח, יש לו מרץ. זה נראה אצלו כדבר חיובי ביותר, מושך ביותר. ואחר כך הבורא מתחיל לשלוח לו את הבעל דבר, ואז זה נקרא אחר הצהריים, שהוא זמן מנחה, שהוא זמן של דינים קשים. ושולח לו את הבעל דבר, שגורם לו לרדת אלפים ורבבות של פעמים. זה תלוי באיכות העבודה של האדם. אדם שהוא באמת לא בעל עבודה, אז אין לו כל כך ירידות ועליות, אבל אדם שהוא בעל עבודה, והוא לא מוכן לוותר, אז חווה אלפים ורבבות של ירידות וניסיונות. אבל הוא לא כותב למה זה. רק בכל הכתבים שלו מופיע, שאדם צריך להתכונן לזה שיהיה לו אלפים ורבבות של ירידות. וידועה הלשון שלו, שאין בעולם ייאוש כלל, אבל למה זה? אני לא ראיתי שכתוב למה. מה זה נותן? זה אנו רואים במאמרים של הרבי זצ"ל. הוא מסביר גם למה זה: בכדי שהאדם יתחיל להכיר את כוח הרצון לקבל שבו, ככה הוא חושב שיש לו קצת רע, אז הוא מבקש רק קצת ישועה. אבל הקב"ה הוא שלם, והוא לא מתייחס לדברים שהם לא שלמים. ולכן, אם האדם חושב שיש לו קצת רע, יש לו קצת תפילה. וזה לא נחשב כלי. נמצא שללא הירידות הוא חי בשקר, כי אינו מרגיש באמת את הרע שבו, וע"כ אין להקב"ה מה לעשות אתו.
נמצא, ב' נקודות: א) הוא חי בשקר, כי חושב את עצמו למישהו ומשהו. ב) גם אין לו תפילה אמיתית מעומקא דליבא. אבל על ידי ריבוי העליות והירידות אלפים ורבבות פעמים, אז האדם מתחיל לראות באמת, שהרצון לקבל שולט בשליטה גמורה.
וצריך לעשות את כל התחבולות שבעולם בכדי להיות במצב עליה. פירוש: האדם צריך מצדו להשתדל להשתוקק אחר הבורא, ולחיות באטמוספירה של השתוקקות, כפי שאומר הפסוק "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי". ואז רואה שהסרטן הזה לא נותן לו לחיות במצב של השתוקקות לה'. ואז צריך לעשות את כל התחבולות, ואז יש עליות וירידות אלפי פעמים, רבבות פעמים, בשביל מה? בשביל שאדם יכיר את עצמו, ובכדי שיהיה לו כלי אמיתי לישועת ה'.
זה הפירוש "אישה כי תזריע". בשלושת המילים האלה מקופלת כל היגיעה של האדם, שזה אלפים ורבבות של ירידות. "וילדה זכר" - זה כבר הבורא נותן - הכוח של ההשפעה, לב חדש. ואם ההפך, אז ההפך, זאת אומרת אם האדם קובר את הזכר שבו, דהיינו הוא מתאמץ לבטל כל קשר שיש לו להשפעה, עי"כ ילדה נקבה.
השאלה שנשאלת - למה כתוב "אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים". לפי התורה של הרבי זצ "ל למה יש פה טומאה ? ואומר רש "י: כסדר כל טומאה האמורה בנידה, מטמאה בטומאת לידה, אפילו נפתח הקבר בלא דם גם כן יש פה טומאה. אולם לפי ההסבר של "וילדה זכר", ז "א שאדם זוכה לטבע שני שנקרא זכר, אזי יש לו טהרה לכאורה, ולא טומאה!? אלא אומר האר"י הק': בכל לידה יש טומאה, דבכל לידה יש ה' דמים טמאים וה' דמים טהורים. וסיבת הדבר: דהנה המשמעות של זכר הוא הרצון להשפיע. אבל יל"ה שאם אדם זוכה למדריגה מסוימת של רצון להשפיע, הרי זה לגבי עביות מסוימת, אבל לגבי עביות אחרת הוא לא יכול להתגבר ולהיות משפיע. לכן לגבי העביות הזו הוא צריך להיות באמונה, ואינו יכול להיות בידיעה, כי אינו יכול לכוון עמ"נ להשפיע בידיעה זו. נמצא, כל הבחינות שאינן יכולות להתברר לקדושה למדרגה זו, יוצאות מבחינת דם ופסולת, כי אינן מתאימות למדרגה זו, אבל עשויות להתברר בתור אוכל למדרגה יותר תחתונה. ז"א שבכל לידה רוחנית יש בירורים מסוימים. כשנולד איזה מצב חדש ברוחניות אצל האדם, כל מה שמחוץ לגבולות של המצב החדש הוא פסולת. כפי שכותב בספר פרי חכם (מאמר החירות) יש לאדם רצון לקבל. לכל רצון לקבל יש חיובי ושלילי, חיובי - מה אני רוצה לקבל? אני רוצה לקבל דבר מסוים. וזה בא בתורשה מאבותיו, או מהשפעת החברה. אבל החיוב הזה אומר שיש גם שלילי, כי כל מה שמחוץ לאותו ענין מסוים אני לא רוצה לקבל. נמצא, כשנולד זכר פירושו של דבר שהקב"ה נותן לאדם לב חדש, אז ממילא כל מה שמחוץ לגבולות הלב הזה נחשב לפסולת. וזה לא שחור או לבן, או שהקב "ה נותן לאדם רצון להשפיע או שאין לו כלל רצון להשפיע. כי גם ברצון להשפיע יש הרבה מדריגות כנ"ל.
(לא כל מה שמחוץ של רצון להשפיע נחשב לפסולת, כי מי שחושב שהסודות שישנם בחומש הם בגדר בת מלך עבורו, ואין אדם חושק בבת מלך, אז באמת הוא לא יחשוב על זה, אבל מי שמבין שבא לעולם בכדי לגלות את סודות התורה שקשורים לנשמתו, ונחמד לעץ להשכיל, אז הוא משתוקק לזה, והגם שעדיין לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע על זה, ולכן סודות אלו אינם מתגלים אליו, מ"מ הוא משתוקק על בסיס אי אלו גילויים שהיו לו, להשלים את נשמתו . ומצד מסוים אפ"ל שכל מה שאינו נכנס בכלי דהשפעה הוא פסולת, ומצד שני זהו חיובי שאדם משתוקק לכל הנ"ל, דבכך יש לו קשר וכלי למה שצריך להשיג).
האר "י הקדוש מביא בשער הכונות ענין שסופרים ספירת העומר שבעה שבועות, וזהו כעין שאישה סופרת שבעה נקיים בכדי להיטהר לבעלה. ובאמת יש לנו שבעה ספירות, כי גובה הקומה של הנשמות הוא ז "ת. כל ספירה כלולה מחברתה זה ארבעים ותשע יום, שהם שבעה שבועות. וענין היכולת להשיג את הכוונה עמ"נ להשפיע בכל ספירה נבחנת לטהרה של אותה הספירה.
"דבר אל בני ישראל לאמור, אישה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" - פירושו של הרבי זצ"ל: מה זו "זריעה"? אדם לוקח גרעין, קובר אותו באדמה, שם הוא מתרקב, ויוצא מזה אחר כך אילן. נמצא, בכדי שתצא צמיחה של אילן חדש, צריך להתרקב מה שהיה מקודם. אדם לא יכול להתחיל מחדש, אם לא מתרקב אצלו מה שהיה מקודם. והנה חז"ל אומרים: אם האישה מזריעה תחילה, היא יולדת זכר, אם הגבר מזריע תחילה, יולדת נקבה. פירוש: "אישה כי תזריע", אם האדם רוצה לזרוע את האישה שלו, דהיינו להרקיב את הרצון לקבל שלו, אחר כך יולדת זכר. וענין הרצון צריך להגיע לדרגת אדם שהרופא מבשר לו שיש לו סרטן, אז הוא מאד רוצה להתפטר מזה. זה נקרא "רוצה". זה הדבר היחיד שממלא את כל ישותו - שהוא רוצה להתפטר מזה, והוא עושה את כל התחבולות האפשריות בכדי להתפטר מזה. כך גם בנוגע לרצון לקבל. אדם צריך להבין שהרצון לקבל זה סרטן. ואם הוא לא יתפטר ממנו, אז הוא בן מוות. הוא צריך לעשות את כל התחבולות האפשריות, הדברים הכי משונים, בכדי להתפטר מהרצון לקבל. וזה פירוש "אישה כי תזריע". זאת אומרת, שהאדם מעונין לזרוע את האישה שבו, לקבור אותה, ובזמן שמשתלם הרצון שלו לרצון אמיתי, אז "וילדה זכר", אז הקב"ה נותן לו לב חדש, בבחינת "זכר", שהוא כוח השפעה, כוח נתינה. גבר מלשון התגברות. וכאן, השאלה הקריטית היא - מתי הקב"ה נותן את זה לאדם? עד כמה האדם צריך לבקש את זה? עד כמה הוא צריך להתייגע על זה? זה לא פשוט. אבל זה ברור שאדם צריך לעשות את כל מה שביכולתו, את המקסימום, אחרת לא יהיה לו רצון אמיתי.
בספרים של רבי נחמן מברסלב כותב שיש בוקר - זמן תפילת שחרית, ויש אחר-הצהריים, שהוא זמן תפילת מנחה, שהוא דינים קשים. מה זה בוקר? שאדם מתחיל בעבודת ה', זה נקרא בוקר. אז, בדרך כלל, יש לו כוח, יש לו מרץ. זה נראה אצלו כדבר חיובי ביותר, מושך ביותר. ואחר כך הבורא מתחיל לשלוח לו את הבעל דבר, ואז זה נקרא אחר הצהריים, שהוא זמן מנחה, שהוא זמן של דינים קשים. ושולח לו את הבעל דבר, שגורם לו לרדת אלפים ורבבות של פעמים. זה תלוי באיכות העבודה של האדם. אדם שהוא באמת לא בעל עבודה, אז אין לו כל כך ירידות ועליות, אבל אדם שהוא בעל עבודה, והוא לא מוכן לוותר, אז חווה אלפים ורבבות של ירידות וניסיונות. אבל הוא לא כותב למה זה. רק בכל הכתבים שלו מופיע, שאדם צריך להתכונן לזה שיהיה לו אלפים ורבבות של ירידות. וידועה הלשון שלו, שאין בעולם ייאוש כלל, אבל למה זה? אני לא ראיתי שכתוב למה. מה זה נותן? זה אנו רואים במאמרים של הרבי זצ"ל. הוא מסביר גם למה זה: בכדי שהאדם יתחיל להכיר את כוח הרצון לקבל שבו, ככה הוא חושב שיש לו קצת רע, אז הוא מבקש רק קצת ישועה. אבל הקב"ה הוא שלם, והוא לא מתייחס לדברים שהם לא שלמים. ולכן, אם האדם חושב שיש לו קצת רע, יש לו קצת תפילה. וזה לא נחשב כלי. נמצא שללא הירידות הוא חי בשקר, כי אינו מרגיש באמת את הרע שבו, וע"כ אין להקב"ה מה לעשות אתו.
נמצא, ב' נקודות: א) הוא חי בשקר, כי חושב את עצמו למישהו ומשהו. ב) גם אין לו תפילה אמיתית מעומקא דליבא. אבל על ידי ריבוי העליות והירידות אלפים ורבבות פעמים, אז האדם מתחיל לראות באמת, שהרצון לקבל שולט בשליטה גמורה.
וצריך לעשות את כל התחבולות שבעולם בכדי להיות במצב עליה. פירוש: האדם צריך מצדו להשתדל להשתוקק אחר הבורא, ולחיות באטמוספירה של השתוקקות, כפי שאומר הפסוק "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי". ואז רואה שהסרטן הזה לא נותן לו לחיות במצב של השתוקקות לה'. ואז צריך לעשות את כל התחבולות, ואז יש עליות וירידות אלפי פעמים, רבבות פעמים, בשביל מה? בשביל שאדם יכיר את עצמו, ובכדי שיהיה לו כלי אמיתי לישועת ה'.
זה הפירוש "אישה כי תזריע". בשלושת המילים האלה מקופלת כל היגיעה של האדם, שזה אלפים ורבבות של ירידות. "וילדה זכר" - זה כבר הבורא נותן - הכוח של ההשפעה, לב חדש. ואם ההפך, אז ההפך, זאת אומרת אם האדם קובר את הזכר שבו, דהיינו הוא מתאמץ לבטל כל קשר שיש לו להשפעה, עי"כ ילדה נקבה.
השאלה שנשאלת - למה כתוב "אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים". לפי התורה של הרבי זצ "ל למה יש פה טומאה ? ואומר רש "י: כסדר כל טומאה האמורה בנידה, מטמאה בטומאת לידה, אפילו נפתח הקבר בלא דם גם כן יש פה טומאה. אולם לפי ההסבר של "וילדה זכר", ז "א שאדם זוכה לטבע שני שנקרא זכר, אזי יש לו טהרה לכאורה, ולא טומאה!? אלא אומר האר"י הק': בכל לידה יש טומאה, דבכל לידה יש ה' דמים טמאים וה' דמים טהורים. וסיבת הדבר: דהנה המשמעות של זכר הוא הרצון להשפיע. אבל יל"ה שאם אדם זוכה למדריגה מסוימת של רצון להשפיע, הרי זה לגבי עביות מסוימת, אבל לגבי עביות אחרת הוא לא יכול להתגבר ולהיות משפיע. לכן לגבי העביות הזו הוא צריך להיות באמונה, ואינו יכול להיות בידיעה, כי אינו יכול לכוון עמ"נ להשפיע בידיעה זו. נמצא, כל הבחינות שאינן יכולות להתברר לקדושה למדרגה זו, יוצאות מבחינת דם ופסולת, כי אינן מתאימות למדרגה זו, אבל עשויות להתברר בתור אוכל למדרגה יותר תחתונה. ז"א שבכל לידה רוחנית יש בירורים מסוימים. כשנולד איזה מצב חדש ברוחניות אצל האדם, כל מה שמחוץ לגבולות של המצב החדש הוא פסולת. כפי שכותב בספר פרי חכם (מאמר החירות) יש לאדם רצון לקבל. לכל רצון לקבל יש חיובי ושלילי, חיובי - מה אני רוצה לקבל? אני רוצה לקבל דבר מסוים. וזה בא בתורשה מאבותיו, או מהשפעת החברה. אבל החיוב הזה אומר שיש גם שלילי, כי כל מה שמחוץ לאותו ענין מסוים אני לא רוצה לקבל. נמצא, כשנולד זכר פירושו של דבר שהקב"ה נותן לאדם לב חדש, אז ממילא כל מה שמחוץ לגבולות הלב הזה נחשב לפסולת. וזה לא שחור או לבן, או שהקב "ה נותן לאדם רצון להשפיע או שאין לו כלל רצון להשפיע. כי גם ברצון להשפיע יש הרבה מדריגות כנ"ל.
(לא כל מה שמחוץ של רצון להשפיע נחשב לפסולת, כי מי שחושב שהסודות שישנם בחומש הם בגדר בת מלך עבורו, ואין אדם חושק בבת מלך, אז באמת הוא לא יחשוב על זה, אבל מי שמבין שבא לעולם בכדי לגלות את סודות התורה שקשורים לנשמתו, ונחמד לעץ להשכיל, אז הוא משתוקק לזה, והגם שעדיין לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע על זה, ולכן סודות אלו אינם מתגלים אליו, מ"מ הוא משתוקק על בסיס אי אלו גילויים שהיו לו, להשלים את נשמתו . ומצד מסוים אפ"ל שכל מה שאינו נכנס בכלי דהשפעה הוא פסולת, ומצד שני זהו חיובי שאדם משתוקק לכל הנ"ל, דבכך יש לו קשר וכלי למה שצריך להשיג).
האר "י הקדוש מביא בשער הכונות ענין שסופרים ספירת העומר שבעה שבועות, וזהו כעין שאישה סופרת שבעה נקיים בכדי להיטהר לבעלה. ובאמת יש לנו שבעה ספירות, כי גובה הקומה של הנשמות הוא ז "ת. כל ספירה כלולה מחברתה זה ארבעים ותשע יום, שהם שבעה שבועות. וענין היכולת להשיג את הכוונה עמ"נ להשפיע בכל ספירה נבחנת לטהרה של אותה הספירה.