../images/Emo221.gifוורדים כחולים/ייסאן
מומלץ
להוריד את המוזיקה המלווה- ולקרוא במקביל לשמיעה! במידה ותהיה היענות, והסיפור ימצא חן בעינכן/ם, אמשיך אותו. אליס.
זה שוב השיר הזה, אני שומעת אותו ברור עכשיו... הנעימה מתגנבת לתוך ההכרה שלי, כמו נחש חלקלק בין השיחים הסבוכים. זהו שיר יפה מאוד, נערה צעירה בעלת קול פעמונים רם ונישא על גבי רוח אולי, שרה אופרה בלטינית, או בשפה אחרת שאני לא מבינה. אני פוקחת את עיני ורואה כי אני נמצאת בחדר גדול מידות ומפואר, מרוהט ברהיטי עץ מגולפים ועתיקים למראה. אני עצמי ישובה על מיטה גדולה ורכה בעלת אפיריון לבן ורך הנישא מעליה, מקושט בשולי תחרה יפיפיה ומרוקמת. "זה מוזר" אני חושבת, "אני מרגישה כאן יותר בבית משהרגשתי אי פעם..." ולפתע אני מכירה את המקום, את החדר שלי, את המיטה שלי... "אבל זה לא הבית שלי!!! איפה אני!?" זועקות מחשבותי. המנגינה דואכת לאיטה. נשמעת נקישה רכה בדלת חדרי, ואני קופצת ובאינסטנקטיביות אוחזת בדבר הראשון שנקרה אל דרכי. "האם אוכל להכנס, הנסיכה, גברתי? הגיעה שעת הסעודה,אם אינני טועה..." -שואל קול נשי נעים ומשיי מבעד הדלת הסגורה. אני לא עונה, שוקלת את צעדי היטב, מנסה להבין מה מתרחש בעצם. "היא אמרה ה...נסיכה?! מה!?" הדלת נפתחת עד כדי חריץ, ויד קטנה ונאה למראה מציצה בעדו... מיד לאחר מכן מציץ גם ראשה האדמוני של הנערה, וחיוך על פניה. "הנסיכה, גברתי, האם אוכל להכנס סוף סוף? או שמא את אינך רעבה הלילה? -אל תאמרי לי, שוב יצאת לסעוד בחברת אותו "אדון מפוקפק" נכון?" היא מחייכת כיודעת סוד. "הוא נאה למדי גברתי,אינני חושבת שאביך או אדוֹנֶך המיועד..." -כאן היא מפסיקה באחת ואחר ממשיכה בזהירות יתרה, "או המסדר כולו ישמחו מן העניין... -הו!!נסיכתי, מה את עושה עם הפגיון הזה ביד? האם תכננת להתקיף אותי??? הניחי אותו במקומו בבקשה, את נראת מאיימת כך." היא אומרת בקריצה חיננית. כעת ממהרת הנערה להכנס לחדר, כשהיא סוגרת את הדלת אחריה חרישית. הנערה לבושה במדי משרתת שנראים מתאימים לתקופה הוויקטוריאנית, וכשאני מבחינה בכך אני תוהה האם גם אני לבושה כך, מוזר ויפה כל כך, בבגדים שראיתי רק בציורים, בדימיוני הקודח ועל דפי ההיסטוריה. אני קמה, וממהרת לראי הגדול והאובלי שמוצב על כן במרכזו של החדר, והפגיון עדיין בידי. המומה, אני מביטה בעצמי, לבושה שמלת קטיפה רכה וארוכה בצבעי הארגמן והאדום, אשר שרווליה תפוחים והרקמה העדינה שתפורה לאמרותיה מדהימה ביופיה. שערי ארוך יותר, וקשור בסרט סאטן אדום בוהק, כמעט מסנוור... "מה הולך פה לעזאזל?!" אני חושבת, כשאני נושמת מהר יותר ויותר והצבעים דוהים לכדי בליל אחד גדול -אני נופלת אל הרצפה. כשאני מתאוששת, אני שמה לב שאני שוב במיטה, כשלידי יושבת אותה נערה מקודם, והיא אוחזת בידי כשמבט מודאג בעיניה. "התעוררת!!! הו תודה לאל... זה היה מבהיל למדי כל עניין ההתעלפות הזה שלך... אני.. אני.." "נו,מה, את מה?" אני שואלת, מותשת מניסיונות להבין את כל שקרה, מיואשת. "אני חושבת שאת צריכה פשוט לשתות כבר, ואז תרגישי יותר טוב... את חלשה גברתי,חלשה מידי." היא אומרת,ומתחילה פורמת את כפתורי הצווארון הלבן והגבוה שבשמלתה. "מה?, היי רגע!מה את עושה?!" אני מתעשתת במהירות יחסית לעלמה מתעלפת... "מעניקה לך את מתנת אהבתי, את המזון לגופך ונשמתך גברתי, את עצמי." עונה הנערה,גאה בעצמה על תשובתה, מתקרבת אלי עוד ועוד.. -"לא!!!" קרא קול פנימי בתוכי, "זה אסור! זה חטא, זה עונש, אסור מכל!!! מה את עושה!?מה את עושה!?!?" בד בבד החלה מתנגנת במוחי אותה הנעימה המוכרת,המקוללת והנפלאה כ"כ. הנעימה גועשת,ורגשותי כה עזים באותו רגע כי אני חושבת שעוד מעט אתפוצץ... צווארה של הנערה נמצא כעת מול פני,קרוב,ומזמין... -"מזמין לֵמה?! מה היא עושה,לכל השדים והרוחות, ומה אני עושה עכשיו?" אני גוערת בעצמי -אבל זה כבר מאוחר. זה חזק ממני. לאט לאט אני מקרבת את פני לצווארה של הנערה, שואפת את ריחה הנעים, מתחממת בחום הבוקע ממנה. אני מרגישה עקצוץ קל ונעים בניבי שיני, אך לא מייחסת לכך כל חשיבות... העור הלבן של הנערה שבידי נראה זוהר ורך, ואני מרגישה צורך פתאומי לנשק לו, לנשק לנערה עצמה... שפתי מרפרפות ברכות מענגת על צווארה, ולפני שאני מספיקה להבין מה אני עושה, אני נועצת בו את שיני, פוצעת את הנערה וגורמת לה לדמם. למרבה הפתעתי, אני לא חשה כל רתיעה מן הדם, שבכל מקרה אחר היה גורם לי להתקף פחד לא רצוני והיסטריה עד כדי התעלפות. להיפך, מראה הדם הזורם במורד צווארה של אותה נערה מסעיר אותי מאוד וכמו מפעיל את כל חושי בו זמנית. "לשתות... זה באמת רעיון טוב,כמה טעים נראה הדם הזה, כמה מענג יהיה להחזיק אותה בזרועותיי ולשתות לקרבי את מיי חייה..." אני חושבת פתאום... "לא!!!אסור!!!זה חולני!!זה מוזר מדי. מה אני עושה?!אסור לי ל.. .אסור..." קול ההגיון המועט שעוד נשאר לי קורא לי להפסיק. אבל אני לא מקשיבה עוד. בתנועה קלה אני מושכת את הנערה אלי, ומחייכת, ובעדינות, כמו נשיקה, אני שותה ממנה,שותה אותה. הטעם אלוהי, ואני מתענגת על כל רסיס ממנו, שותה עוד ועוד... הנערה נאנקת ונאנחת בידי, אנחות של הנאה או כאב, או שניהם. אני שותה בתאבון רב כעת, כבר לא עדינה בכלל, משביעה רעב של שנים, יובלות אולי... המוזיקה מגיעה לשיאה. לבסוף אני נרגעת, ונשענת אחורנית במיטתי, והנערה המטושטשת עודנה בידי. אני מלטפת את ראשה, ולוחשת לה "תודה לך... אם רק תוכלי לומר לי את שמך?" אבל את תשובתה אני יכולה רק לנחש, כיוון ששפתיה הוורודות של הנערה שלי נעות בלא קול, בעוד אני נעלמת ודוהה אל תוך אובך שחור וכבד, ריק מאושר וקולות, ריק מאור. רק המוזיקה הזו נמשכת, בודדה בשיממון, מחרידה ויפה ועצובה כל כך, כאילו מקוננת על משהו, משהו נורא שקרה זה עתה...
