שיר לחנוכה, קצת באיחור

גברים שחורים צעירים וכחושים

הולכים לאט ובשקט בחושך תמהוניים

כמו בתוך מערה אינסופית ועמוקה

נסחפים אחרי האור הזעיר שבידם

נזכרים וחוזרים לעבר הממושך מאוד

של הגבורה הייחודית והטהורה

שנושבת מתוך ליבם הקטן

וממלאת את העולם ברגש מוזר

כמו מין פחד נאצל, דומם וקר

כאילו היו אנשי חזון נעלמים

שהתייאשו מניסיון לחיות

והחליטו לבוא בגאווה מדומה כמתים

ולהחזיר את כל ההיסטוריה לראוות האנושות

מבלי לדעת אם התהליך יהיה קל

או קשה ומפרך לבלי סוף
 
למעלה