עד שאת בוכה

[שירה כמים 1959]

חבקי את עצמך
אין מקום בעולם בשבילך
חבקי את עצמך
עד שאת בוכה
חבקי את עצמך
כן אמא אפפעם לא
אבל את עכשיו
חבקי את עצמך
בשמיים האפורים
בשכנים שמסתגרים
בחברים שנעלמים
חבקי את עצמך
תראי, פתאום יבקיע
חבקי את עצמך
פתאום תהיי שווה משהו
משהו
בכל העולם כולו
אין עוד
חבקי את עצמך
חבקי חבקי חבקי עכשיו

 

[פילוסוף רוחני33]

חבקי את עצמך
אין מקום בעולם בשבילך
חבקי את עצמך
עד שאת בוכה
חבקי את עצמך
כן אמא אפפעם לא
אבל את עכשיו
חבקי את עצמך
בשמיים האפורים
בשכנים שמסתגרים
בחברים שנעלמים
חבקי את עצמך
תראי, פתאום יבקיע
חבקי את עצמך
פתאום תהיי שווה משהו
משהו
בכל העולם כולו
אין עוד
חבקי את עצמך
חבקי חבקי חבקי עכשיו

מרגש לגלות איך אפשר ללמד את האדם לאהוב את עצמו דרך האינטימיות של קרבה לעצמו. אימא תמיד אוהבת ומבינה.

 

[שירה כמים 1959]

פלשבקים פלשבקים פלשבקים
זה אורות הניאון המסנוורים
חבקי את עצמך בשתי ידייך
חבקי
חזק חזק חזק
חבקי את אצמך
אל תסכימי

 

[שירה כמים 1959]

אני מוכנה עכשיו שהגלגל יתהפך שהסוויץ' ייחל

 

[שירה כמים 1959]

כמעט השתגעתי. אבל לא השתגעתי.
אלף אלפי פעמים אמרתי "הגשם?
הוא יורד במקום אחר." ואז התרכזתי מאוד
התאמצתי מאוד, והבאתי את הגשם.
אלף אלפי פעמים כמעט השתגעתי
אבל לא השתגעתי. אמרתי "השמש?
היא זורחת במקום אחר. ואז
קיפלתי את השמש, שלא תהיה שורפת,
והזרחתי אותה בעדינות רכה. לא,
לא תליתי אותה בשמיים, חשבתי
שזה יהיה טו מץ'. אלף אלפי פעמיפ
חזרתי ואמרתי שאני לא מסוגלת יותר,
המציאות הפכה עיסה מטושטשת,
המרק רתח על הגז, מכבי האש והשוטרים
רצו ברחובות אלי - כן, מישהו נזעק להציל אותי
ולא בפעם הראשונה. ואני? אני תליתי את השמש.
ליד הירח. שמש קטנה. שתזריח. בקטנה. בצמצום.
שלא תאיים. שלא תבלע.

 

[שירה כמים 1959]

צללתי היישר לתוך התהום
הגשם נשף בעורפי כמו כלב אהוב, אוהב
אני אוהבת את מרק העגבניות של ר, נשמע איזה קול
שבא מהיכן? לא יכולתי לפענח. כל הכלבים והחתולים
הסתדרו בשורה, ביצרו עמדות, הכינו כתבי האשמה, כן,
הגשם הלך ותפח בעורפי כמו גידול מבהיל, הוא לחש לי דברים
שרק האהוב היה אמור ללחוש
אבל לא הייתה ברירה
הגשם הלך ותפח בצווארי כמו אהבה מעוקלת
התהום התרחבה, נבנו מדרגות, סולמות, כסאות חשמליים
הנעים כלפי מעלה, איפה שהשמש
עדיין עיגול פלסטיק צהוב שתליתי אי-אז
ליד הירח