כיף בירושלים, בואו גם
אפילו סיפור עוד יצא מזה.
------------------------------------------
 
#1
בבית הקברות של סגולה העפר חום-אדמדם, והחתולים מעטים. השמים אפורים תמיד; בימים הארוכים והדביקים של חודש אב יש מי שימצא בזה יתרון. כשהשמש נמוכה על ראשי המצבות מגיעים סוף סוף ראשוני המלווים, ואחריהם מזדחלת השיירה הקטנה. הם הולכים לאט והנשים מתייפחות; הגברים מזיעים בבירור, במעילים שחורים ארוכים שכבר הספיקו להתכסות באבק. כשהם מתחילים סוף סוף לגרף את האדמה אל הבור הפתוח נמוגות הדקות האחרונות של אור יום אל שקיעה מרהיבה, עטורת אובך ועשן מפעלים רחוקים, המת, כך נדמה, מת.
 
#2
"הגיעו?"
"עוד לא," מיקי עונה, ומציץ שוב בשעון. מול המיטה עומד הבן השני, זה שבבית מתביישים לדבר עליו. לפחות הגיע לבד ולא הביא איתו את הבושה, מאייר היה מת שוב רק כדי לא לראות. הוא מתייפח התנצלויות, והקהל שותק ומוחה דמעות אקראיות. אחת השכנות מגניבה לי טישו, ואני מושכת באף כדי שהיא לא תחשוד. האמת היא שיותר מכל אני רוצה כרגע להתקלח, אבל זה כבר לא יקרה. אני נשענת אל מיקי, ומהצד אנחנו נראים ככל האבלים. מי היה מנחש שבפנים אני רותחת.
"גם כן ילדים," אני לוחשת לו והוא לוחץ את ידי כדי שאשתוק.
"הם יגיעו," הוא אומר. "ברגע שהצללים יהיו גבוהים מספיק." אבל הנה מסיים הבן וחוזר למקומו בקהל, מחזיק ביד אחת את כיפת הסאטן החרוטית שלו, שלא תיפול. איש החברא קדישא נושם לרווחה ולוקח ממנו את המיקרופון. "תעשה משהו," אני לוחשת למיקי, ולא אכפת לי מי שומע. "לא משנה מה!"
"מאייר היה אדם מיוחד," אומר מיקי פתאום, וכולם שומעים אותו גם בלי מיקרופון. הוא משחרר את ידי ונעמד מול המיטה. "אדם גדול. איך נפרדים מאדם שכזה?" באמת איך. עיניו נעוצות בשלי, וברור לחלוטין שאין לו מושג איך להמשיך. "רק שלשום קראנו ביחד בפרשת השבוע," הוא אומר, ועיניו המתרוצצות מגלות לי שהוא מנסה נואשות להזכר מה היא פרשת השבוע. "קראנו בפרשת השבוע, ומאייר אמר לי 'מיקי, החיים קצרים כל כך, נגמרים ברגע, ולפני שאתה יכול לשים לב אתה שוכב בתכריכים, וקרובי משפחה מתייפחים מקיפים אותך ומדברים על פרשת השבוע'.."
איכשהו האדמה לא פותחת את פיה ובולעת את שנינו. חבל. מיקי מקשקש עוד כמה דקות על איזה גיס טוב היה מאייר, על חוש ההומור שלו, על איך אשתו האוהבת דאגה לו ועוד שטויות לא ממין העניין. השמש מנמיכה והולכת, הצללים מתארכים והקברן נע באי נוחות ומציץ בשעון מדי כמה שניות. מיקי שלי לא שייגעץ, אי אפשר להשתיק אותו סתם ככה ובכל זאת, השמש עוד מעט ואיננה. אני רואה את שפתיו נחשקות בנחישות כשהוא מחליט שיותר אי אפשר לחכות, ובאותו רגע נוגע משב הקור המבורך בכתפי.
"יופי של הספד," לוחש אחד הילדים בלגלוג. "ממש צדיק יש לך פה," אני לא עונה לחצוף. דודה טובה יותר היתה מספרת לו מה דעתה על צדיקים שמאחרים ללוויה של אבא שלהם, אבל לפחות הם הגיעו בזמן. אני מהנהנת למיקי בקושי, והוא מסיים פתאום – "להתראות, מאייר. אני מבטיח שאירן ואני נמשיך להשגיח על הילדים שלך, ולהנחות אותם אל דרך הישר." קצת חסר טקט אולי, אבל הקהל החסוד מהנהן, הבן המביש מתכווץ ולי יש את הסיפוק לשמוע את הילדים רושפים מאחורי בזעם. "נתחשבן אחר כך," אני אומרת. "לכו לעמוד מאחורי המיטה, אנחנו מתחילים."
 
