פרשת בחוקותי אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי .....
התורה מונה כאן את כל הרווחים אותם נרוויח, באם נלך בדרך התורה, ובחלק הזה התורה מאריכה הרבה מאוד. ואחר כך באים ההפסדים, באם לא נלך בדרך התורה. אך קודם צריך להבין את התנאי: "אם בחוקותי תלכו" יהיה כך וכך... ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את מצוותי, יהיה כך וכך. בפשטות שמענו מהרבי זצ"ל שענין של חוק הוא ענין שאיננו כלול בטבע שלנו, וע"כ אנו צריכים לקבל אותו בתור חוק. ומה הוא הענין הזה? רש"י במקום אומר: "שתהיו עמלים בתורה", וגם זאת יש להבין.
אפשר לומר שנקודת התורף של כל היהדות היא שמירת החוק, והיא מעל הטבע שלנו. כי כל היהדות היא: "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבת את ה' אלוקיך". בשבילנו הנקודה הזאת שהיא נקודת התורף, שעבורה ניתנו לנו כל התורה והמצוות, זהו חוק, דבר לא מובן, ולא כלול בטבע שלנו. "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך - כי אם ליראה את ה' ולאהבה אותו", זהו עבורינו חוק לא מובן, גזירת המלך. כי אנו מבינים מה שנוגע לאהבת עצמינו, אך מה שנוגע לזולתינו, מבחינתינו הוא בלתי נתפס.
"ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם". לכאורה אפשר לחשוב ש"את מצוותי" כן אפשר לתפוס ולהבין. כי יש חלק בתורה שאנו יכולים להבין אותו, אבל גם על אותו החלק כתוב: "ועשיתם אותם", המורה - שאפילו החלק הזה צריך להיות בבחי' "עשיה", והרבי זצ"ל היה אומר שענין "עשיה" משמעותו למעלה מהדעת. יוצא אם כן שגם את אותו החלק המשרת את האינטרס שלכם, הינכם מצווים לעשותו מטעם שזהו רצון ה', ולהכליל אותו בתוך ענין אהבת ה'.
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", זהו התנאי לקבלת כל הרווחים שמבחינתם הפנימית הם רווחים של קדושה. השאלה - אם הוא מחויב במצוות מבחינתן החיצונית, או שיש לו את הזכות להבין שהחלק היותר יקר, האוצר של היהדות, הינו להתקשר עם המצווה של המצוות. רוב מקיימי המצוות, מקיימים את המצוות, אך אין להם את הזכייה להבין - שהאוצר היקר באמת הוא להתקשר עם המצווה, דרך קיום המצוות. מהבחינה הזאת כולנו צריכים לזכות להגיע לגיל "בר" מצווה, שזהו להתקשר עם הנותן. התנאי לזכייה בכל הטוב הוא - באם תוכלו להשיג דרך התורה והמצוות את העדינות הזאת של קשר ויחס לזולתכם, בין אדם למקום, ובין אדם לחבירו.
המבחן האמיתי הוא בבין אדם לחבירו. כי בין אדם לחבירו ובין אדם לבורא זה היינו הך, אלא שהבין אדם לחבירו הוא זמין בכל יום, ומשתנה. והאדם צריך לחוש את השי"ת המלובש בתוך החבר, ומתוך זה לבוא ליראת ה', שלא יפגע בכבודו של חבר, שלא יעליב חבר, שלא יחשוב אפילו מחשבה רעה על חבר. שהרי ב"שמעתי" כותב שאדם צריך לחיות במציאות כזו שיש רק שני דברים בעולם, הבורא והוא, כל מה מחוץ לאדם זה הבורא. מכאן שגם בין האדם לחברו זה הבורא, כך שכאשר האדם מסתכל על חבירו, הוא צריך להסתכל על האלוקות שבחבר, ולא על שום דבר אחר. ממילא צריכה להיות באדם יראה, שאם הוא מעליב את החבר, הריהו מעליב את הבורא, וח"ו אסור לבוא למצב כזה של זלזול בבורא.
נמצא, "ועתה ישראל, מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' ולאהבה אותו", משפט זה כולל גם את החבר. זהו האוצר שאפשר להשיג ע"י מצוות התורה. ומי שיש לו את הזכיה הזאת, להשתדל לנסות לפחות, להתאמץ להשיג כל החיים שלו נקודה אחת אמיתית ולא לבזבזם על שטויות, א"כ כל חייו כבר שווים. ואפילו אם אדם לא זוכה בעצמות האהבה והיראה, אלא שזוכה במעט מהן, ואפילו שאינו זוכה כלל, אבל מ"מ הוא חושב על זה, ומתאמץ בזה ומתגעגע לנקודה הזאת, כבר יש שוויות לחיים.
והתורה מסיימת: "אם" תבינו את הענין הנ"ל, "ונתתי את משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם", משמע שהקב"ה כביכול נגעל ממי שלא מתאמץ בנקודה זו. ולא יכול לתת משכנו בתוך אדם זה. פסוק זה צריך תשומת לב מיוחדת, כי אם הבורא אומר ש"לא תגעל נפשי וכו'", שאני מוכן להתחבר אתכם, זהו דבר נכבד ביותר. נקודת המפתח להשיג את היקר מכל, שהיא הקשר עם הבורא. ואם האדם אינו מבין שצריך להיות עמלים, כי כל נגד הטבע, כרוך בעמל ויגיעה, אלא שבוחר בדרך קצרה וארוכה, שהיא דרך האהבה העצמית, משמעות הדבר שהקב"ה מתנתק ממנו.
