כלים לעזרה והתמודדות...

[ב.א.]

שלום,
בעלי סובל מחרדות ודכאונות עוד משנות העשרים שלו, ולאחרונה אובחנה בנוסף הפרעת אישיות תלותית במסגרת אשפוז יום.
מאז סיום הטיפול המצב שלו החמיר, הוא יושב בבית בחוסר מעש ובוהה בקירות/בטלוויזיה או ישן.
אינני יודעת מה לעשות מכיוון שמצד אחד נאמר לי שאני לא צריכה לעשות דברים בשבילו/במקומו אך מצד שני הוא נמצא במקום שהוא לא מסוגל לעשות כלום (כך הוא טוען).
הייתי רוצה שיילך לטיפול פרטי עד לחזרתו לטיפול ציבורי (הוא נמצא כרגע ברשימת המתנה) אך שוב, אינני יודעת האם זה נכון כרגע לעשות דברים במקומו.
מה אני יכולה לעשות בשבילו? אם בכלל אני צריכה...
אודה להכוונה, ותודה מראש.

 

[safinka]

שלום,
בעלי סובל מחרדות ודכאונות עוד משנות העשרים שלו, ולאחרונה אובחנה בנוסף הפרעת אישיות תלותית במסגרת אשפוז יום.
מאז סיום הטיפול המצב שלו החמיר, הוא יושב בבית בחוסר מעש ובוהה בקירות/בטלוויזיה או ישן.
אינני יודעת מה לעשות מכיוון שמצד אחד נאמר לי שאני לא צריכה לעשות דברים בשבילו/במקומו אך מצד שני הוא נמצא במקום שהוא לא מסוגל לעשות כלום (כך הוא טוען).
הייתי רוצה שיילך לטיפול פרטי עד לחזרתו לטיפול ציבורי (הוא נמצא כרגע ברשימת המתנה) אך שוב, אינני יודעת האם זה נכון כרגע לעשות דברים במקומו.
מה אני יכולה לעשות בשבילו? אם בכלל אני צריכה...
אודה להכוונה, ותודה מראש.

אני לא איש מקצוע מוסמך. אבל אני מכיר את הנושא והתחום.
יש שתי גישות עיקריות ומנוגדות. גישה אחת אומרת לתת למטופל מרווח. הוא עובר תקופה מאוד קשה, לא מתפקד, הרבה אנשים פשוט לא מסוגלים לצאת מהמיטה. זה תקף גם לדיכאונות וגם לחרדות.
גישה אחת אומרת לזרום עם המצב לעשות כל מה שצריך כדי להקל, לתמוך, להבין, לדבר.
הבעיה בגישה הזו שהיא לא נותנת למטופל הבנה שצריך אותו בחזרה במצב רגיל, נותנים לו זמן, הוא יכול לא לתפקד במשך תקופה.
הגישה השנייה אומרת שצריך לתת למטופל את ההרגשה שהוא צריך לחזור לתפקוד. כלומר, משהו כמו - אין ברירה, תלך לסופר לקנות חלב, אין ברירה תלך להוציא את הילדה מהגן. בגישה הזו הבעיה היא שאין באמת מושג מה מצבו של המטופל ואולי הוא באמת לא מסוגל. יש מצבים שאנשים לא מסוגלים לקום מהמיטה במשך הרבה מאוד זמן.
ובפועל, מה שקורה במקרים רבים זו הגישה המשלבת בין שתי הגישות הקודמות. נונים זמן עד גבול מסויים. אם לדוגמה מדובר על טיפול שבו גם ניתנות תרופות, אז לוקח לפחות חודש עד שהתרופות נכנסות לפעולה. ובמקרים רבים כל התהליך הוא תהליך של חודשים. במצב הזה צריך לתמוך, להבין, להיות ליד, אך בהדרגה צריך להסביר מה הציפיות מהמטופל ולדאוג שהוא יודע שיש לו לאן לחזור - לעבודה, לחיים רגילים ועוד.
זה מסובך, צריך להיות מאוד עם היד על הדופק, וצריך להיות רגיש למצבים של המטופל וזה לא ליניארי. יש מצבים של שיפור ואז נפילות וחוזר חלילה.
הדרך ארוכה, צריך תמיכה והמטופל צריך לדעת שיש לו לאן לחזור ושמחכים לו ושאוהבים אותו. הידיעה שזה לתקופה מוגבלת ובהמשך יהיה טוב והידיעה שיש לאן לחזור ומחכים לו עוזרת מאוד לטיפול