חלומו של נחת - חלק א

[Shadowmage]

חלומו של נחת - חלק א

אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי, לפני יותר משלוש שנים אני חושב. אלו מכם שקוראים הרבה בטוח יזהו מאיפה הרעיונות הכללים.... -חלומו של נחת: חלק א- המדענים אומרים שאי אפשר לחלום בסטאסיס. אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל אני אספר לכם משהו מנסיוני האישי, ואתם תחליטו. הכל התחיל לפני כ- 3 חודשים. הגדוד היה על סיפון נושאת הגייסות "אוונגרד" בתנועה לכיוון טיירז IV למשימת טיהור שטח. כל עוד הספינה לא מגיעה למרחק של כ- 3 ימים מהיעד, הגדוד כולו מוחזק בסטאסיס כדי לא לצרוך חמצן ומזון. מה זה סטאסיס? ובכן, דוחפים אותך למיכל בגודל ארון מתים, סוגרים עליך את המכסה ולוחצים על המתג. בתוך המכל יש עיוות זמן שמקפיא אותך בין שנייה אחת לשנייה. אני לא ממש מבין את זה בעצמי ואם כל כך חשוב לכם להבין אז לכו תתפסו מדען ותשאלו אותו. יצאנו מבסיס האימונים הראשי, הסמל שלי הכניס אותי למיכל. "לילה טוב רב"ט" הוא אמר והכל הפך שחור מסביב. אני חייב להודות שנבהלתי. בסטאסיס אין שחור או לבן או כל תחושה אחרת, אתה פשוט נכנס למיכל ויוצא ממנו אחרי שנייה. הייתי בטוח שהייתה בספינה תקלה ושהיא תקועה בחלל או משהו וחיפשתי את כפתור פתיחת המכל, אבל לא היה כלום מסביב חוץ מזוג עיניים. הן פשוט הופיעו מולי בערך בגובה העיניים שלי, מעט מלוכסנות עם ריסים שחורים ארוכים ואישונים ירוקים. הבטתי בעיניים הללו ומסביבם הלכו והופיעו פנים. הצלחתי לראות גבות דקות ומקומרות ואף חמוד. צעדתי קדימה כדי לראות יותר טוב ונפלתי החוצה מהמכל כשהסמל פתח את הדלת. "אתה בסדר קלר?" שאל הסמל כשהרים אותי מהרצפה. "כן הסמל." עניתי. "בסדר גמור." אני לא טיפש, אני יודע שאי אפשר לראות דברים בסטאסיס וכשנחת מתחיל לראות דברים זה אומר שהוא מתחיל להשתגע ומאשפזים אותו. הסתכלתי בשעון, עברו 23 יום. הגענו לחדר התדרוך והתברר שכל המשימה השתנתה. בזמן שהיינו בסטאסיס התחילה מלחמה קטנה והיעד שלנו שונה מטיירז IV לרודל II. המשימה הייתה לכבוש את תחנת החלל של המושבה בלי לפרק יותר מדיי חלקים ממנה. תדרכו אותנו ושלחו אותנו לעבוד על השריונות שלנו. אחרי שלושה ימים של עבודה לבשנו את השריונות, המג"ד עשה מסדר קרב ועלינו על הנחתות שלנו. המשימה הייתה הצלחה, למרות שאיבדנו כמעט את כל פלוגה ד´ כשאיזה אידיוט מכוחות ההגנה זרק רימון יד קרוב מידי למאגרי המימן. חזרנו ל"אוונגרד", עברנו תדרוך סופי והמג"ד חילק את שאריות פלוגה ד´ בין שלושת הפלוגות הנותרות. חזרנו לנשקייה וטיפלנו בשריונות שלנו לפני הכניסה למכלי הסטאסיס. הסמל שלי הכניס אותי למיכל. "לילה טוב רב"ט." הוא אמר, התרווחתי במקומי והכל הפך שחור מסביב. הפעם לא נבהלתי. העיניים שוב הופיעו גם הפנים אבל הפעם הופיע גם הגוף. היא הייתה בערך בגובה שלי, שיער שחור חלק וארוך, גבות דקות ומקושתות, אף קטן וחמוד ושפתיים מלאות ואדומות. היא לבשה שמלה קיצית לבנה שהגיעה עד אמצע הירך ונעליים לבנות עדינות. היא הייתה מושלמת, כל כך יפה שכאב לי להביט בה. דלת המכל נפתחה והסמל עמד שם. "בוקר טוב רב"ט, עוף לאכול ואחר כך לחדר התדרוך." הסתכלתי בשעון, עברו 18 יום במיכל. היעד היה אינז VII והמשימה הייתה ניקוי בית. הצי כבר כתש את פני הכוכב בהפצצה ממסלול ולנו נשאר רק לנקות את השאריות. תדרכו אותנו בפרטים ושלחו אותנו לנשקייה לעבוד על השריונות. במהלך שלושת הימים הבאים לא הפסקתי לחשוב עליה, רציתי לדעת מה שמה, מאיפה היא, למה אני חולם עליה (איך אני חולם עליה, ועוד בסטאסיס)? היא הייתה הדבר הראשון שחשבתי עליו בבוקר והדבר האחרון בלילה. אחרי שלושה ימים של עבודה לבשנו את השריונות, המג"ד עשה מסדר קרב ועלינו על הנחתות שלנו. המשימה הייתה הצלחה ולא איבדנו אף נחת, בגלל החיפוי האווירי המעולה. חזרנו לאוונגרד ועברנו תדרוך סופי. בזמן הטיפול בשריון בנשקייה, מצאתי את עצמי מצפה לכניסה למיכל, מצפה לראות אותה שוב. לאחר שסיימנו לאפסן את השריונות הסמל שלי הכניס אותי למיכל. "לילה טוב רב"ט" הוא אמר, התרווחתי במקומי וחיכיתי. הכל היה שחור והיא הייתה שם, יפה יותר ממה שזכרתי. לפתע הופיע מסביבה נוף שלם, פארק שטוף שמש, עצים אציליים וגבוהים, דשא ירוק ואוויר נקי. "שלום." קולה היה צלול והיא חייכה אליי. "אני דניאל, מי אתה?" "רב"ט מרטין קלר, חיל הנחתים." עניתי ומייד קיללתי את עצמי בשקט על התשובה המטופשת. "אתה בחופשה, רב"ט מרטין קלר, חיל הנחתים?" שאלה בחיוך והצילה אותי מהמבוכה. הסתכלתי מסביב, לא ממש ידעתי מה לענות לה, ראיתי את העצים, הדשא והרחתי את האוויר. "נראה שכן" עניתי. "רוצה לטייל איתי קצת?" שאלה וחיוכה הפך עוד יותר מושלם. "בשמחה." חייכתי בחזרה. טיילנו בפארק ודיברנו במשך שעות עליי ועליה, על המלחמה, העבודה שלה, המשפחות שלנו. הרגשתי שאני טובע בתוך העיניים הירוקות הללו, הרגשה נעימה מאוד וקצת מפחידה. התיישבנו על אחד הספסלים ואני שמתי את ידי מסביבה ומשכתי אותה אליי. היא לא התנגדה ונצמדה אליי. הרגשתי את חום גופה והדלת למיכל הסטאסיס נפתחה והסמל עמד שם.

 

[Shadowmage]

חלומו של נחת - חלק ב

-חלומו של נחת: חלק ב- "בוקר טוב רב"ט, עוף לאכול ואחר כך לחדר התדרוך." הסתכלתי בשעון, עברו 17 יום במיכל. היעד היה ארטמיס II, וזו הייתה מתקפה רצינית. הגדוד המוקטן שלנו היה צריך לנחות ביער במרחק כשבוע צעידה מרכס מבוצר ולאגף אותו מצפון על מנת למחוץ את המגינים. תדרכו אותנו בפרטים ושלחו אותנו לנשקייה לעבוד על השריונות. לא הייתי מרוכז בעבודה וגרמתי יותר נזק מתועלת. אחרי שלושה ימים של עבודה לבשנו את השריונות, המג"ד עשה מסדר קרב ועלינו על הנחתות שלנו. במהלך חמשת הימים הבאים נענו ברגל לכיוון הרכס כשאנו נזהרים מגילוי. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה, לדמיין אותה, לא אכלתי ובקושי ישנתי. היינו באמצע הטיפוס על הרכס כשנפתחה עלינו אש כבדה משלושה מקומות, ספגנו אבדות כבדות לפני שהספקנו אפילו לתפוס מחסות. על הפסגות מולנו הוקמו 3 מצדים במרחק של כ 2 ק"מ אחד מהשני, אנחנו טיפסנו בדיוק מול המצד המרכזי ולכן קיבלנו אש משלושה מקורות. בעזרת משקפת יכולתי לראות את המצדים עצמם, בכל אחד היו 10 אנשים עם מקלעים ותותחי 30 מ"מ אוטומטיים. סרקתי את המצד הימני וקפאתי, בשטח הפתוח בין המצדים עמדה דניאל בשמלתה הלבנה כשחיוך על פניה, יכולתי לראות את קני הרובים המכוונים עלייה. "לא!" שאגתי. "דניאל!" הסתערתי. לא חשבתי, פשוט ידעתי שאני חייב לעצור את החיילים הללו. הסתערתי לכיוון המצד כשבקשר שלי נשמעו צעקות ופקודות, אבל אני לא הקשבתי. השתמשתי במנועי השריון שלי בקצה גבול היכולת שלהם, זינקתי מעל גזעי עצים וגמאתי את המרחק במהירות. באמצע הדרך שיגרתי רקטה מהמארז שלי ומאותו הרגע כיסיתי את המצודה באש ממקלע ה- 18 מ"מ שלי. הגעתי לחומת הביצור ודילגתי מעליה, היו מכות איומות על השריון שלי, אבל התעלמתי מהכל, זרקתי רימונים ויריתי בכל מה שזז עד שלא נשאר אף אחד מסביב. עמדתי מתנשף והחלטתי ללכת לכיוון החומה כדי לחפש את דניאל. אחרי צעד אחד נפלתי, הכאבים היו כל כך חזקים שלא יכולתי לנשום, הרגשתי כאילו טובלים אותי באש נוזלית ואז היא באה אלי. דניאל נעמדה לידי, שמלתה הלבנה מסנוורת באור השמש. היא חייכה אליי והכאב עזב אותי ונפלתי לתוך החשכה. התעוררתי בבית החולים הקיסרי. הרופאים אומרים שהיה לי הרבה מאוד מזל ושעשו לי עבודת שחזור די נרחבת כי כשהגעתי לבית החולים היו חסרים לי כל מיני חלקים חשובים של האנטומיה האנושית. יומיים אחר כך הגיעה קבוצה של גנרלים ועיתונאים. הם אמרו שאני גיבור ובלעדי כל ההתקפה הייתה נכשלת ושאני הצלתי את הגדוד שלי ואת כל החטיבה. הם נתנו לי את עיטור הגבורה והלכו. עכשיו, אני לא רוצה שתחשבו שאני לא מעריך את העיטור ואת כל מה שעשו בשבילי, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה דניאל וכל מה שרציתי היה לחזור שוב לספינה ולמכל סטאסיס. כבר ידעתי שדניאל לא הייתה במצד כי שאלתי עליה איך שהתעוררתי והרופאים אמרו לי שזו הייתה הזיה מהפציעה. לאחר שלושה שבועות בבית החולים, הרופאים נתנו לי חופשה של יומיים. "החופש יועיל לך," אמרו לי. "מחכה לך תקופה ארוכה של הסתגלות לפני שתוכל לחזור לשרות, אז כדאי שתהנה." יצאתי מבית החולים, לבוש במדי א´ חדשים כשהמדליה מתנוססת על חזי וטיילתי בעיר. לאחר הליכה קצרה הגעתי לפארק יפהפה עם עצים גבוהים ואציליים ודשא ירוק. השמש הקיצית הייתה חמה והחלטתי להיכנס לפארק וליהנות מהצל. צעדתי בשביל המתפתל בין העצים, נהנה ממשחקי האור והצל וחשבתי לעצמי שהפארק הזה ממש דומה לפארק… "מרטין?" קראה מישהי מאחורי. הסתובבתי ושם היא עמדה, במעגל של אור זהוב, בדיוק כמו בחלום שלי, לבושה לבן וכל כך יפה. "דניאל?" היא זינקה אליי ואני חיבקתי אותה חזק ובמשך הרבה שמן כל מה שיכולתי לעשות זה ללטף את שערה וללחוש לה פעם אחרי פעם. "חשבתי שאת רק חלום." המדענים אומרים שאי אפשר לחלום בסטאסיס. מה דעתכם?

 

[Boojie]

התיאור מוצלח, אבל אין פואנטה.

כלומר, אני מניחה שזה היה הסוף, כן? הטלת שאלה לחיקו של הקורא, והבעייה היא שהשאלה הזו לא כזו מעניינת, כי לקורא פשוט אין מספיק אינפורמציה כדי לעשות מהשאלה הזו משהו מעניין. אני חושבת שאתה צריך לחפש דרך כדי לתת לסיפור הזה פואנטה או משמעות מעבר לתיאור המוצלח כשלעצמו. תיאור של מצב פשוט לא יכול להחזיק סיפור.