הקוסמולוגיה הבודהיסטית חלק א'
הדבר הראשון (שיש לדעת לפני שמדברים על הקוסמולוגיה הבודהיסטית) הוא שעל פי הבודהא-דהארמה אין התחלה. לא ליקום, לא לחיים בכלל ולא לישויות- המרגישות (כפי שאנו קוראים להם, שהן למעשה כל צורות החיים באשר הן בכל המימדים ובכל העולמות). על פי הבודהא-דהארמה, היקום, החיים בכלל והישויות המרגישות נעים במחזורים ארוכי זמן עד מאוד של התהוות, קיום וכיליון וחוזר חלילה ללא סוף. הישויות המרגישות הן למעשה זרמי-תודעה אשר קיימות מזמן ללא התחלה ועד לזמן ללא סוף, כשההתהוות, הקיום והכיליון הם אך ורק תהליכים שקורים להתגלמות ספציפית של הישות המרגישה, אולם כזרם-תודעה הוא למעשה אינו נולד ומת אלא תמיד קיים ותמיד חי כצורת-חיים כלשהי. כדי להבהיר את העניין, אקח לדוגמה אותי: כרגע זרם-התודעה שכותב הודעה זו מתגלם כצורת-חיים שנקראת אדם וששמה הוא שנטידווה. "לשנטידווה" כאדם בעל שם ותכונות פחות או יותר מוגדרות הייתה לידה, הוא עדיין מתקיים (חי) ואוטוטו
יתכלה. כששנטידווה יתכלה, הוא לא יהיה יותר. זרם התודעה שהתגלם כ"שנטידווה" יוולד, יתקיים ויתכלה כמשהו אחר לחלוטין, אולי כאדם אחר, אולי כבעל-חיים ואולי כחייזר. החשוב להבין הוא שמה שהיה שנטידווה, יהפוך להיות כל כולו הדבר האחר שנולד מחדש (וזאת גם הסיבה מדוע על פי הבודהא-דהארמה איננו מדברים על 'גילגול' אלא על לידה מחדש); אם מה שהיה שנטידווה הפך לפרה , הוא לא אדם שהתגלגל בפרה אלא הוא זרם-תודעה שבעברו היה אדם ועכשיו הוא פרה, ובעתיד אולי יהיה ציפור וכן הלאה. על פי הקוסמולוגיה הבודהיסטית היקום מחולק לשישה מישורי קיום אשר נמצאים בשלושה מימדים ואלו הם: ששת מישורי הקיום: 1. אלים 2. אלים למחצה 3. בני-אדם 4. בעלי-חיים 5. רוחות רעבות 6. שוכני גהינום שלושת המימדים הם: 1. מימד אי-הצורה 2. מימד הצורה 3. מימד ההשתוקקות מישורי הקיום 6 (שוכני גהינום), 5 (רוחות רעבות), 4 (חיות) ו 5 (בני-אדם) נמצאים במימד ההשתוקקות. מישורי הקיום 2 (אלים למחצה) ו 1 (אלים) מפוזרים בין שלושת המימדים של ההשתוקקות, הצורה והאי צורה כשהאלים-למחצה והאלים הנמוכים נמצאים במימד ההשתוקקות (יש להם גוף וגם השתוקקויות בדומה לבני-אדם אם כי הגוף שיש להם הוא מעודן יותר, בעל חיים ארוכים מאוד ויש להם לאלים אלו כוחות ויכולות שאין לבני-האדם בדרך כלל). האלים שחיים במימד הצורה עדיין יש להם גוף אם כי מעודן בהרבה מאלה של קודמיהם, והם משוחררים מההשתוקקויות שהאלים והאלים-למחצה במימד ההשתוקקות עדיין כבולים אליהן, ובמימד אי-הצורה שוכנים האלים ללא שום גוף וצורה כלל וללא שום השתוקקויות, והם למעשה תודעות אשר מתקיימות במצבי-תודעה או כמצבי-תודעה שונים (למעשה גם במצב-תודעה וגם כמצב תודעה) וכך הן חיות את חייהן. פה אני עושה הפסקה קלה כדי להסביר את מה שאנחנו בבודהא-דהארמה קוראים לו 'אלים': אלים הם למעשה ישויות המפותחות יותר מבני-אדם. על פי הבודהא-דהארמה אין הם ישויות שיש לעבוד אותן, ואם ישנם אנשים שעושים זאת (ואכן חלק ניכר מהאנושות אכן עובדים אל או אלים) זה אך ורק בגלל בערותם. אין על פי הבודהא-דהארמה אלוהות או אלוהויות כפי שהם נתפשים בדתות המונותאיסטיות או הפוליתאיסטיות, ומבחינה זו הדת הבודהיסטית היא דת אתאיסטית, ופה ההפסקה הקלה הסתיימה ואנחנו ממשיכים. עכשיו: כל זרמי-התודעה מתגלמות כישויות-מרגישות שונות, פעם כאלים, פעם כבעלי-חיים, בפעמים אחרות כשוכני גהינום ובפעמים אחרות כרוחות-רעבות או כבני-אדם. אין אבולוציה או קו ליניארי כלשהו של התפתחות (חוץ מביוצא מן הכלל אחד שבהמשך אגיע אליו) והתנועה בין מישורי הקיום השונים והמימדים השונים בהם הם נמצאים בהתאמה היא תנועה דו-כיוונית למעלה ולמטה ללא סוף כשכל לידה מחדש של ישות מרגישה נקבעת בהתאם לתוצאות פעולותיה (במחשבה, דיבור ומעשה) בחייה הקודמים. וכאן הגענו להסבר של חוק-הקארמה. (המשך בהודעה הבאה)
הדבר הראשון (שיש לדעת לפני שמדברים על הקוסמולוגיה הבודהיסטית) הוא שעל פי הבודהא-דהארמה אין התחלה. לא ליקום, לא לחיים בכלל ולא לישויות- המרגישות (כפי שאנו קוראים להם, שהן למעשה כל צורות החיים באשר הן בכל המימדים ובכל העולמות). על פי הבודהא-דהארמה, היקום, החיים בכלל והישויות המרגישות נעים במחזורים ארוכי זמן עד מאוד של התהוות, קיום וכיליון וחוזר חלילה ללא סוף. הישויות המרגישות הן למעשה זרמי-תודעה אשר קיימות מזמן ללא התחלה ועד לזמן ללא סוף, כשההתהוות, הקיום והכיליון הם אך ורק תהליכים שקורים להתגלמות ספציפית של הישות המרגישה, אולם כזרם-תודעה הוא למעשה אינו נולד ומת אלא תמיד קיים ותמיד חי כצורת-חיים כלשהי. כדי להבהיר את העניין, אקח לדוגמה אותי: כרגע זרם-התודעה שכותב הודעה זו מתגלם כצורת-חיים שנקראת אדם וששמה הוא שנטידווה. "לשנטידווה" כאדם בעל שם ותכונות פחות או יותר מוגדרות הייתה לידה, הוא עדיין מתקיים (חי) ואוטוטו