הנה - בשביל Kip - התחלה.
מה דעתך? אם זה מטומטם או טיפשי אני לא אמשיך, אבל אם זה מוצא חן בעיני מישהו אמשיך. סתם ניסיון. דפי שמעה את המטוסים מעל ראשה, ודמיינה אותם כעופות טרף אכזריים ואדירים. היא ידעה שהם מגנים עליה, ובכל זאת היא לא אהבה אותם. דפי ישבה במקלט, ספר בשם "הקרב האחרון" על ברכיה, ועיניה נעוצות במכשיר הרדיו. להדליק או לא להדליק? קרוב לוודאי שאם תדליק, תשמע את אותם הדברים ששמעה בימים האחרונים – רקטות וקטיושות נפלו על צפת, על כרמיאל, על נהריה ועל עירה של דפי – חיפה, ואם לא תדליק – תרגיש שהשקט עוטף אותה ואוכל ממנה חתיכות. כך הרגישה לאחרונה – שהשקט זולל אותה. הן המטוסים ורעש ההפצצות והן השקט פעולה אחת הייתה להן לדידה של דפי – טריפה, והיא, דפי, הייתה הטרף. דפי ניסתה בכל כוחה להתרכז בספר, אותו ספר אהוב שקראה פעמים כה רבות, על הרפתקאות נושנות, על נסיכים ומלכים אמיצים, על מכשפות מרושעות וחיות מדברות, גמדים ופאונים, אך היא לא הצליחה להתגבר על הרגשות הבלתי נעימים שקיננו בה – קנאה עזה, קנאה באותם פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי היקרים, שלדעתה לא היו אמיצים יותר ממנה, זעם על יוסטס סקראב, שהיה בכלל ילד פחדן ואיום בתחילת הרפתקאותיו בנרניה, טינה לג'יל פול, שהייתה ילדה יותר ממנה, וסלידה מדיגורי קרק וחברתו הקטנה פולי, שגם הם, לדעתה, לא עלו עליה בשום מעלה, ובכל זאת – כל אלו זכו להגיע לנרניה, והיא לא. דפי הרגישה שמגיע גם לה להכיר את נרניה, היא, שקראה את כל ספרי נרניה עשרות פעמים, שמכירה כל סיפור וכל משעול, שמוכנה להוכיח את אומץ לבה ונכונותה, שמשתוקקת כל כך לעמוד מול אסלן האריה, לגעת בפרוותו הזהובה, להניח לו ללקק את מצחה, ואפילו, אם צריך, לנזוף בה – אם הייתה פעם ילדה רעה או מגעילה. לא היה אכפת לה להיפצע או לעמוד מול דברים נוראיים כמו המכשפה הלבנה או המכשפה הירוקה, העיקר שתהיה, ולו פעם אחת – בנרניה. דפי החליטה שלא להדליק את הרדיו. היא קמה על רגליה והחלה מתנועעת בחדר, חושבת על אלפי דברים שונים: על אמא, שנמצאת עכשיו בעבודה, כי למרות שיש מלחמה, הכל מתנהל די כרגיל (וזה מה שהיה כל כך מוזר בעיניה של דפי – גם בעתות מלחמה, המציאות הייתה מציאות), על שי, שנמצא עכשיו בגן, ועל אבא, שנמצא בשליחות באנגליה. אם אמא הייתה חכמה מספיק (בכל אופן, כך סברה דפי), הייתה מסכימה לקחת את שי ואת דפי ולטוס עם אבא, אבל אמא סברה שחשוב להמשיך לעבוד בעיקר בזמנים כאלו (אמא של דפי הייתה עובדת סוציאלית), והילדים – עדיף להם להישאר עם אמא. לדפי לא היה לב לומר לאמה שהיא עצמה מעדיפה לטוס עם אבא, כי אמא הייתה כל כך בטוחה ששי ודפי קשורים אליה. זה היה נכון, כי דפי ושי כמעט ולא הכירו את אביהם, שכן הוא נסע לשליחויות לעתים קרובות ובקושי היה בבית, אבל במקרה זה דפי רצתה מאוד לטוס עם אביה. לדפי הייתה סיבה מיוחדת לרצות לטוס עם אבא לאנגליה. אנגליה הייתה ארצם של פיטר ולוסי, ארץ שדרכה, ללא כל ספק, הסיכוי להגיע לנרניה גדול יותר! דפי מעולם לא שמעה על ילד מישראל שהצליח לבקר בנרניה. "הלוואי שנרניה תהיה פתוחה עבור כל הילדים בעולם!" קראה לפתע דפי, "הלוואי ושוב תהיה דרך לארצות הצל! הלוואי שאפגוש את אסלן! אסלן! אסלן! אסלן!" "דפי?" דפי פקחה את עיניה (שכן הן היו עצומות בזמן שצעקה). "שי! למה אתה לא בגן הילדים?" קראה דפי, ואספה את אחיה בזרועותיה, סוגרת כעבור רגע את דלת המקלט. שי נכנס כרוח סערה למקלט. הילד בן החמש נראה מפוחד, ודמעות גדולות לכלכו את לחייו. הוא אמר שמפציצים שם, ושהוא נבהל ובמקום להקשיב להוראות הגננת וללכת למקלט, החיל לרוץ לעבר הדלת, כדי לחזור הביתה לדפי, שידע שנשארה בבית חולה ולא הלכה לבית-הספר. ואז, קרה משהו מוזר. "מה קרה?" שאלה דפי. "מצאתי את עצמי כאן," אמר שי. "ולמה זה מוזר?" "כי לא רצתי לכאן," הסביר שי, "דלת הגן הייתה סגורה. לא הצלחתי לצאת, והגננת רצה אליי לקחת אותי למקלט, ואז מצאתי את עצמי כאן." עיניה של דפי ניצתו, והיא פערה פיה. "הוי, שי, האין זה נפלא? זה קסם!" "קסם?" רעד שי. "כן, קסם נרנייני!" קראה דפי, "זה היה אסלן!" "האריה הזה שאת כל הזמן מדברת עליו?" "לא סתם אריה," קראה דפי בלהט, "אריה קסום! ממציאה של נרניה! זה היה הוא!" "ולמה שהוא יעשה את זה?" "כי – כי קראתי לו," אמרה דפי בלחש, שכן עכשיו פחד תקף לפתע את לבה. פתאום כן היה אכפת לה איך תיראה אם תיפגש עם אסלן, היא לא רצתה שיכעס עליה או יהיה מאוכזב ממנה. מי היא בעצם? ילדה קטנה ולא יפה (לא כמו סוזן), שובבית נוראית שמטפסת על גדרות ונתלית על עצים כמו בן (לא כמו פולי), כעסנית ולא נחמדה במיוחד (לא כמו לוסי), ופחדנית – כן, כן, היא לא אמיצה כמו שנהגה לחשוב – היא מפחדת כל כך מאזעקות והפצצות, ורק רוצה את אמא, ותוחבת פניה בספרים כדי לברוח מהדמעות. "דפי? את בסדר?" "כן," אמרה דפי. "אולי זה בעצם לא קסם." "מה? אבל אמרת הרגע – " "כן, אבל אולי טעיתי. אולי אסלן לא הביא אותך לפה. אולי נבהלת כל כך או התרגשת, ששכחת איך פתחת את הדלת. אולי אפילו הגננת שלחה מישהו לקחת אותך הביתה, כי ראתה שאתה נסער כל כך." "לא נכון!" קרא שי, "אף אחד לא לקח אותי לכאן! פשוט הגעתי, ככה, כמו קסם." דפי שתקה. היא לא ידעה מה לחשוב, כי מצד אחד כל כולה רצה להאמין בקסמים. כל החיים שלה היא רק ייחלה שקסם כלשהו, יפה ומרגש, יקרה לה, ומצד שני הוא קרה דווקא לשי, שלא ביקש דבר, ואפילו לא מכיר את אסלן. ואולי בעצם שי "עובד" עליה? "אתה לא במקרה ממציא את הכל כדי לצחוק עליי, נכון?" שאלה דפי מעט בזעם. "בחייך!" קרא שי. "אני יודעת, אני יודעת," אמרה דפי, "אני לא אהיה מטופשת כסוזן, אני מאמינה לך – אבל – בשביל מה שלח אותך אסלן לכאן?" ופתאום נשמע קול נפץ חזק, ודפי כיסתה את שי בזרועותיה, וכשפקחו עיניהם הם לא היו עוד בחיפה. למען האמת, המקום שבו היו היה רחוק כל כך מלהידמות לחיפה, שדפי חשבה לרגע (אף על פי שהיטיבה להכיר את נרניה, הרי להכיר מקום מספר אין הדבר כמו להכיר מקום באמת) שנטרפה דעתה. כמו אנשים רבים עלי אדמות, גם דפי האמינה במשהו חזק מאוד (או לפחות חשבה שהאמינה), אך לא תיארה לעצמה שדבר כגון זה קיים באמת.
2. מישהו אולי מכיר פאנפיקים שעשו לספר או המשך לזה? 
