היו זהירים באהבה ובאחדות שהעולם עומד עליהם
בס"ד
איתא במשנה: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב). וחשבתי בעה"י שישנו מכנה משותף מענין בין השלושה והוא שהם מרחיקים את האדם משנאת חינם ומצורת החשיבה השקרית והפירודית, שהאדם עלול לחשוב בטעות שאין כל קשר, חיבור ושייכות בינו לבין שאר הנבראים והפרטים השונים במציאות האלוקית כשהוא מרגיש כמו עלה תלוש בחינת אני ואתם, אני וכל השאר, וכאן נכנסים לתמונה שלושת הדברים עליהם העולם עומד כשהם מעצימים ונותנים ביטוי לשתי המגמות השמימיות המרכזיות במציאות האלוקית של אהבה ואחדות. אהבה בגימ' 13 וגם אחד בגימ' 13 (כנגד אחדות) וביחד זה מצטרף ל-26, הגימ' של שם הוי'ה ב"ה.
כשהאדם גומל חסדים ולא רק בממונו אלא מעניק עצה נבונה, מילה טובה שמעלה חיוך ומשפרת את מצב הרוח של השני, עוזר לחבריו מחכמתו, מכשרונו, מזמנו או מכוחו הוא מוכיח בכך עד כמה הוא מחובר לעוד אנשים וקשור אליהם, שהם חשובים לו, ושהוא אוהב אותם בצורה שלמעשה יוצרת אהבה ואחדות ביניהם ולא רק ברמת התודעה אלא אף בפועל במציאות האלוקית כולה בצורה שעושה נחת רוח ומשמחת מאוד את מי שאמר והיה העולם. הוא מבין שהוא לא יותר טוב או חשוב מכל אדם אחר והוא שמח לעזור ולתרום מעצמו בכל הזדמנות אפשרית כדי שהחיים של כמה שיותר אנשים יהיו טובים יותר, והוא מחבר ומזהה את עצמו בכך עם הכלל, כשהוא מבין שכל עם ישראל מהוה גוף אחד, כשכל אדם מהוה איבר בגוף השמימי, הקדוש והנצחי הזה, כשאחד הרצונות העיקריים של ד' יתברך היא ליצור בתוכו אהבה ואחדות, וכשהוא נותן צדקה לאדם אחר הוא מבין שזה בדיוק כמו להעביר כסף מידו האחת לשניה וכשהוא עוזר לאדם אחר הוא למעשה עוזר לעצמו, כדאיתא במדרש רבא (רות ה, ט): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית", כנלמד מרות שקיבלה פרוסה מבועז ואעפ"כ אמרה לנעמי: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום' ולא אמרה 'אשר עשה עמי', שהרי כספי הצדקה יעזרו לעני במעט בעולם הזמני והשפל הזה, בזמן שנותן הצדקה זכה לקיים בכך כמה מצוות חשובות מדאוריתא שיזכו אותו לשכר אינסופי בעוה"ב שהוא נצחי. כתב הרמב"ם: "כך למדו בפירוש מצוה זו (והלכת בדרכיו) מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו" (הלכות דעות א, ו). אמר הרב אליהו לופיאן: "נתינה מולידה אהבה" וגם הרב אליהו דסלר אמר זאת בלשון שונה. וחשוב לדעת שהצד שנותן תמיד חש סיפוק ונהנה יותר מהצד המקבל, ואחד הטעמים לכך הוא שזה מאפשר לו להתחבר לצד האלוקי שבו ולהוציאו מהכח אל הפועל, מאחר והנתינה מאפשרת לאדם להתקרב ל-ד', להידבק בו ולהידמות לו במידותיו יתברך, ולהביא לידי ביטוי את מידת החסד והרחמים של הקב"ה, וכשהאדם נותן מעצמו לזולת זה פועל עליו בצורה נפלאה שמעצימה את ראייתו האחדותית ואהבתו כלפיהם, וככל שהאדם עוזר, מרחם ומעניק ליותר אנשים זה מראה שתפיסת ה"אני" שלו רחבה ומקיפה יותר ודעת האלוקים שלו נעלה יותר.
התפילה בדומה לכך עושה את אותה פעולה אלא שכאן זה פועל כלפי ד', אליו האדם פונה ומדבר איתו יתברך, משבח אותו על כמה שהוא גדול, גיבור ונורא בצורה שאין השכל מסוגל לתפוס, מודה לו על אינספור החסדים, הטובות, הניסים והנפלאות אשר העניק לו ולכל ישראל ברוב חסדו, ועל הזכות להשתייך לעם הנבחר ולעבדו בקדושה, שוטח בפניו את כל אשר על לבו, מבקש ממנו בקשות ומצפה לישועות ובכך מזהה את עצמו איתו, מיחד אותו, מעמיק את הקשר עמו יתברך ומעצים את האהבה הטהורה שקימת ביניהם. קראתי בספרו של הרב יעקב עדס "פרקי מחשבה" שכאשר האדם מתפלל ל-ד' זה מוכיח לא רק שהוא מאמין בעצם קיומו יתברך אלא גם שהוא היחיד שיכול לעזור לו ולהושיעו. עכ"ד. התפילה מחברת ומדבקת את כל הנבראים לבוראם שמבינים שהוא מהוה את מקור כל חיותם, ברכתם, שמחתם, כוחם, בריאותם ופרנסתם, ומביאה לידי ביטוי את האמת שאין כל נתק בין הנבראים לבוראם מאחר והם כלולים בו יתברך ועם זאת הוא יתברך הרבה יותר מרומם וקדוש מהם לאין ערוך בצורה שלא ניתן לתפוס בשכל, כדכתיב: "גָּדוֹל ד' וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר" (תהלים קמה, ג), וגם: "גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר" (שם, קמז, ה), וגם: "לית מחשבה תפיסא בך כלל" (הזוהר הקדוש, פתח אליהו הנביא).
אך יותר מכל אין כמו התורה הקדושה שדרך הלימוד בה מתגלה ללומדיה על האהבה והאחדות שיש במציאות האלוקית אע"פ שהיא כוללת אינספור פרטים וחלקים שקשורים זה לזה בקשר אחדותי, וכיצד אפשר להביא אותה לידי ביטוי לא כל אחד כפי הבנתו הפרטית בצורה שיכולה להביא לקלקולים ושיבושים איומים ונוראים אלא ע"פ הוראות היצרן של בורא עולם, וככל שהאדם מעמיק יותר בתורה קל לו יותר להביא לידי ביטוי את העקרונות האלוקיים האלה ולהוציאם מהכח אל הפועל כל פעם בצורה טובה יותר, שנאמר: "תּוֹרַת ד' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט, ח), ואין תמים אלא שלם היינו לא מפורד כי אם מאוחד, וברגע שהאדם זוכה להגיע למדרגה הרוחנית הגבוהה בה הוא מצליח לתפוס את העולם ולקלוט את המציאות ע"פ ראית האמת האלוקית, בין יתר המעלות להם הוא זוכה, התורה הופכת עבורו גם למשיבת נפש ומעלה את כל מציאות החיים שלו לקומה עליונה ביותר בעבודת ד' יתברך.
בס"ד
איתא במשנה: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב). וחשבתי בעה"י שישנו מכנה משותף מענין בין השלושה והוא שהם מרחיקים את האדם משנאת חינם ומצורת החשיבה השקרית והפירודית, שהאדם עלול לחשוב בטעות שאין כל קשר, חיבור ושייכות בינו לבין שאר הנבראים והפרטים השונים במציאות האלוקית כשהוא מרגיש כמו עלה תלוש בחינת אני ואתם, אני וכל השאר, וכאן נכנסים לתמונה שלושת הדברים עליהם העולם עומד כשהם מעצימים ונותנים ביטוי לשתי המגמות השמימיות המרכזיות במציאות האלוקית של אהבה ואחדות. אהבה בגימ' 13 וגם אחד בגימ' 13 (כנגד אחדות) וביחד זה מצטרף ל-26, הגימ' של שם הוי'ה ב"ה.
כשהאדם גומל חסדים ולא רק בממונו אלא מעניק עצה נבונה, מילה טובה שמעלה חיוך ומשפרת את מצב הרוח של השני, עוזר לחבריו מחכמתו, מכשרונו, מזמנו או מכוחו הוא מוכיח בכך עד כמה הוא מחובר לעוד אנשים וקשור אליהם, שהם חשובים לו, ושהוא אוהב אותם בצורה שלמעשה יוצרת אהבה ואחדות ביניהם ולא רק ברמת התודעה אלא אף בפועל במציאות האלוקית כולה בצורה שעושה נחת רוח ומשמחת מאוד את מי שאמר והיה העולם. הוא מבין שהוא לא יותר טוב או חשוב מכל אדם אחר והוא שמח לעזור ולתרום מעצמו בכל הזדמנות אפשרית כדי שהחיים של כמה שיותר אנשים יהיו טובים יותר, והוא מחבר ומזהה את עצמו בכך עם הכלל, כשהוא מבין שכל עם ישראל מהוה גוף אחד, כשכל אדם מהוה איבר בגוף השמימי, הקדוש והנצחי הזה, כשאחד הרצונות העיקריים של ד' יתברך היא ליצור בתוכו אהבה ואחדות, וכשהוא נותן צדקה לאדם אחר הוא מבין שזה בדיוק כמו להעביר כסף מידו האחת לשניה וכשהוא עוזר לאדם אחר הוא למעשה עוזר לעצמו, כדאיתא במדרש רבא (רות ה, ט): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית", כנלמד מרות שקיבלה פרוסה מבועז ואעפ"כ אמרה לנעמי: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום' ולא אמרה 'אשר עשה עמי', שהרי כספי הצדקה יעזרו לעני במעט בעולם הזמני והשפל הזה, בזמן שנותן הצדקה זכה לקיים בכך כמה מצוות חשובות מדאוריתא שיזכו אותו לשכר אינסופי בעוה"ב שהוא נצחי. כתב הרמב"ם: "כך למדו בפירוש מצוה זו (והלכת בדרכיו) מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו" (הלכות דעות א, ו). אמר הרב אליהו לופיאן: "נתינה מולידה אהבה" וגם הרב אליהו דסלר אמר זאת בלשון שונה. וחשוב לדעת שהצד שנותן תמיד חש סיפוק ונהנה יותר מהצד המקבל, ואחד הטעמים לכך הוא שזה מאפשר לו להתחבר לצד האלוקי שבו ולהוציאו מהכח אל הפועל, מאחר והנתינה מאפשרת לאדם להתקרב ל-ד', להידבק בו ולהידמות לו במידותיו יתברך, ולהביא לידי ביטוי את מידת החסד והרחמים של הקב"ה, וכשהאדם נותן מעצמו לזולת זה פועל עליו בצורה נפלאה שמעצימה את ראייתו האחדותית ואהבתו כלפיהם, וככל שהאדם עוזר, מרחם ומעניק ליותר אנשים זה מראה שתפיסת ה"אני" שלו רחבה ומקיפה יותר ודעת האלוקים שלו נעלה יותר.
התפילה בדומה לכך עושה את אותה פעולה אלא שכאן זה פועל כלפי ד', אליו האדם פונה ומדבר איתו יתברך, משבח אותו על כמה שהוא גדול, גיבור ונורא בצורה שאין השכל מסוגל לתפוס, מודה לו על אינספור החסדים, הטובות, הניסים והנפלאות אשר העניק לו ולכל ישראל ברוב חסדו, ועל הזכות להשתייך לעם הנבחר ולעבדו בקדושה, שוטח בפניו את כל אשר על לבו, מבקש ממנו בקשות ומצפה לישועות ובכך מזהה את עצמו איתו, מיחד אותו, מעמיק את הקשר עמו יתברך ומעצים את האהבה הטהורה שקימת ביניהם. קראתי בספרו של הרב יעקב עדס "פרקי מחשבה" שכאשר האדם מתפלל ל-ד' זה מוכיח לא רק שהוא מאמין בעצם קיומו יתברך אלא גם שהוא היחיד שיכול לעזור לו ולהושיעו. עכ"ד. התפילה מחברת ומדבקת את כל הנבראים לבוראם שמבינים שהוא מהוה את מקור כל חיותם, ברכתם, שמחתם, כוחם, בריאותם ופרנסתם, ומביאה לידי ביטוי את האמת שאין כל נתק בין הנבראים לבוראם מאחר והם כלולים בו יתברך ועם זאת הוא יתברך הרבה יותר מרומם וקדוש מהם לאין ערוך בצורה שלא ניתן לתפוס בשכל, כדכתיב: "גָּדוֹל ד' וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר" (תהלים קמה, ג), וגם: "גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר" (שם, קמז, ה), וגם: "לית מחשבה תפיסא בך כלל" (הזוהר הקדוש, פתח אליהו הנביא).
אך יותר מכל אין כמו התורה הקדושה שדרך הלימוד בה מתגלה ללומדיה על האהבה והאחדות שיש במציאות האלוקית אע"פ שהיא כוללת אינספור פרטים וחלקים שקשורים זה לזה בקשר אחדותי, וכיצד אפשר להביא אותה לידי ביטוי לא כל אחד כפי הבנתו הפרטית בצורה שיכולה להביא לקלקולים ושיבושים איומים ונוראים אלא ע"פ הוראות היצרן של בורא עולם, וככל שהאדם מעמיק יותר בתורה קל לו יותר להביא לידי ביטוי את העקרונות האלוקיים האלה ולהוציאם מהכח אל הפועל כל פעם בצורה טובה יותר, שנאמר: "תּוֹרַת ד' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט, ח), ואין תמים אלא שלם היינו לא מפורד כי אם מאוחד, וברגע שהאדם זוכה להגיע למדרגה הרוחנית הגבוהה בה הוא מצליח לתפוס את העולם ולקלוט את המציאות ע"פ ראית האמת האלוקית, בין יתר המעלות להם הוא זוכה, התורה הופכת עבורו גם למשיבת נפש ומעלה את כל מציאות החיים שלו לקומה עליונה ביותר בעבודת ד' יתברך.