צליליתה1
Well-known member
עם צאת ספרה של גליה עוז, (כן כן, הבת של) ״דבר שמתחפש לאהבה״, על ה abuse שחוותה בבית בו גדלה, והאצבע המאשימה הכי מופנית לאבא.
לא באתי לדבר על הספר, שלא קראתי, ואני גם לא בטוחה שארצה לקרוא.
עולים כאן כמה נושאים, שבשבילי הם (במקומות כאלה ואחרים) לגמרי אישיים
נושא#1 - הקשר בין האיש ליצירה. אני מניחה שהנושא עלה גם כאן יותר מפעם אחת.
אני מושפעת, לא יכולה להגיד שלא. צופה בסרטים, קוראת ספרים, של חארות אמיתיות (אולי יותר מתאים אמיתיים) ובסופו של דבר, כשהיצירה טובה, מסוגלת לעשות את ההפרדה. כשהיצירה לא לטעמי והאיש לא לטעמי אין לי ספק שהיחס לאיש מעצים את היחס ליצירה.
נושא#2 - מה אנחנו סוחבים מילדותינו
הלכתי לבדוק, גליה עוז ילידת 1964, ומי שגדלו בשנות ה 50, 60, 70 בארץ (ובטח מי שגדלו קודם, אבל גם מי שאחרכך) לא תמיד זכו לילדות מושלמת. צנע, עוני, עליה גדולה, מעברות, מלחמות, הורים שהגיעו ממחנות. חסר מה? מי שגדלו בשנים האלה היום כבר אנשים בוגרים (שלא לומר מזדקנים). לא שאני לא סוחבת. אני סוחבת. אבל עשיתי ועושה מאמצים לשחרר. כי לעניות דעתי כשאני סוחבת ומטפחת את הפגיעות אני פוגעת רק בעצמי. למה לחזור ולחוות את הרגעים הקשים, שהחזרה אליהם כואבת ואינה מועילה בכלום.
פגשתי פעם מישהו, לא זוכרת בן כמה, אבל די בטוחה שנולד לפני או עם קום המדינה. גם בבגרותו (בגרות=כבר היה סבא כששמעתי את הסיפור הזה) הוא רתח על איך ההורים הרסו לו את יום הולדת 4, כשלא הביאו את המתנה שרצה.
בכל מקרה, נחזור רגע לספר, יש חשיבות גדולה להארת הנושא של הורים מתעללים, כשיותר מדי פעמים הדבים מטואטאים תחת שטיחים מקיר לקיר. אני מאוד מקווה שבשבילה הספר היה תהליך ריפוי, אני מאמינה לסיפור שלה גם בלי לקרוא, אם היא אמרה אז זה קרה, אני גם מאמינה לאמא ולאחאים שמספרים סיפור אחר וחושבת, והנה הגעתי לנושא#3 (ואחרון. מבטיחה) שכביסה מלוכלכת מכבסים בבית. ואצל הפסיכלוג .מה בדיוק יצא לה מכך וכך אנשים שיתחילו לא לסבול את עמוס עוז?
(טוב. שיקרתי, הנה #4: ללא ספק היחצנות לספר שלה כבר בילט אין)
לא באתי לדבר על הספר, שלא קראתי, ואני גם לא בטוחה שארצה לקרוא.
עולים כאן כמה נושאים, שבשבילי הם (במקומות כאלה ואחרים) לגמרי אישיים
נושא#1 - הקשר בין האיש ליצירה. אני מניחה שהנושא עלה גם כאן יותר מפעם אחת.
אני מושפעת, לא יכולה להגיד שלא. צופה בסרטים, קוראת ספרים, של חארות אמיתיות (אולי יותר מתאים אמיתיים) ובסופו של דבר, כשהיצירה טובה, מסוגלת לעשות את ההפרדה. כשהיצירה לא לטעמי והאיש לא לטעמי אין לי ספק שהיחס לאיש מעצים את היחס ליצירה.
נושא#2 - מה אנחנו סוחבים מילדותינו
הלכתי לבדוק, גליה עוז ילידת 1964, ומי שגדלו בשנות ה 50, 60, 70 בארץ (ובטח מי שגדלו קודם, אבל גם מי שאחרכך) לא תמיד זכו לילדות מושלמת. צנע, עוני, עליה גדולה, מעברות, מלחמות, הורים שהגיעו ממחנות. חסר מה? מי שגדלו בשנים האלה היום כבר אנשים בוגרים (שלא לומר מזדקנים). לא שאני לא סוחבת. אני סוחבת. אבל עשיתי ועושה מאמצים לשחרר. כי לעניות דעתי כשאני סוחבת ומטפחת את הפגיעות אני פוגעת רק בעצמי. למה לחזור ולחוות את הרגעים הקשים, שהחזרה אליהם כואבת ואינה מועילה בכלום.
פגשתי פעם מישהו, לא זוכרת בן כמה, אבל די בטוחה שנולד לפני או עם קום המדינה. גם בבגרותו (בגרות=כבר היה סבא כששמעתי את הסיפור הזה) הוא רתח על איך ההורים הרסו לו את יום הולדת 4, כשלא הביאו את המתנה שרצה.
בכל מקרה, נחזור רגע לספר, יש חשיבות גדולה להארת הנושא של הורים מתעללים, כשיותר מדי פעמים הדבים מטואטאים תחת שטיחים מקיר לקיר. אני מאוד מקווה שבשבילה הספר היה תהליך ריפוי, אני מאמינה לסיפור שלה גם בלי לקרוא, אם היא אמרה אז זה קרה, אני גם מאמינה לאמא ולאחאים שמספרים סיפור אחר וחושבת, והנה הגעתי לנושא#3 (ואחרון. מבטיחה) שכביסה מלוכלכת מכבסים בבית. ואצל הפסיכלוג .מה בדיוק יצא לה מכך וכך אנשים שיתחילו לא לסבול את עמוס עוז?
(טוב. שיקרתי, הנה #4: ללא ספק היחצנות לספר שלה כבר בילט אין)
נערך לאחרונה ב:
