כן זה אפשרי, אבל...
קודם כל, מבחינה משפטית - ודאי שזה אפשרי. ראיתי הסכמים רבים כאלה, וגם שופטים שמאשרים אותם. ובל נשכח שניתן לאשר הסכם גירושין גם בבית הדין הרבני, ושם הסיכוי לקבל על זה אישור גבוה עוד יותר.
יחד עם זאת, מבחינה "גישורית" ומבחינה זוגית ומשפחתית, הניסיון מראה שסעיפים כאלה גורמים בדרך כלל יותר נזק מאשר תועלת. לעתים הדרישה להוסיף הגבלות כאלה מביאה את בן הזוג השני (שמנסים להטיל עליו את ההגבלות) "לפוצץ" את הגישור, ולעתים הפוך - בן הזוג השני מסכים להגבלות אך יוצא בתחושה שהן נכפו עליו (כי אם לא היה חותם, בן הזוג שדורש את ההגבלות היה "מפוצץ" את ההסכם), וידוע שהסכם שנחתם מתוך תחושה של מרמור וכפייה - ימיו בדרך כלל קצרים.
גם הפגיעה בחופש הפרט היא בעייתית, ואינני מתכוון כעת לפן המשפטי, אלא לפן הפסיכולוגי והאישי. בדרך כלל גם מי שיסכים להגבלות כאלה - לא יקיים אותן בבוא העת.
קשה גם לאכוף הגבלות כאלה. אם הצד שהוגבל יפר את ההגבלות, והצד שדרש את ההגבלות יפנה לבית המשפט וידרוש לאכוף את ההסכם, ייתכן שבית המשפט לא יגלה רצון רב לעזור לו בכך (למרות שאותו בית משפט אישר את ההגבלות הללו בעצמו בעת אישור ההסכם...).
גישור טוב אמור לייצר הסכם שיחזיק מעמד זמן רב, וגם יהיה ישים בשטח. לצורך כך חשוב ששני הצדדים יהיו שלמים עם ההסכם, ושההסכמות עצמן יהיו ישימות ולא ימנעו מאחד הצדדים חיים נורמליים.
אפשר וצריך להתפשר, אבל גם לזה יש גבול. כמובן שזה עניין אישי ולכל אחד הגבול שלו.