על ארבעת המינים
על ארבעת המינים המצווה מצוות לולב - שניקח בידינו ביום הראשון של חג הסוכות פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי נחל, שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כג, מ), ובא הפירוש, כי פרי עץ הדר זה האתרוג, וכפות תמרים - הלולב (ונכתב כפת חסר ו"ו, לרמוז החיוב שניקח הלולב אחד ולא שניים או שלושה או יותר), וענף עץ עבות הוא ההדס, וערבי נחל -הערבה הידועה בישראל. משורשי המצווה כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשים אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן, כי רצה המקום לזכות את עמו ישראל אשר בחר, הרבה להם מצוות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום. ומכלל המצוות שציוונו להתפיש מחשבותינו בעבודתו בטהרה היא מצוות התפילין, להיותן מונחות כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל, והם הלב והמוח. ומתוך פועלו זה תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור וייזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק. וכמו כן, מצוות הלולב עם שלושת מיניו - מזה השורש היא. לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן לבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף. וציווה האל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת כדי לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים בעת ההיא, ציוונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים לנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינים כולם משמחי לב רואיהם. ארבעה מינים כנגד האיברים ועוד יש בארבעה מינים אלו עניין אחר, שהם דומים לאיברים היקרים שבאדם: שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמוז שיעבוד את בוראו בשכלו; והלולב דומה לעמוד שדרה שהוא העיקר שבאדם, לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא; וההדס דומה לעיניים, לרמוז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו; והערבה דומה לשפתיים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדיבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו ויירא מהשם אף בעת השמחה. לולב במדינה יום אחד וטעם שאינו נוהג במדינה [מן התורה] אלא יום אחד, לפי שידוע כי עיקר השמחה ביום ראשון הוא. ואם תשאל: שמיני עצרת, שיש בו שמחה גדולה לישראל, למה לא היה ניטל בו? התשובה: כי יום שמיני עצרת - כולו לשם. וכמו שאמרו, זיכרונם לברכה: משל למלך שעשה סעודה וכו' כמובא במדרש, (עיין רש"י במדבר כט, לו), ולבסוף אמר להם, "עכבו עמי יום אחד, שקשה עלי פרידתכם". ולפיכך נקרא "עצרת", ואם כן אין צריך זיכרון אחר. וחג הפסח אין צריך הזכרה בלולב, שהרי מצה ומרור וגופו של פסח בין ידיו, ועוד - שאינו זמן שמחה כמו חג האסיף. וחג השבועות גם כן אין צריך הזכרה אחרת, כי עיקר הרגל אינו אלא מצד מתן תורתנו, והיא זיכרוננו הגדול ליישר כל אורחותינו. מדיני המצווה מה שאמרו זיכרונם לברכה, שארבעה מינים אלו מצווה אחת הם ומעכבים זה את זה אם אין לו, אבל אם יש לו ונטלם בזה אחר זה - יצא, דקיימא לן לולב אין צריך אגד. ונוטלים לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלושה בדי הדס כשר, כלומר שיהיו עליו עשויים תלתא תלתא טרפי בקינא [= שלושה עלים בקנה אחד], כמו שמפורש בגמרא (סוכה לב, ע"ב). ולזה רמז הכתוב כשקראו "עבות". ושיעור אורכו של לולב - לכל הפחות ארבעה טפחים. והדס וערבה - שלושה טפחים, שהם עשר אצבעות בגודל. ושיעור אתרוג אין פחות מכביצה. ודיני הנענוע, החיוב להוליך ולהביא ולהעלות ולהוריד, והעניין - לעורר הנפש שתזכור בעת השמחה כי הכול לשם יתברך, ממעלה עד מטה וארבע רוחות, שהכול נכלל בזה. ויתר פרטיה של מצווה זו מבוארים במסכת סוכה. במי נוהגת המצווה ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ולא בנקבות. והעובר עליה, ולא נטל ארבעה מינים אלו ביום ראשון של חג הסוכות שלא חל בשבת, וכן בכל שבעה במקדש - ביטל "עשה" זה. ובמקדש היה ניטל ביום הראשון אפילו בשבת. http://www.daat.ac.il/daat/toshba/maagal/tishrey3.htm
חגית
