אין מושג של חילוני
מרוב תוויות לא רואים מה מסתתר תחתן כולנו אוהבים תוויות. יש משהו בטבע האנושי, שנוטה לקטלג כל דבר לתוך מסגרות מוכרות. אולי זה נוח יותר, אולי זה מכניס סדר מסויים בדברים. אבל השאלה הגדולה היא, באיזומידה התוויות הללו הן אמנם חיוביות ואמיתיות. את הציבור בישראל נהוג לחלק לימין\שמאל, דתי\מסורתי\לא-דתי, וכדומה. כשאתה פוגש בן-אדם, באיזשהו מקום בראש אתה מנסה לקטלג אותו באחת המסגרות הללו. כך תוכל לדעת לאן הוא ´שייך´ ואיך להתייחס אליו. אולי כעבור זמן, כשתכיר אותו טוב יותר, תגלה, שבעצם הוא אדם עם אישיות עצמאית ושקשה לשבץ אותו באחת המסגרות המקובלות. אבל זה לא ימנע ממך לשבץ את האיש הבא אחריו באותן מסגרות שניסית לשבץ את קודמו... הגדרות חיצוניות מדברים הרבה שכל המסגרות והחלוקות הללו רק יוצרות פילוג מיותר בעם. אבל כדאי לתת את הדעת על השפעה שלילית מסויימת שיש לתופעה זו גם במובן האישי. העובדה שאתה משבץ את עצמך בתוך מסגרת מסויימת, עלולה לעכב אותך מלעשות את הדברים הנכונים, ולו רק בשל התווית שאתה נושא על עצמך (כשם שמצד שני, יש בכוחה של תווית זו למנוע אותך מלהתפתות לדברים שליליים שאינם עולים בקנה אחד עם הזיהוי הקבוצתי שלך). ניקח לדוגמה את התוויות ´דתי´ ו´לא-דתי´. איך בעצם מגדירים אדם דתי? אדם שמקיים את כל המצוות? אוי ואבוי... מעט מאוד אנשים יענו להגדרה זו. אדם מאמין? רוב רובם של האנשים מאמינים בבורא-העולם. אדם שמקיים מצוות? אין כמעט יהודי שאינו מקיים מצוות, מי יותר ומי פחות (אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון, אמרו חז"ל). מהר מאוד נגלה, שההגדרות שלנו ל´דתי´ ול´לא-דתי´ הן חיצוניות בעיקרן. אתה הולך עם כיפה ושומר על ´סל´ מסויים של מצוות - אתה ´דתי´; אינך חובש כיפה ואינך מקיים את ´סל´ המצוות הזה (שלא נקבע, אגב, לפי שום אמות-מידה הגיוניות, אלא לפי אווירה מסויימת של קיום ואי-קיום!) - אינך ´דתי´. המכונה ´דתי´ עלול לעבור יום-יום על מצוות שהתורה רואה אותן כחמורות ביותר, אבל הוא ייקרא ´דתי´; ואילו ה´לא-דתי´ עשוי לקיים מצוות רבות, אבל יקרא לעצמו ´לא-דתי´ ואף ´חילוני´... להתייחס בכנות התוצאה היא, שה´דתי´ עשוי להרגיש שובע ונחת ממצבו הרוחני. הוא הרי ´דתי´; הוא בסדר. מחברו ה´לא-דתי´ יצפה שיחזור בתשובה, אבל הוא עצמו, מה יש לו לחזור בתשובה? הלא ´דתי´ הוא... כך גם זה שמגדיר את עצמו כ´לא-דתי´: הוא-עצמו דווקא היה רוצה להניח תפילין, לכבד את השבת בהדלקת נרות ובקידוש על היין, וכו´; אבל הוא הרי ´לא-דתי´, ואיך תסתדר התנהגות כזאת עם התווית הלא-דתית שמעליו... כדאי בהחלט להרהר אם איננו מגזימים במידת החשיבות שאנו מייחסים לכל התוויות הללו. אולי אם נוריד במקצת את עוצמתן של המסגרות והתוויות, נתחיל להתייחס לעצמנו ולזולת בצורה אמיתית וכנה יותר. פחות נשפוט את עצמנו ואת הזולת לפי תוויות אלה או אחרות, אלא לפי המהות האמיתית של הדברים. כל מי שיעשה חשבון-צדק ממצבו הרוחני, אחרי שישיל מעצמו את ההשתייכות המסגרתית, לבטח יגלה עד כמה הוא רחוק עדיין מהשלימות ועד כמה עליו להוסיף ולהתקדם - בשמירת מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו; בלימוד מעיינות התורה; בדיכוי מידות שליליות ובפיתוח מידות טובות; וכו´. כשההתייחסות היא לגופם של דברים, בלי כללים, מסגרות ותדמיות - זו התייחסות אמיתית הרבה יותר, וחיובית הרבה יותר.
מרוב תוויות לא רואים מה מסתתר תחתן כולנו אוהבים תוויות. יש משהו בטבע האנושי, שנוטה לקטלג כל דבר לתוך מסגרות מוכרות. אולי זה נוח יותר, אולי זה מכניס סדר מסויים בדברים. אבל השאלה הגדולה היא, באיזומידה התוויות הללו הן אמנם חיוביות ואמיתיות. את הציבור בישראל נהוג לחלק לימין\שמאל, דתי\מסורתי\לא-דתי, וכדומה. כשאתה פוגש בן-אדם, באיזשהו מקום בראש אתה מנסה לקטלג אותו באחת המסגרות הללו. כך תוכל לדעת לאן הוא ´שייך´ ואיך להתייחס אליו. אולי כעבור זמן, כשתכיר אותו טוב יותר, תגלה, שבעצם הוא אדם עם אישיות עצמאית ושקשה לשבץ אותו באחת המסגרות המקובלות. אבל זה לא ימנע ממך לשבץ את האיש הבא אחריו באותן מסגרות שניסית לשבץ את קודמו... הגדרות חיצוניות מדברים הרבה שכל המסגרות והחלוקות הללו רק יוצרות פילוג מיותר בעם. אבל כדאי לתת את הדעת על השפעה שלילית מסויימת שיש לתופעה זו גם במובן האישי. העובדה שאתה משבץ את עצמך בתוך מסגרת מסויימת, עלולה לעכב אותך מלעשות את הדברים הנכונים, ולו רק בשל התווית שאתה נושא על עצמך (כשם שמצד שני, יש בכוחה של תווית זו למנוע אותך מלהתפתות לדברים שליליים שאינם עולים בקנה אחד עם הזיהוי הקבוצתי שלך). ניקח לדוגמה את התוויות ´דתי´ ו´לא-דתי´. איך בעצם מגדירים אדם דתי? אדם שמקיים את כל המצוות? אוי ואבוי... מעט מאוד אנשים יענו להגדרה זו. אדם מאמין? רוב רובם של האנשים מאמינים בבורא-העולם. אדם שמקיים מצוות? אין כמעט יהודי שאינו מקיים מצוות, מי יותר ומי פחות (אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון, אמרו חז"ל). מהר מאוד נגלה, שההגדרות שלנו ל´דתי´ ול´לא-דתי´ הן חיצוניות בעיקרן. אתה הולך עם כיפה ושומר על ´סל´ מסויים של מצוות - אתה ´דתי´; אינך חובש כיפה ואינך מקיים את ´סל´ המצוות הזה (שלא נקבע, אגב, לפי שום אמות-מידה הגיוניות, אלא לפי אווירה מסויימת של קיום ואי-קיום!) - אינך ´דתי´. המכונה ´דתי´ עלול לעבור יום-יום על מצוות שהתורה רואה אותן כחמורות ביותר, אבל הוא ייקרא ´דתי´; ואילו ה´לא-דתי´ עשוי לקיים מצוות רבות, אבל יקרא לעצמו ´לא-דתי´ ואף ´חילוני´... להתייחס בכנות התוצאה היא, שה´דתי´ עשוי להרגיש שובע ונחת ממצבו הרוחני. הוא הרי ´דתי´; הוא בסדר. מחברו ה´לא-דתי´ יצפה שיחזור בתשובה, אבל הוא עצמו, מה יש לו לחזור בתשובה? הלא ´דתי´ הוא... כך גם זה שמגדיר את עצמו כ´לא-דתי´: הוא-עצמו דווקא היה רוצה להניח תפילין, לכבד את השבת בהדלקת נרות ובקידוש על היין, וכו´; אבל הוא הרי ´לא-דתי´, ואיך תסתדר התנהגות כזאת עם התווית הלא-דתית שמעליו... כדאי בהחלט להרהר אם איננו מגזימים במידת החשיבות שאנו מייחסים לכל התוויות הללו. אולי אם נוריד במקצת את עוצמתן של המסגרות והתוויות, נתחיל להתייחס לעצמנו ולזולת בצורה אמיתית וכנה יותר. פחות נשפוט את עצמנו ואת הזולת לפי תוויות אלה או אחרות, אלא לפי המהות האמיתית של הדברים. כל מי שיעשה חשבון-צדק ממצבו הרוחני, אחרי שישיל מעצמו את ההשתייכות המסגרתית, לבטח יגלה עד כמה הוא רחוק עדיין מהשלימות ועד כמה עליו להוסיף ולהתקדם - בשמירת מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו; בלימוד מעיינות התורה; בדיכוי מידות שליליות ובפיתוח מידות טובות; וכו´. כשההתייחסות היא לגופם של דברים, בלי כללים, מסגרות ותדמיות - זו התייחסות אמיתית הרבה יותר, וחיובית הרבה יותר.
