כאן יהיה הסבר על גיטרה קלאסית :

הגיטרה הקלאסית היא כלי מיתר אשר ככל הנראה הומצא בספרד והתפתח מתוך הכלי הקדום לאוטה. הגיטרה הקלאסית עברה גלגולים שונים עד שהגיעה לצורתה הנוכחית, בשנת 1850. סוגי המוזיקה העיקריים המנוגנים בגיטרה קלאסית הם מוזיקה עממית ומוזיקה קלאסית.

הגיטרה הקלאסית עשויה מעץ ובעלת תיבת תהודה אקוסטית המגבירה את הצליל הנוצר מן הפריטה במיתרים. המיתרים עשויים ניילון, מה שמעניק לגיטרה את הצליל הרך יותר יחסית לצליל החד יותר של מיתרי מתכת של גיטרה אקוסטית שהתפתחה מאוחר יותר בארצות הברית.

הגיטרה הקלאסית וכך גם כל שאר סוגי הגיטרות (מלבד גיטרת הבס) מכוונות ל:

 

מיתרתותדירות
1 (הגבוה ביותר) מי 329.6 הרץ
2 סי 246.9 הרץ
3 סול 196.0 הרץ
4 רה 146.8 הרץ
5 לה 110.0 הרץ
6 (הנמוך ביותר) מי 82.4 הרץ

(קטע זה נילקח מויקיפדיה)

 

גיטרה אקוסטית:

גיטרה אקוסטית היא כלי נגינה שהומצא ופותח באמריקה בתחילת המאה ה-20. המאפיין המבדיל גיטרה זו מסוגי גיטרה אחרים הוא שימוש במיתרים עשויים מתכת, בניגוד למיתרי מעיים או ניילון, הנהוגים בגיטרה הקלאסית ובכלי מיתר רבים אחרים. חברת מרטין הייתה מחלוצי מפתחי הגיטרה הזו, והביאה אותה לפופולריות לה היא זוכה כיום

המונח "גיטרה אקוסטית" מבלבל משום שגם הגיטרה הקלאסית וגיטרות מסורתיות אחרות הן בעלות צליל מוגבר אקוסטית, כלומר באמצעות תיבת תהודה ולא באופן חשמלי. אך בציבור בישראל השתרש השימוש במונח "גיטרה אקוסטית" כמקביל למונח האמריקני "גיטרה בעלת מיתרי פלדה" (steel string guitar), וכניגוד לגיטרה הקלאסית אשר מכונה לעתים בארה"ב "גיטרה בעלת מיתרי נילון" (nylon string guitar). גם המונחים האמריקנים עלולים לבלבל משום שמיתרי מתכת של גיטרות אקוסטיות אינם עשויים בהכרח מפלדה בלבד, וגם המיתרים הנמוכים של גיטרות קלאסיות מצופים לרוב מתכת. למעשה ההבדל החשוב ביותר אשר מגדיר את שני סוגי הגיטרות הוא במתח המיתרים, אשר ב"גיטרה אקוסטית" הוא בערך כפול ממתח המיתרים בגיטרה הקלאסית. מהבדל זה נגזרים ההבדלים בצליל האופייני, במבנה הגיטרה ובסגנון הנגינה.

בנוסף נפוצות כיום בשוק גיטרות "אקוסטיות" וקלאסיות אשר מצויידות גם בהגברה חשמלית, ובכך מאפשרות לנגן לבחור באיזה אופן להגביר את הצליל. הן מכונות לעתים "אקוסטיות מוגברות" ו"קלאסיות מוגברות" או במינוח האמריקני "אקוסטיות-חשמליות" (acoustic-electronic).

 

צליל הגיטרה

הגיטרה האקוסטית נפוצה בעיקר בקרב נגני מוזיקה מערבית-מודרנית, כגון רוק, פולק, בלוז, קאנטרי וסווינג. השימוש במיתרי מתכת ובתיבת תהודה גדולה יותר מפיק צליל בהיר וחזק, שמאפשר מרחבים מוזיקליים חדשים. במהלך השנים פותחו סוגים שונים של גיטרות אקוסטיות, בין השאר בניסיון ליצור צליל שונה וייחודי שיוכל להשמע יחד עם שאר הלהקה ככלי מרכזי, ולא ייבלע ברקע.

גיטרה חשמלית:

גיטרה חשמלית היא גיטרה בעלת פיקאפים מגנטיים הממירים את תנודות מיתרי המתכת לזרם חשמלי. את האות המתקבל מן הפיקאפים מזינים לתוך מגבר לשם הגברת הצליל. הגיטרה החשמלית היא כלי נגינה מרכזי בבלוז, ברוק ובמטאל. הגיטרה החשמלית הראשונה פותחה בשנת 1931 על ידי אדולף ריקנבאקר

בעוד שהפקת הצליל של גיטרה אקוסטית מסתמכת על תיבת תהודה, הצליל של הגיטרה החשמלית נסמך על אות חשמלי המופק מהתקנים המכונים פיקאפים (Pickups). הפיקאפים קולטים את תנועתם של מיתרי הגיטרה המתכתיים באמצעות שינויים בשדה המגנטי שהמיתרים מעוררים. האות החשמלי המופק מהם תלוי בתדירות התנועה של המיתרים. עיצוב האות החשמלי מתבצע באוסף של מכשירים אלקטרונים שחיבורם נקרא "שרשרת אפקטים". שרשרת האפקטים מתחילה מהגיטרה ומסתיימת במגבר. בגיטרה עצמה, יש מספר גורמים האחראים לצליל המופק, ביניהם העצים ממנו היא עשויה (לרוב עץ שונה לגוף ולצוואר), סוג הפיקאפים המותקנים בה וסוג המתכת ממנה עשוי הגשר שלה. עצים פופולאריים לבניית גיטרות כוללים מהגוני, מייפל (בעיקר לצוואר), אלמון (אלדר) ואש.

בגיטרה חשמלית שונה מטכניקת הנגינה בגיטרה קלאסית. הגיטרה החשמלית מאפשרת שליטה מלאה בצליל הנגינה. השליטה מתחלקת לשתי קטגוריות. הראשונה, אפשרויות האפקטים המולבשים על הצליל הרגיל של הגיטרה והשנייה, טכניקות נגינה כמו שליטה במשוב (פידבק), גשר הטרמולו (ברוב הגיטרות הנפוצות היום), טכניקות פריטה שונות וכו'. בגיטרה חשמלית, בניגוד לגיטרה קלאסית, אין כמעט שימוש באצבעות יד ימין ובציפורניים (מלבד גיטריסטים כמו מארק נופלר מהדייר סטרייטס. ראה פינגר סטייל). כל התווים מנוגנים בדרך כלל בעזרת מפרט על מנת לשלוט בצליל היוצא בצורה מלאה. כמו כן, ישנן תוספות שונות לנגינה, מעין "מיני-טכניקות", אשר מעשירות את הצליל, כגון טפינג (tapping) שפותחה על ידי אדי ואן היילן, חסימה (muting) וכיוצא בזה (ר' ערך פריטה בגיטרה).

טכניקת הנגינה בגיטרה חשמלית פותחה על ידי אומני הבלוז האינסטרומנטלי בשנות הארבעים והחמישים, והתפתחה לכיוונים שונים. הן במוזיקה הנאו-קלאסית והן במוזיקת הג'אז, כאשר גיטריסטים מושכלים כמו וס מונטגומרי פיתחו טכניקות אלתור שונות על גיטרה, כמו Chord melody, נגינה באוקטבות ועוד. עד להופעתם של גיטריסטים כמו מייקל אנג'לו באטיו ואינגווי מלמסטין שחיברו את המודוסים הקלאסיים למוזיקת המטאל ופיתחו יכולת נגינה במהירויות גבוהות במיוחד (מה שמכונה "גיטר שרדינג").

גיטרת בס:

גיטרת בס היא כלי מיתר מסוג גיטרה בעל 4 (על פי רוב), 5 או 6 מיתרים המפיקה צלילים נמוכים. היא החלה את דרכה כתחליף חשמלי לקונטרבס. השימוש בגיטרה בס נפוץ במספר רב של סגנונות מוזיקליים, ביניהם רוק, ג'אז, פופ, רגאיי, מטאל, דיסקו, פאנק רוק ופאנק.

בדומה לקונטרבס, מיתרי גיטרת הבס מכוונים בקווארטות לצלילים (מהנמוך לגבוה) מי-לה-רה-סול, בדיוק אוקטבה אחת מתחת לארבעת המיתרים הנמוכים של הגיטרה. קיימות גם גיטרות בס בעלות מיתר סי נמוך, ו/או מיתר דו גבוה (סך הכל: 5 או 6 מיתרים). בנוסף ניתן למצוא גיטרות בס עם 7 מיתרים, 8 (4 זוגות), 9, 10, 11 ו-12 (6 זוגות) מיתרים, אך אלו נדירות למדי. לעומת גיטרות חשמליות רגילות, בגיטרות בס נפוץ יותר השימוש בגיטרות נטולות סריגים (Fretless) בעלות צוואר חלק, בדומה לקונטרבס.

כמו הגיטרה החשמלית, גיטרת הבס גם היא כלי נגינה מוגבר. רטט המיתרים נקלט על ידי קולטנים הנקראים בלועזית פיקאפים ומתורגם לזרם חשמלי. זרם החשמל עובר באמצעות כבל אל המגבר שם הוא מוגבר, מתורגם בחזרה לצליל ומושמע. גיטרות בס הינן תמיד ארוכות יותר בכמה סנטימטרים מגיטרות חשמליות מפני שהצלילים נמוכים יותר, וכתוצאה מכך צריך מיתרים ארוכים יותר. (ככל שהמיתר יותר ארוך, כך הצליל יהיה יותר נמוך).

גיטרת הבס הראשונה שיוצרה באופן תעשייתי פותחה על ידי ליאו פנדר, שפיתח גם את הגיטרה החשמלית הראשונה, והוצאה לשוק על ידי חברת פנדר בשנת 1951. היא באה לענות על הצורך בעוצמת שמע גבוהה שהייתה נחוצה לסגנונות מתפתחים כגון הרוק'נ'רול, אותה הקונטרבס לא יכול היה לספק. יצרני גיטרות בס חשובים אחרים הם גיבסון, ריקנבקר, איבנז, וורוויק ומיוזיק-מן.

לאחר גיטרת הבס הגיעה לעולם גם גיטרת הבס האקוסטית, שדומה יותר במבנה לגיטרה אקוסטית מאשר לגיטרה חשמלית. היא בעלת תיבת תהודה, ולכן אינה זקוקה למגבר על מנת להישמע בעוצמה סבירה.

בין נגני הגיטרה בס הידועים נמנים (שם הלהקה שבה ניגנו): פול מקרטני (הביטלס),ג'אקו פסטוריוס (וות'ר ריפורט, סולו), אנדי רורק (הסמית'ס), סטנלי קלרק (Return to Forever), ג'ון אנטוויסל (המי), סטינג (הפוליס), ג'ון פול ג'ונס (לד זפלין), ג'ון דיקון (קווין), לס קלייפול (פריימוס), סטיב האריס (איירון מיידן), ויקטור ווטן (סולו), קאי אקהארט (Vital Information), פלי (רד הוט צ'ילי פפרס), מרקוס מילר (סולו), סטיב דיג'ורג'יו (דת'), אלכס וובסטר (קניבל קורפס),ֹ‏רוג'ר גלובר (דיפ פרפל), קליף בארטון (מטאליקה), כריס סקווייר (יס), לין-זי, דיויד דרוזיה, אליסיה סימונס (וואי), ג'ון מיונג (דרים ת'יאטר) ,ג'ף ברלין רוג'ר ווטרס (פינק פלויד) וג'וני קרייסט (אוונג'ד סבנפולד

בגיטרה בס מספר רב של טכניקות נגינה:

  • הטכניקה הנפוצה ביותר היא פריטה על ידי האצבעות. מתבצע בפריטה עם האצבע והאמה (ולעתים גם הקמיצה, כשרוצים לבצע פריטה מהירה יותר) על המיתרים.
  • פריטה עם מפרט. כאשר רוצים לנגן מהר, ולקבל צליל חד וברור יותר מהפריטה העמומה והאיטית יחסית על ידי האצבעות. נעשה בפריטה זו שימוש רב במוזיקת מטאל ופאנק רוק.
  • ישנה טכניקה של הצלפה (סלאפינג) על המיתרים (בעיקר השניים הנמוכים) באמצעות צד האגודל. טכניקה זאת נפוצה בסגנון הפאנק
  • ישנה טכניקה של משיכת (פופינג) המיתרים. הפופ נעשה על ידי משיכה חזקה של המיתרים (בדרך כלל הגבוהים יותר), בעזרת האצבע או הזרת.
  • טכניקה נוספת היא טאפינג, בה לוחצים בחוזקה על הסריגים הרצויים עם האצבעות וכך מופקים הצלילים

(קטע זה נלקח מויקיפדיה)תגובות על אתר זה לישלוח למייל זה:    shahar.dagan@gmail.com

תוכן פוגע